הפרק ה-נא ב״החיים הוראות שימוש״ ממוקם באמצע הרומן בדיוק ומשמש מעין מצפן, או אפילו הוראות שימוש לרומן כולו. לאחר ההקדמה שבה מוצג הצייר ולן ותוכניתו להכניס את כל חייו לציור אחד, צירף פרק קטע ארוך שאותו כינה ה״קומפנדיום״. זהו מעין שיר בן 179 שורות שבכל שורה בו מופיע אחד מהסיפורים המסופרים בספר. לפעמים אלו סיפורים ארוכים ולפעמים קצרים, אך כל אחד מהם מסופר בפסוק בן 60 סימני דפוס כולל רווחים בדיוק (למעט אחד שיש בו 59 סימנים). הפסוקים מאורגנים בשלושה בתים או ריבועים בני 60 שורות בהתאמה (למעט אחד שיש בו 59 שורות). בכל אחד מהריבועים הללו עובר אקרוסטיכון אלכסוני מהאות האחרונה של הפסוק הראשון אל האות הראשונה של הפסוק האחרון. בריבוע הראשון עוברת האות נו״ן, בשני האות פ״ה ובשלישי האות שי״ן.
במקור הצרפתי השתמש פרק באותיות A, M, E, שמשמעות צירופן AME : נ ש מ ה.
ולן (חדר משרתות, 9)
הוא עצמו יהיה בתוך התמונה, כדרכם של ציירי הרנסנס שהיו מייחדים לעצמם תמיד איזה מקום זערער בתוך המון וסאלים, חיילים, הגמונים או סוחרים; לא מקום מרכזי, לא מקום מיוחס ומשמעותי בנקודת חיתוך נבחרת, לאורכו של ציר מיוחד, בהתאם לפרספקטיבה מאירה כזאת או אחרת, תוך הארכה של מבט מסוים כֶּבֶד-משמעות שעל בסיסו ניתן יהיה לבנות פרשנות מחודשת של התמונה, אלא מקום שלכאורה אינו מעלה ואינו מוריד, משל נעשה הדבר סתם כך, כבדרך אגב, במקרה פחות או יותר, משום שהרעיון לעשות זאת התעורר כביכול בלי דעת על מה ולמה, כאילו כמעט לא רצו כל כך שהדבר יורגש, כאילו לא היה אמור הדבר להיות אלא חתימה ליודעי ח"ן, משהו כמין סימן שמזמין התמונה עשוי בדוחק לסבול כחתימת הצייר על יצירתו, משהו שאינו אמור להיות ידוע אלא למתי מעט ולהישכח במהרה: משאך ימות הצייר יהפוך הדבר למעשייה שתעבור מדור לדור, מסטודיו לסטודיו, אגדה שאיש לא יאמין בה עוד – עד שיום אחד יגלו את ההוכחה לה, הודות לאיזו הצטלבות מקורות מקרית או אגב השוואת התמונה עם מִתווי הכנה שנמצאו במחסני איזה מוזיאון, או אפילו באופן אגבי לגמרי, כמו שקורה נֹאמר תוך כדי קריאת ספר כשנתקלים במשפטים שכבר נקראו במקום אחר. ואולי אז יתנו את הדעת למה שהיה תמיד מיוחד במקצת בדמות הקטנה הזאת, לא רק הקפדה גדולה יותר שהושקעה בפרטי הפנים, אלא נייטרליות גדולה יותר, או איזו דרך משלהּ להטות את הראש באופן בלתי מורגש כמעט, משהו שיש בו מן ההבנה, מן הרוך המסוים, מן השמחה אולי הטבועה בשמץ געגוע.
הוא עצמו יהיה בתוך התמונה שלו, בתוך חדרו, כמעט בסוף למעלה מימין, כמין עכביש קטן דָרוך הטווה את קוריו המרצדים, עומד לצד תמונתו, הפאלֶטה שלו בידו, חולצתו האפורה הארוכה מוכתמת בצבע ולצווארו סודרו הסגול.
