אני זוכר שקראתי איפשהו שזמן קצר לאחר יציאתו של הסרט ״הברוטליסט״ פרצה מחאה גדולה, אולי בקרב ארכיטקטים או איזושהי גילדה או איגוד מקצועי של מעצבי תפאורה קולנועית, שהתקוממו מכך שכל היצירות הארכיטקטוניות שהוצגו בסרט נוצרו על ידי בינה מלאכותית. זה כמובן אמור לעמוד בסתירה ישירה לתזה המרומזת של הסרט עצמו: שארכיטקטורה זה עניין של גאונים אינדיבידואליים.
אני חייב להודות שכאשר הצלחתי סוף סוף לצפות בסרט, היה לי קשה מאוד לקבוע אם הקלישאות הארכיטקטוניות שנפרסו לפניי נוצרו על ידי מכונה או עוצבו ביד אדם. מצד שני, כמעט שלא היה לי ספק שהתסריט יכול היה להיכתב רק על ידי בינה מלאכותית, וסביר להניח שהיא גם זו ערכה את המחקר. זה היה ברור כמו יד עם שש אצבעות.
מוחות חדים משלי כבר תיארו, ובצדק, את המיש-מש האינפלציוני בסרט הזה, שבו ניתן למצוא כמעט כל מה שניתן למצוא ברשת על ארכיטקטורה מודרנית, כמו גם את האופן השרירותי שבו הסרט תופר יחדיו קטעים אקראיים מההיסטוריה של הארכיטקטורה. לכן, אין זה מפתיע שגיבור הסרט מתגלה כמעין יצור כלאיים שהוא שליש ברוייר, שליש מוהולי-נאג', שליש הווארד רוארק.
אבל מעבר לאי הדיוקים ההיסטוריים ולאפשרות הלא-במיוחד-מעניינת לקרוא את העלילה כמין רומן מפתח, הדבר שהטריד אותי יותר מכל בסרט הזה היה החיבור שהוא עושה בין שני נרטיבים ארכיטקטוניים, ששניהם כבר הוכחו כמזיקים. אפשר בקלות לסכם את התקציר של העלילה כ"אגדת הבאוהאוס פוגשת את כמעיין המתגבר.״
אגדת הבאוהאוס היא סיפור שאנחנו כמובן מכירים היטב בתל אביב. הסיפור פשוט: גם היהודים וגם הבאוהאוס היו קורבנות הנאציזם. לא רצו אותם באירופה, אז עכשיו הם כאן, בונים עיר לבנה על חולות תל אביב. זו גם הסיבה לכך, כפי שכתב פעם הפסל דני קרוון, שתל אביב והארכיטקטורה המודרנית שלה הן ניצחון על הנאציזם.
עד עכשיו חשבנו שהסיפור המסוים הזה על הבאוהאוס הוא עניין נישתי יחסית, רלוונטי רק לקומץ חובבים משכילים בפינת העולם הקטנה שלנו. אבל מתברר שהבאוהאוס הוא כיום עניין גלובלי — אמריקה, הוליווד, האוסקר. זה נכון שכמה מהארכיטקטים שלימדו בבאוהאוס אכן הגיעו לארה"ב, ואפילו כמה מהחשובים שבהם כמו מיס ואן דר רוהה, וולטר גרופיוס ומרסל ברוייר. אבל למיטב ידיעתי, הם בסך הכול הסתדרו ממש לא רע, עשו באמריקה קריירות מזהירות, הם ממש לא היו צריכים את אגדת הבאוהאוס של תל אביב ולא נזקקו לסוג הזה של סחטנות רגשית שמשתמעת משימוש כזה.
וכאמור, ״הברוטליסט״ ממחזר סיפור מוכר נוסף, את המיתוס האמריקאי על השותפות בין שני אינדיבידואלים, הארכיטקט בעל החזון והיזם הנועז שאנחנו מכירים מ״כמעיין המתגבר״. במקרה הזה, הקישור המעט שלומיאלי שעושה הסרט בין יהודים, ארכיטקטורה וקולנוע מעלה את התהייה אם בדרכו ההוליוודית לא מנסה הסרט הזה לתקן את האנומליה ההיסטורית המוזרה של ״כמעיין המתגבר״.
