אני מאוד אוהב לקרוא את רולאן בארת ומאוד אוהב את התרבות היפנית
ושילוב של שניהם ביחד בהחלט יכול לגרום לי עונג.
כמו שבארת נגע בתחום אחר שאני אוהב, הצילום בספר אחר שלו וגרם לי להתבונן מחדש בתמונות ולגלות תובנות חדשות עליהם כך גם הוא גורם לי להתבונן על התרבות היפנית ועל הסימבוליקה שיש בה באופן שלא ראיתי בעבר ואם יש עבור קורא ממני מטרה בספרי הגות מסוג זה אז היא בין השאר היכולת שלי כקורא לראות בעקבות הטקסט דברים חדשים לגמרי וזה כל היופי בזה.
"הרפתקאות בעסקי הנשל", רומן לא גמור של תומס, מסרב להיכנע לתכתיבים חברתיים, נפשיים או נרטיביים: נדמה שדילן תומס חי את חייו החטופים בקוצר נשימה. לא רק בשל מחלת הריאה שהכבידה עליו מילדות והרגה אותו בגיל 39, אלא גם בגלל לב רעב ועין סקרנית, שאפשרו נינוחות בלהט הפאתוס כמו בצינת האירוניה. הֶלחמים אלה, לצד מוזיקליות יוצאת דופן וכריזמה, קירבו אותו לתהילה בינלאומית, אך כפי שכתב חברו הוותיק ורנון ווטקינס: "למרות פרסומו, הוא לא יכול היה להימשח לקיסר מכיוון שבמקביל גם היה הילד שראה שאינו לובש דבר". ווטקינס, משורר ו־וולשי בזכות עצמו, התנדב להספיד את תומס ב"טיימס" ובהמשך פרסם ממכתביו.
הדבר הראשון שהכה בז'אן־פייר פיליו כשנכנס לעזה היה העובדה שהוא לא מזהה כלום. כל נקודות הציון שהכיר מביקוריו הרבים בעבר נחרבו, והוא חש חוסר אוריינטציה מוחלט. ערים, רחובות, מעברי חציה — הכל נראה כמו גבב של פסולת בניין. "אזורים חרבים צצים מתוך הצללים ככל שהשיירה מתקדמת", הוא כותב. "רצף אימה מתמשך. הנה עץ שנפל עם ענפים מעוותים, הנה בית הרוס, רחוק יותר בניין קורס. השיירה נעה קדימה בקצב המהיר ביותר שהכביש המשובש מאפשר. עזה שהכרתי כבר לא קיימת, עכשיו אני יודע. שממה שכזאת תגרום לנו לשכוח שעזה היתה במשך אלפי שנים נווה מדבר".
פיליו, מהמומחים הגדולים בעולם להיסטוריה של המזרח התיכון, הוא כמעט היחיד שעוסק בהיסטוריה של עזה. "עד היום אני האירופאי היחיד שחוקר את עזה", הוא אומר בראיון למוסף הארץ. "הייתי מקבל בברכה תחרות, אבל כנראה שבגלל הקושי להגיע לעזה ומחסור בארכיונים, היסטוריונים נמנעים מהנושא. זו גם הסיבה שהייתי חייב להגיע עכשיו לעזה. מנקודת מבט אקדמית הרגשתי שאני מאבד אחיזה. חשתי שהנתונים לא מספיקים, שאני חייב להיות שם ולראות בעצמי, לקרקע את ההבנה של המתרחש".
ז׳אן-פייר פיליו, מההיסטוריונים הבודדים שחוקרים את קורותיה של עזה, שהה ברצועה במשך חודש, ותיעד. תיעד הכל.
מתוך ראיון עם נטע אחיטוב, הארץ 19 ביוני 2025
זו טאוטולוגיה אבל ככה זה, העבר שייך לסבתות ולסבים והעתיד שייך לנכדות ולנכדים.
נדרש לו רגע להבין שזה בית כנסת מאולתר. היו שם עשרה כיסאות פלסטיק לבנים. על הקירות היו תלויות תמונות של רבנים. רב שהיה מחובר לאינפוזיה עמד ונשא דרשה בפני שלושה חולים אחרים. היה שם גם חולה רביעי, ששכב על מיטה, אבל אותו דניאל לא ראה. ציור מגושם של פרוכת של ארון קודש צויר על קיר הבטון. הרב נשא עיניים מאירות אל דניאל ואמר, ייכנס, ייכנס כבודו, אנחנו כבר בחצי מניין. דניאל אמר, עברה פה אישה אולי בזמן האחרון? הרב אמר, לא, אני מצטער. אף פעם לא עברה פה שום אישה. אין לנו שום עזרת נשים. אפילו לא ספר תורה, אמר, והצביע על ציור ארון הקודש. דניאל אמר, יש לך מים אולי? אני לגמרי מיובש... והרב אמר, "מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה", יש כאן מיחם עם תה וגם ביסקוויטים פתיבר כשרים לפסח. אדוני ממהר? תשב, תשתה כוס תה, אנחנו אוחזים באמצע השיעור, אדוני יכול להצטרף. דניאל אמר, אני מחפש את הבת שלי, אני לא מוצא אותה. הרב אמר, פשיטא שתשוב, תשועת השם כהרף עין. דניאל אמר, אני עושה לי כוס תה, אני מאוד מודה לך. הרב הצביע על המיחם בידו שלא חוברה לעירוי, ואמר, רק תלחץ על הכפתור, שתבוא לך הרתיחה.
נראה שתאגיד השידור הציבורי החליט לזרום עם המגמה להפוך את אזרחי ישראל לנבערים. הדובדבן שעל קצפת החדשות הרעות: ״מה שכרוך״ תוכנית הרדיו היומית המשובחת של מיה סלע ויובל אביבי יורדת מלוח השידורים וככל הנראה תפנה את מקומה לתוכנית לילדים. זו תוכנית הרדיו היחידה, ולמעשה התוכנית היחידה בתאגיד השידור הציבורי ובתקשורת האלקטרונית כולה, שמוקדשת לספרים.
הנה קריאה מטעם אנשי ואוהבי ספר לגולן יוכפז, מנכ״ל תאגיד השידור הציבורי, לחזור בו מהחלטתו. אנו קוראים לקוראינו להצטרף לקריאה הזאת, לחתום ולשתף בכל הכוח!
סרטו של ז׳ורז׳ פרק מ-1978 המשחזר את הבריחה שלו מהבית כשהיה בן אחת-עשרה. תרגום מצרפתית: עמית רוטברד. הטקסט ראה אור בהוצאת תרס״ט.