הוא יעמוד לצד התמונה שלו שכמעט נשלמה, ויהיה בדיוק בעיצומו של ציור עצמו, מַתווה בקצה מכחולו את הצדודית הזערערה של צייר בחולצה אפורה ארוכה ולצווארו סודר סגול, הפאלֶטה שלו בידו, והוא בעיצומו של ציור דמויונת קטנטנה של צייר בעיצומו של ציור, שוב אחד מאותם דימויי עומק מדומה שרוצה היה להמשיך בהם עד אינסוף משָל לא ידעה עוד יכולת עיניו וידו כל גבולות.
הוא יצייר את עצמו מצייר את עצמו, וסביבו, על הבד הגדול הרבוע, יהיה כבר הכול על מקומו: תא המעלית, גרמי המדרגות, מישורות הקומה, שטיחי הרגליים, החדרים והסלונים, המטבחים, חדרי האמבטיה, תא השוערת, חדר הכניסה ובו מחַברת הרומנים האמריקאית המעיינת ברשימת הדיירים, חנותה הקטנה של מדאם מרסיה, המרתפים, חדר ההסקה, מנגנון המעלית.
הוא יצייר את עצמו מצייר את עצמו,, והִנֵה יִראו את התרוודים ואת הסכינים, את הכְּברות, את ידיות הדלתות, את הספרים, את העיתונים, את השטיחים, את הקנקנים, את בסיסי הכירות, את מִתלי המטריות, את מעמדי הצָלחות, את מכשירי הרדיו, את מנורות הלילה, את מכשירי הטלפון, את המראות, את מברשות השיניים, את מייבשי הכביסה, את קלפי המשחק, את בדלי הסיגריות במאפרות, את התצלומים המשפחתיים במסגרות דוחות-חרקים, את הפרחים באגרטלים, את לוחיות הרדיאטורים, את המַמעֵכים, את הסמרטוטים להגנת הרצפה, את צרורות המפתחות בספלונים לפכים קטנים, את המערבלים לגזוז, את הקופסאות המשמשות בתים לחתולים, את כונני המים המינרליים, את העריסות, את הקומקומים, את השעונים המעוררים, את מנורות הפיג'ן, את מפתחות הברגים. ואת שני מחזיקי העציצים הגליליים מרפיה קלועה של הדוקטור דנטוויל, ואת ארבעת לוחות השנה של קינוק, את תמונת הנוף של מפרץ טונקין בדירת ברז'ה, את השידה המגולפת בדירת גספר וינקלר, את כן התווים של מדאם מורו, את כפכפי העור הטוניסאיים שבאטריס ברֶדֵל החזירה למדאם קרספי, את השולחן דמוי-כִּליה של מנהל הבניין, את הצעצועים המכניים של מדאם מרסיה ואת מפת נָמור של בנה דויד, את הדפים עמוסי המשוואות של אן ברדל, את תיבת התבלינים של טבחיתה של מדאם מורו, את האדמירל נלסון של דנטוויל, את הכיסאות הסיניים של האלטמונים ואת הטפטים המצוירים יקרי הערך שלהם שבהם נראים הישישים המאוהבים, את המצית של נייטו, את מעיל הגשם של ג'יין סַטון, את ארגז האונייה הגדול של סמוטף, את הנייר המכוכב לעיטוף הקיר של הפלסארים, את קונכיית הצדף של ז'נבייב פולרו, את כיסוי המיטה המודפס של קינוק עם ציורי העלים הגדולים המשולשים שעליו ואת מיטתו של רֶאול העשויה עור סינתטי - דמוי-עור-יחמור-גימור-אוכפאי עם חגורה ואבזם מצופה כרום, את התֶאורבָּה של גרסיולה, את קופסאות הקפה המוזרות בחדר האוכל של ברטלבות ואת האור של נורתו האל-צִלית, את השטיח האקזוטי של משפחת לובה ואת השטיח האקזוטי של מרקיזו, את הדואר על השולחן בתא השוערת, את נברשת הבדולח הגדולה של אוליביה רורשאש, את חפצי הנוי הארוזים בקפידה של מדאם אלבֵּן, את אריה האבן העתיק שמצא הטינג בתוּבּוּרבו מיוּס,
