02
אחרי שגמרתי לקרוא את הספר ניסיתי לחשוב למה עניתי ״לא כל כך״ בתשובה לשאלה אם זה ספר טוב. אני חושב שבאותו הרגע התכוונתי לכך שהוא לא ספר קל לקריאה: הוא לא כיפי, הוא לא מעורר השראה, אין לו סוף טוב, הוא מטריד במונוטוניות שלו ובעיסוק הבלתי פוסק של רוקסן גיי במשקל שלה. והיא מתייחסת לכך כבר בפסקה הראשונה של הספר:
״הסיפור של הגוף שלי אינו סיפור של ניצחון. זה לא ממואר על הרזיה. לא תהיה תמונה שלי רזה, וגופי הדקיק לא יעטר את כריכת הספר הזה בתצלום שמראה אותי ושתי רגליי בתוך מכנס אחד של הג׳ינס של האני הקודמת, השמנה יותר. זה לא ספר שיספק תמריצים. אין לי תובנות משכנעות לגבי מה שדרוש כדי להתגבר על גוף סורר וחשקים סוררים. הסיפור שלי אינו סיפור הצלחה. הסיפור שלי הוא, בפשטות, סיפור אמיתי״.
03
רוקסן גיי עברה אונס קבוצתי בגיל 12 וסבלה מבושה והדחקה במשך שנים, עד שפיתחה הפרעת אכילה קיצונית שהביאה אותה למשקל של 266 ק״ג. כיום היא כותבת טורים בניו יורק טיימס ונחשבת לאחת הסופרות הפמיניסטיות החשובות בעולם. ספרה ״רעב״ יצא לאור בתחילת השנה בהוצאת בבל בתרגום של דבי איילון. כך היא מצוטטת בגב הספר:
״זהו הסיפור של הגוף שלי.
״שברו לי את הגוף. שברו אותי. לא ידעתי איך להרכיב את עצמי בחזרה. ריסקו אותי. חלק ממני מת. חלק ממני היה אילם ועתיד היה להישאר כך במשך שנים רבות.
״רוקנו לי את הפְּנים עד שנהייתי חלולה. הייתי נחושה בדעתי למלא את החלל, ואוכל היה הדבר שהשתמשתי בו כדי לבנות חומת מגן סביב המעט שנותר ממני. אכלתי ואכלתי ואכלתי בתקווה שאם אהפוך את עצמי לגדולה, הגוף שלי יהיה מוגן.
״קברתי את הילדה שהייתי כי היא הסתבכה בכל מיני צרות. ניסיתי למחוק כל זכר ממנה, אבל היא עדיין שם, איפשהו. היא עדיין קטנה ומפוחדת ומתביישת, ואולי אני כותבת את דרכי בחזרה אליה, מנסה לומר לה את כל מה שהיא צריכה לשמוע״.
04
מאז שגמרתי לקרוא את הספר הוא מלווה את המחשבות שלי. אני חושב שאחת הסיבות לכך שהספר הצליח לעניין אותי במיוחד, ולכך שהוא לא עוזב אותי, היא העובדה שלמעלה מ־20 שנה אני עוסק בוויז׳ואל – כמעצב, כעיתונאי, כאוצר. כך שמעבר לסיפור האישי, היה מעניין לראות איך גיי מכריחה אותי כל הזמן לדמיין איך נראים 266 ק״ג בלי תמונה אחת; גוף פיזי שיש לו נוכחות בעולם: לא תחושה, לא מחשבה, לא רעיון. גוף של בן אדם.
עניין והטריד והעסיק אותי, איך היא מצליחה להכניס אותי ככל האפשר לחוויה גופנית זרה לי, מבלי לגרום לי לנסות לרחם עליה, ומבלי שהיא מרחמת עלי. אני הרי לא אוכל לעולם להבין ב א מ ת איך זה מרגיש להיות אישה שחורה ששוקלת 266 ק״ג. אבל היא מצליחה לעשות את זה הכי טוב שאפשר.
מהבחינה הזו אני חושב שהבחירה של הוצאת בבל לשים על חזית הספר צילום של מקרר סטנדרטי, אנונימי, בצבעי שחור־לבן, היא בחירה אינטליגנטית. לכולנו יש מקרר בבית, רובנו רחוקים מהמשקל של גיי, אבל לכולנו (או לרובנו המכריע) יש עיסוק תמידי בגוף שלנו. ולכולנו יש יחסים טעונים עם המקרר.
להמשך הקריאה בבלוג ״פורטפוליו״
הסופר והמשורר הצרפתי מישל וולבק יקבל את פרס ירושלים לספרות לשנת 2025 במסגרת פורום הספר הבינלאומי שיתקיים במאי הקרוב. הפרס היוקרתי, המוענק על ידי ראש העיר ירושלים אחת לשנתיים, נחשב לאחד הפרסים הספרותיים החשובים בעולם. בין הזוכים בו בעבר: חורחה לואיס בורחס, אז'ן יונסקו, סימון דה בובואר, מילן קונדרה, סוזן סונטג, ג'ון מקסוול קוטזי, איסמעיל קאדרה, קרל אוּבֶה קְנַאוּסְגוׁרְד, ג'ויס קרול אוטס ואחרים.
חבר השופטים שכלל את חוקר הספרות פרופ׳ גור זיק, מבקר הספרות ד״ר אריק גלסנר וחוקרת הספרות גב׳ בלהה בן אליהו בחר פה אחד במישל וולבק בשל היותו "סופר רדיקלי" בעל "כישרון מוסרי", המעז לעסוק "בהיבטים הבסיסיים והמהותיים ביותר של הקיום האנושי".
הנה נימוקי חבר השופטים להענקת הפרס:
בהימראו ראמג׳י אמבדקר (1891-1956), בן לקאסטת מָהָאר האסורה בנגיעה ואחד המשפטנים המזהירים בדורו, היה שר המשפטים הראשון של הודו ועמד בראש הוועדה לניסוח החוקה. אמבדקר היה מבקרה החריף ביותר של שיטת הקאסטות המושרשת בהינדואיזם. בשונה מיריבו המר מהטמה גנדהי, שהכיר בפגמיה של השיטה אך העדיף אותה על שיטת המעמדות המערבית, הוא הטיף לחיסולה המוחלט, גם במחיר חיסולה של הדת ההינדואית שעליה ועל כתביה היא מתבססת.
הנה הקטע הפותח של המסה הארוכה שכתבה עליו הסופרת ארונדהטי רוי, ״הדוקטור והקדוש״. המסה מופיעה בלווית תרגום ספרו הקלאסי של אמבדקר ״חיסול הקאסטות״ שראה אור בבבל בספטמבר 2023, ערב המלחמה.
החודש, ב-14 באפריל, ימלאו 134 שנים ללידתו של האיש יוצא הדופן הזה.
מעבר לאי הדיוקים ההיסטוריים ולאפשרות הלא-במיוחד-מעניינת לקרוא את העלילה של ״הברוטליסט״ כמין רומן מפתח, הדבר שהטריד אותי יותר מכל בסרט הזה היה החיבור שהוא עושה בין שני נרטיבים ארכיטקטוניים, ששניהם כבר הוכחו כמזיקים. אפשר בקלות לסכם את התקציר של הסרט כ"אגדת הבאוהאוס פוגשת את כמעיין המתגבר.״
