אני זוכר שקראתי איפשהו שזמן קצר לאחר יציאתו של הסרט ״הברוטליסט״ פרצה מחאה גדולה, אולי בקרב ארכיטקטים או איזושהי גילדה או איגוד מקצועי של מעצבי תפאורה קולנועית, שהתקוממו מכך שכל היצירות הארכיטקטוניות שהוצגו בסרט נוצרו על ידי בינה מלאכותית. זה כמובן אמור לעמוד בסתירה ישירה לתזה המרומזת של הסרט עצמו: שארכיטקטורה זה עניין של גאונים אינדיבידואליים.
אני חייב להודות שכאשר הצלחתי סוף סוף לצפות בסרט, היה לי קשה מאוד לקבוע אם הקלישאות הארכיטקטוניות שנפרסו לפניי נוצרו על ידי מכונה או עוצבו ביד אדם. מצד שני, כמעט שלא היה לי ספק שהתסריט יכול היה להיכתב רק על ידי בינה מלאכותית, וסביר להניח שהיא גם זו ערכה את המחקר. זה היה ברור כמו יד עם שש אצבעות.
מוחות חדים משלי כבר תיארו, ובצדק, את המיש-מש האינפלציוני בסרט הזה, שבו ניתן למצוא כמעט כל מה שניתן למצוא ברשת על ארכיטקטורה מודרנית, כמו גם את האופן השרירותי שבו הסרט תופר יחדיו קטעים אקראיים מההיסטוריה של הארכיטקטורה. לכן, אין זה מפתיע שגיבור הסרט מתגלה כמעין יצור כלאיים שהוא שליש ברוייר, שליש מוהולי-נאג', שליש הווארד רוארק.
אבל מעבר לאי הדיוקים ההיסטוריים ולאפשרות הלא-במיוחד-מעניינת לקרוא את העלילה כמין רומן מפתח, הדבר שהטריד אותי יותר מכל בסרט הזה היה החיבור שהוא עושה בין שני נרטיבים ארכיטקטוניים, ששניהם כבר הוכחו כמזיקים. אפשר בקלות לסכם את התקציר של העלילה כ"אגדת הבאוהאוס פוגשת את כמעיין המתגבר.״
אגדת הבאוהאוס היא סיפור שאנחנו כמובן מכירים היטב בתל אביב. הסיפור פשוט: גם היהודים וגם הבאוהאוס היו קורבנות הנאציזם. לא רצו אותם באירופה, אז עכשיו הם כאן, בונים עיר לבנה על חולות תל אביב. זו גם הסיבה לכך, כפי שכתב פעם הפסל דני קרוון, שתל אביב והארכיטקטורה המודרנית שלה הן ניצחון על הנאציזם.
עד עכשיו חשבנו שהסיפור המסוים הזה על הבאוהאוס הוא עניין נישתי יחסית, רלוונטי רק לקומץ חובבים משכילים בפינת העולם הקטנה שלנו. אבל מתברר שהבאוהאוס הוא כיום עניין גלובלי — אמריקה, הוליווד, האוסקר. זה נכון שכמה מהארכיטקטים שלימדו בבאוהאוס אכן הגיעו לארה"ב, ואפילו כמה מהחשובים שבהם כמו מיס ואן דר רוהה, וולטר גרופיוס ומרסל ברוייר. אבל למיטב ידיעתי, הם בסך הכול הסתדרו ממש לא רע, עשו באמריקה קריירות מזהירות, הם ממש לא היו צריכים את אגדת הבאוהאוס של תל אביב ולא נזקקו לסוג הזה של סחטנות רגשית שמשתמעת משימוש כזה.
וכאמור, ״הברוטליסט״ ממחזר סיפור מוכר נוסף, את המיתוס האמריקאי על השותפות בין שני אינדיבידואלים, הארכיטקט בעל החזון והיזם הנועז שאנחנו מכירים מ״כמעיין המתגבר״. במקרה הזה, הקישור המעט שלומיאלי שעושה הסרט בין יהודים, ארכיטקטורה וקולנוע מעלה את התהייה אם בדרכו ההוליוודית לא מנסה הסרט הזה לתקן את האנומליה ההיסטורית המוזרה של ״כמעיין המתגבר״.
אַיין ראנד, או בשמה המקורי אליסה רוזנבאום, הייתה סופרת יהודייה-אמריקאית ילידת רוסיה (קרוב לוודאי שה״איין״ שבשמה הספרותי הוא ה״עי״ן״ של ״עליזה). מעבר לכל הבעיות הרבות שבספרה המשפיע, השבחים ואפילו העידוד לצורות שונות של אלימות, החפצת הדמות הנשית הראשית ובכלל הזלזול בדמויות הנשיות, מעניינת העובדה שבכל ההיסטוריה האלטרנטיבית הזאת של הארכיטקטורה המודרנית שהיא יצרה, לא נמצא ולו ארכיטקט יהודי אחד. המחיקה של יהודים מההיסטוריה הזאת היא תמוהה במיוחד בהתחשב בכך שראנד הכירה אישית כמה ארכיטקטים יהודים, כמו ריצ'רד נויטרה. היא עצמה התגוררה במשך שנים רבות בבית שתכנן נויטרה עבור הבמאי יוזף פון שטרנברג. הדבר הופך למטריד עוד יותר לנוכח העובדה המצערת ש״כמעיין המתגבר״ ראה אור ב-1943, שנה איומה שבמהלכה העם היהודי כמעט חדל מלהתקיים.
כבר שנים שאני עורך עם תלמידי קריאה מודרכת ב״כמעיין המתגבר״, תמיד מתוך תקווה שיום אחד יופיע סיפור ארכיטקטוני חדש, ראוי יותר, שיחליף את הרומן הרעיל של ראנד. אני לא חושב ש״הברוטליסט״ הוא הסיפור הזה שחיכיתי לו. במובנים רבים, בדרכו הצדקנית והמעט עקומה, הוא אולי אפילו מזיק יותר.
קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".
יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".
אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה.
נוכחות של החיים והמוות, החסד והאלימות, הכרוכים זה בזה בעוצמה, תופסת חלק משמעותי בהנכד, מבחינה תמטית ופואטית גם יחד.
בנובמבר 2022 הכרתי את קתרינה. היא הגיעה מאוסטריה ל־COP 27, ועידת האקלים של האו"ם שהתקיימה באותה שנה בשארם א־שייח', כחלק ממשלחת של ארגון סביבתי ששתינו עבדנו בו. מסיבות סביבתיות קתרינה לא מרבה לטוס, אז היא החליטה לנצל את הטיסה שהביאה אותה עד כאן ולהישאר לטיול של כמה חודשים במזרח התיכון. היא גרה כמה חודשים בתל אביב, נסעה לסופ"שים ברמאללה, טיילה בירדן ונחה בסיני. אהבתי לשמוע את הסיפורים שלה בכל פעם שחזרה מיעד אחד או אחר (במיוחד על רמאללה רציתי לשמוע). אבל יותר מהכול אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי כשהבנתי: מבחינת קתרינה, אין גבולות למרחב הזה. איפה שאני רואה מחסומים וקווים וגדרות, היא פשוט עוברת, תיירת ב"מידלאיסט".
