02
אחרי שגמרתי לקרוא את הספר ניסיתי לחשוב למה עניתי ״לא כל כך״ בתשובה לשאלה אם זה ספר טוב. אני חושב שבאותו הרגע התכוונתי לכך שהוא לא ספר קל לקריאה: הוא לא כיפי, הוא לא מעורר השראה, אין לו סוף טוב, הוא מטריד במונוטוניות שלו ובעיסוק הבלתי פוסק של רוקסן גיי במשקל שלה. והיא מתייחסת לכך כבר בפסקה הראשונה של הספר:
״הסיפור של הגוף שלי אינו סיפור של ניצחון. זה לא ממואר על הרזיה. לא תהיה תמונה שלי רזה, וגופי הדקיק לא יעטר את כריכת הספר הזה בתצלום שמראה אותי ושתי רגליי בתוך מכנס אחד של הג׳ינס של האני הקודמת, השמנה יותר. זה לא ספר שיספק תמריצים. אין לי תובנות משכנעות לגבי מה שדרוש כדי להתגבר על גוף סורר וחשקים סוררים. הסיפור שלי אינו סיפור הצלחה. הסיפור שלי הוא, בפשטות, סיפור אמיתי״.
03
רוקסן גיי עברה אונס קבוצתי בגיל 12 וסבלה מבושה והדחקה במשך שנים, עד שפיתחה הפרעת אכילה קיצונית שהביאה אותה למשקל של 266 ק״ג. כיום היא כותבת טורים בניו יורק טיימס ונחשבת לאחת הסופרות הפמיניסטיות החשובות בעולם. ספרה ״רעב״ יצא לאור בתחילת השנה בהוצאת בבל בתרגום של דבי איילון. כך היא מצוטטת בגב הספר:
״זהו הסיפור של הגוף שלי.
״שברו לי את הגוף. שברו אותי. לא ידעתי איך להרכיב את עצמי בחזרה. ריסקו אותי. חלק ממני מת. חלק ממני היה אילם ועתיד היה להישאר כך במשך שנים רבות.
״רוקנו לי את הפְּנים עד שנהייתי חלולה. הייתי נחושה בדעתי למלא את החלל, ואוכל היה הדבר שהשתמשתי בו כדי לבנות חומת מגן סביב המעט שנותר ממני. אכלתי ואכלתי ואכלתי בתקווה שאם אהפוך את עצמי לגדולה, הגוף שלי יהיה מוגן.
״קברתי את הילדה שהייתי כי היא הסתבכה בכל מיני צרות. ניסיתי למחוק כל זכר ממנה, אבל היא עדיין שם, איפשהו. היא עדיין קטנה ומפוחדת ומתביישת, ואולי אני כותבת את דרכי בחזרה אליה, מנסה לומר לה את כל מה שהיא צריכה לשמוע״.
04
מאז שגמרתי לקרוא את הספר הוא מלווה את המחשבות שלי. אני חושב שאחת הסיבות לכך שהספר הצליח לעניין אותי במיוחד, ולכך שהוא לא עוזב אותי, היא העובדה שלמעלה מ־20 שנה אני עוסק בוויז׳ואל – כמעצב, כעיתונאי, כאוצר. כך שמעבר לסיפור האישי, היה מעניין לראות איך גיי מכריחה אותי כל הזמן לדמיין איך נראים 266 ק״ג בלי תמונה אחת; גוף פיזי שיש לו נוכחות בעולם: לא תחושה, לא מחשבה, לא רעיון. גוף של בן אדם.
עניין והטריד והעסיק אותי, איך היא מצליחה להכניס אותי ככל האפשר לחוויה גופנית זרה לי, מבלי לגרום לי לנסות לרחם עליה, ומבלי שהיא מרחמת עלי. אני הרי לא אוכל לעולם להבין ב א מ ת איך זה מרגיש להיות אישה שחורה ששוקלת 266 ק״ג. אבל היא מצליחה לעשות את זה הכי טוב שאפשר.
מהבחינה הזו אני חושב שהבחירה של הוצאת בבל לשים על חזית הספר צילום של מקרר סטנדרטי, אנונימי, בצבעי שחור־לבן, היא בחירה אינטליגנטית. לכולנו יש מקרר בבית, רובנו רחוקים מהמשקל של גיי, אבל לכולנו (או לרובנו המכריע) יש עיסוק תמידי בגוף שלנו. ולכולנו יש יחסים טעונים עם המקרר.
להמשך הקריאה בבלוג ״פורטפוליו״
ערב שיוקדש לאחד היסודות הפלאיים והמסתוריים ביותר בעולם. במהלך הערב נתבונן בקשר הקדמוני שלנו עם כוח היצירה שממנו הגיחו החיים, מהזמן העמוק, לפני 4 מיליארד שנה - עד ימינו אנו. מור קדישזון וד"ר רחל גוטסמן ישוחחו על נהרות ונחלים בהיסטוריה הים תיכונית מזווית מיתית, היסטורית ופואטית.
מבקרי "הארץ" ממליצים על היצירות שכדאי לחפש בדוכני שבוע הספר: אביגדור פלדמן ממליץ על ״הנכד״, אדם רז ממליץ על ״היסטוריון בעזה״, שירין פלאח סעב על "חיים אחרים משלי”, שלי קרן על "אימפריית הסימנים”.
