מבקרי הארץ התבקשו לבחור את 45 הספרים הטובים שראו אור בשנה החולפת. רונן טל בחר בשני ספריו של ז׳ורז׳ סימנון, ״החתול״ ו״מכתב לאמי״ ושירה סתיו בספר הביכורים של ורנר הרצוג.
ונן טל ממליץ על שני הספרים של ז׳ורז׳ סימנון שראו אור השנה, ״החתול״ ו״מכתב לאמי״:
"החתול" בולט בין "הרומנים הקשים" של ז'ורז' סימנון — אלה שבהם לא מככב המפקח מגרה — דווקא בזכות העובדה שלא מתרחש בו מעשה פשע במובן המקובל. הקורבנות היחידים של האלימות האנושית הם חתול ותוכי, והאיכות האפלה שלו מושגת דווקא באמצעות תיאור יומיומי של מערכת יחסים בין זוג נשוי, אמיל ומרגריט בואן, שניהם בעשור השמיני לחייהם ולשניהם זהו פרק ב'. הם לכודים בסדרה של ריטואלים שנולדים מתוך התיעוב ההדדי שהם רוחשים זה לזה ונועדו להסלים אותו עוד יותר עד שאחד מהם יכריז על תבוסה... לצד "החתול" התפרסם השנה בהוצאת בבל גם "מכתב לאמי", טקסט אוטוביוגרפי של סימנון שבו הוא נפרד מאמו שמתה בגיל 91... הקריאה בשני הספרים יחד לא רק מבהירה את ההחלטה לפרסם אותם במקביל; היא חושפת את המקור הפגום, מכרה של אכזריות אנושית שלא בהכרח מצייתת להסבר פסיכולוגי — שממנו חצב סימנון את ספריו.
שירה סתיו בחרה ב״דמדומי העולם״, רומן הביכורים של ורנר הרצוג:
בגיל 80 הפתיע הבמאי הגרמני הגדול ורנר הרצוג בספר פרוזה ראשון, שכמו סרטיו מתעניין בעיקר בבני אדם שפורשים מן החברה, חיים בעולם בדוי ומנהלים מלחמות אבודות. עם כל היקסמותו מדמותו ומסיפורו של אונודה, לא הפרשה המדהימה היא שעומדת כאן במוקד, ואפילו לא האבסורד, הגיחוך וחוסר המשמעות המוחץ של המלחמה. הפרוזה הפיוטית היפהפייה של הרצוג (בתרגום נפלא של ארז וולק) מציירת את הסיפור בצבעי החלום והדמדומים, שהרי "החבר הכי טוב שלנו הוא הערפל". הספר דק, כמעט שאינו מסגיר את קפיצות הזמן הגדולות שהוא לוכד — מסוף המלחמה ועד שיבתו של אונודה ליפן, משיבתו ועד ביקורו של הרצוג ופגישתם, מפגישתם ועד כתיבת הספר — על פני יותר מיובל שנים. נדמה שמעל לכל, זהו ספר על הזמן הנוטף, חולף, עומד ומשתנה ללא הפסק, ועל אי אפשרותו.
הסופר מישל וולבק והארכיטקט והמאייר לואי פייאר התארחו בחנות הספרים רידינג לאירוע בשיתוף המכון הצרפתי של תל אביב. כמובטח, וולבק ופייאר שוחחו עם הקוראים על המפה, על הטריטוריה ועל כל השאר, ירדו איתם למקלט כשהיתה אזעקה, שתו הרבה יין וחתמו על הרבה ספרים. את הדיון הנחה שרון רוטברד יחד עם המתרגמת רמה איילון שתרגמה מצרפתית לעברית ולהיפך. תודה לאנשי אתר ״עברית״ שתיעדו את האירוע.
קצת מפחיד להתקשר למישל וולבק. תירגמתי שניים מספריו אבל אף פעם לא דיברתי איתו, וגם אם שמעתי שבאופן אישי הוא אדם עדין וחביב, קשה להשתחרר מהתדמית של ה'אַנפַנט טֶריבּל' של הספרות הצרפתית ב-30 השנים האחרונות: גאון ארסי, פרובוקטור, מיזוגן, בלתי צפוי, ואני מזמין את שונאיו ומעריציו להוסיף את שאר התוויות החביבות עליהם, שכנראה יהיו כולן נכונות ושגויות בה-במידה.