וסביב כל אלה, השורה הארוכה של הדמויות שלו, הסיפורים שלהן, העבר שלהן, האהבות שלהן:
תרגם מצרפתית: עידו בסוק
תרגום האקרוסטיכון: שרון רוטברד
ההיסטוריה של התרבות העברית בישראל במאה העשרים היא במידה רבה תולדות המלנכוליה ויצרי המוות של יושבי המקום. היטיב לבטא את אותה התחושה הפיזמונאי אהוד מנור במילים: ״להיוולד כל בוקר מחדש, / עם כל מילת פרידה למות מעט ... לחיות על פני ובתוכי האדמה / הנוראה הזו״. קשה לקבוע מתי ואיך בדיוק נולדה המוסכמה, הנראית מובנת מאליה כיום, כי נושאה המרכזי של יצירה עברית ״גבוהה״, בסיפרות ובאמנות, הוא הדיכאון; כי תפקיד היצירה הוא לפרוט לפרוטות את אובדן עניינו של האמן העברי בעולם, לשמש תיבת תהודה למיאוסו של הקהל בחייו. הדבר קשור, נדמה לי, למאגיה או אנטי־מאגיה, בה נכרכו החיים בארץ הקודש, על אדמה שהיא אם כל פנטזיה עבור רוב בני המין האנושי. החיים על פני אדמה קונקרטית כזו, ארכי־פנטזיה שהתגלמה בחומר, מסרסים את כוחות הדמיון של יושבי הארץ. ישנן גם סיבות אחרות: היסטוריות, פוליטיות, חברתיות.יהיו אשר יהיו הטעמים לאותה מלנכוליה, היא בוודאי מטילה מגבלות שונות – ואולי גם מעניקה דבר מה לרגישות האמנותית העברית.
מבחינה זו, חייה הקצרים של ז׳וסטין פראנק בתל־אביב – מ־1930 עת היגרה מצרפת ועד היעלמותה המסתורית ב־1943 – הם בבחינת נס גלוי. פלאי לא פחות מכך, גילויה מחדש של ז׳וסטין פראנק ושל ספרה, ״זיעה מתוקה״, על ידי רועי רוזן ב־2001. ייתכן שרק כיום, חצי מאה לאחר יצירת הספר לראשונה, ועם הוצאת הספר מחדש, מצויד הקורא באיברי החישה המתאימים כדי להתחכך בפרסונה של פראנק וביצירתה
דברים (שכמעט נאמרו) לרגל ערב ההשקה של המהדורה החדשה של ״זיעה מתוקה״.
בסדרת המפגשים הזאת נערוך היכרות עם הספר ועם הבניין, נתוודע לכמה מהסיפורים שבין דפיו, נשתמש בכמה מהמפתחות שלו וננצל כמה אפשרויות לשיטוט בין דפיו ומרחביו. בקיצור, נלמד להתגורר בו, להשתמש בו.ֿ
שרון רוטברד מתארח במועדון הסקרנות ומעביר סדרת הרצאות מקוונות על ״החיים הוראות שימוש״ וז׳ורז׳ פרק
האנשים והנשים של עזה תמיד אהבו לעשן, הנשים העדיפו נרגילה מעת לעת בין חברות, הגברים ביכרו את הסיגריה מהחפיסה היומית. לאחר שחמאס השתלט בכוח על המובלעת ביוני 2007, הוא מתפתה לאסור טבק. אנשי המיליציה האיסלאמית מתוסכלים מחוסר יכולתם להילחם ב"אויב הציוני" מחוץ לסיבובי עימות קצרים יחסית, אך הרי אסון לאזרחים. הם מסיטים ומשחררים את תוקפנותם הלוחמנית נגד אוכלוסייתם, הנתבעת להתאים את עצמה לחזונם ל"סדר מוסרי" כביכול. עשיתי אז חשבון שרצועת עזה היא השטח הערבי שמרושת בצפיפות הרבה ביותר בכוחות "ביטחון", למעשה במשטרות פוליטיות, בעולם ערבי שכבר רווי וצפוף בסוג של משטרות פוליטיות.