אני מחייג את המספר ומקווה שרעשי הבנייה מהתמ"א הסמוך לא יפריעו מדי לשיחה. וולבק עונה מיד ופותח בהתנצלות על רעשי השיפוצים שיש כרגע בבניין שלו בפריז. ובכל זאת, איכשהו, העבודות נאלמות דום לשעה ואנחנו מצליחים לנהל שיחה שקטה בלי הפרעות. לרגעים, נדמה לי, כמעט שקטה מדי: בדיבור וולבק פחות עולץ ונשכני מאשר בפרוזה ובמאמרים שלו, מהורהר, מהסס, לא מרבה באמירות נחרצות. ואולי משהו התרכך בסופר, שבשנה הבאה ימלאו לו 70 (לפחות לפי אחת הגרסאות, שכן בכוונה טיפח עמימות סביב גילו)? גם ברומן האחרון שלו, "לחסל", יש לפעמים תחושה כזו, ועוד אחזור לכך בהמשך.
הסופר והמשורר הצרפתי מישל וולבק יקבל את פרס ירושלים לספרות לשנת 2025 במסגרת פורום הספר הבינלאומי שיתקיים במאי הקרוב. הפרס היוקרתי, המוענק על ידי ראש העיר ירושלים אחת לשנתיים, נחשב לאחד הפרסים הספרותיים החשובים בעולם. בין הזוכים בו בעבר: חורחה לואיס בורחס, אז'ן יונסקו, סימון דה בובואר, מילן קונדרה, סוזן סונטג, ג'ון מקסוול קוטזי, איסמעיל קאדרה, קרל אוּבֶה קְנַאוּסְגוׁרְד, ג'ויס קרול אוטס ואחרים.
חבר השופטים שכלל את חוקר הספרות פרופ׳ גור זיק, מבקר הספרות ד״ר אריק גלסנר וחוקרת הספרות גב׳ בלהה בן אליהו בחר פה אחד במישל וולבק בשל היותו "סופר רדיקלי" בעל "כישרון מוסרי", המעז לעסוק "בהיבטים הבסיסיים והמהותיים ביותר של הקיום האנושי".
הנה נימוקי חבר השופטים להענקת הפרס:
בהימראו ראמג׳י אמבדקר (1891-1956), בן לקאסטת מָהָאר האסורה בנגיעה ואחד המשפטנים המזהירים בדורו, היה שר המשפטים הראשון של הודו ועמד בראש הוועדה לניסוח החוקה. אמבדקר היה מבקרה החריף ביותר של שיטת הקאסטות המושרשת בהינדואיזם. בשונה מיריבו המר מהטמה גנדהי, שהכיר בפגמיה של השיטה אך העדיף אותה על שיטת המעמדות המערבית, הוא הטיף לחיסולה המוחלט, גם במחיר חיסולה של הדת ההינדואית שעליה ועל כתביה היא מתבססת.
הנה הקטע הפותח של המסה הארוכה שכתבה עליו הסופרת ארונדהטי רוי, ״הדוקטור והקדוש״. המסה מופיעה בלווית תרגום ספרו הקלאסי של אמבדקר ״חיסול הקאסטות״ שראה אור בבבל בספטמבר 2023, ערב המלחמה.
החודש, ב-14 באפריל, ימלאו 134 שנים ללידתו של האיש יוצא הדופן הזה.
מעבר לאי הדיוקים ההיסטוריים ולאפשרות הלא-במיוחד-מעניינת לקרוא את העלילה של ״הברוטליסט״ כמין רומן מפתח, הדבר שהטריד אותי יותר מכל בסרט הזה היה החיבור שהוא עושה בין שני נרטיבים ארכיטקטוניים, ששניהם כבר הוכחו כמזיקים. אפשר בקלות לסכם את התקציר של הסרט כ"אגדת הבאוהאוס פוגשת את כמעיין המתגבר.״
הפרק ה-נא ב״החיים הוראות שימוש״ ממוקם באמצע הרומן בדיוק ומשמש מעין מצפן, או אפילו הוראות שימוש לרומן כולו. לאחר ההקדמה שבה מוצג הצייר ולן ותוכניתו להכניס את כל חייו לציור אחד, צירף ז׳ורז׳ פרק קטע ארוך שאותו כינה ה״קומפנדיום״. זהו מעין שיר בן 179 שורות שבכל שורה בו מופיע אחד מהסיפורים המסופרים בספר. לפעמים אלו סיפורים ארוכים ולפעמים קצרים, אך כל אחד מהם מסופר בפסוק בן 60 סימני דפוס כולל רווחים בדיוק (למעט אחד שיש בו 59 סימנים).
הפסוקים מאורגנים בשלושה בתים או ריבועים בני 60 שורות בהתאמה (למעט אחד שיש בו 59 שורות). בכל אחד מהריבועים הללו עובר אקרוסטיכון אלכסוני מהאות האחרונה של הפסוק הראשון אל האות הראשונה של הפסוק האחרון. בריבוע הראשון עוברת האות נו״ן, בשני האות פ״ה ובשלישי האות שי״ן.
במקור הצרפתי השתמש פרק באותיות A, M, E, שמשמעותן : נשמה.