אַיין ראנד, או בשמה המקורי אליסה רוזנבאום, הייתה סופרת יהודייה-אמריקאית ילידת רוסיה (קרוב לוודאי שה״איין״ שבשמה הספרותי הוא ה״עי״ן״ של ״עליזה). מעבר לכל הבעיות הרבות שבספרה המשפיע, השבחים ואפילו העידוד לצורות שונות של אלימות, החפצת הדמות הנשית הראשית ובכלל הזלזול בדמויות הנשיות, מעניינת העובדה שבכל ההיסטוריה האלטרנטיבית הזאת של הארכיטקטורה המודרנית שהיא יצרה, לא נמצא ולו ארכיטקט יהודי אחד. המחיקה של יהודים מההיסטוריה הזאת היא תמוהה במיוחד בהתחשב בכך שראנד הכירה אישית כמה ארכיטקטים יהודים, כמו ריצ'רד נויטרה. היא עצמה התגוררה במשך שנים רבות בבית שתכנן נויטרה עבור הבמאי יוזף פון שטרנברג. הדבר הופך למטריד עוד יותר לנוכח העובדה המצערת ש״כמעיין המתגבר״ ראה אור ב-1943, שנה איומה שבמהלכה העם היהודי כמעט חדל מלהתקיים.
כבר שנים שאני עורך עם תלמידי קריאה מודרכת ב״כמעיין המתגבר״, תמיד מתוך תקווה שיום אחד יופיע סיפור ארכיטקטוני חדש, ראוי יותר, שיחליף את הרומן הרעיל של ראנד. אני לא חושב ש״הברוטליסט״ הוא הסיפור הזה שחיכיתי לו. במובנים רבים, בדרכו הצדקנית והמעט עקומה, הוא אולי אפילו מזיק יותר.
בהימראו ראמג׳י אמבדקר (1891-1956), בן לקאסטת מָהָאר האסורה בנגיעה ואחד המשפטנים המזהירים בדורו, היה שר המשפטים הראשון של הודו ועמד בראש הוועדה לניסוח החוקה. אמבדקר היה מבקרה החריף ביותר של שיטת הקאסטות המושרשת בהינדואיזם. בשונה מיריבו המר מהטמה גנדהי, שהכיר בפגמיה של השיטה אך העדיף אותה על שיטת המעמדות המערבית, הוא הטיף לחיסולה המוחלט, גם במחיר חיסולה של הדת ההינדואית שעליה ועל כתביה היא מתבססת.
הנה הקטע הפותח של המסה הארוכה שכתבה עליו הסופרת ארונדהטי רוי, ״הדוקטור והקדוש״. המסה מופיעה בלווית תרגום ספרו הקלאסי של אמבדקר ״חיסול הקאסטות״ שראה אור בבבל בספטמבר 2023, ערב המלחמה.
החודש, ב-14 באפריל, ימלאו 134 שנים ללידתו של האיש יוצא הדופן הזה.
הפרק ה-נא ב״החיים הוראות שימוש״ ממוקם באמצע הרומן בדיוק ומשמש מעין מצפן, או אפילו הוראות שימוש לרומן כולו. לאחר ההקדמה שבה מוצג הצייר ולן ותוכניתו להכניס את כל חייו לציור אחד, צירף ז׳ורז׳ פרק קטע ארוך שאותו כינה ה״קומפנדיום״. זהו מעין שיר בן 179 שורות שבכל שורה בו מופיע אחד מהסיפורים המסופרים בספר. לפעמים אלו סיפורים ארוכים ולפעמים קצרים, אך כל אחד מהם מסופר בפסוק בן 60 סימני דפוס כולל רווחים בדיוק (למעט אחד שיש בו 59 סימנים).
הפסוקים מאורגנים בשלושה בתים או ריבועים בני 60 שורות בהתאמה (למעט אחד שיש בו 59 שורות). בכל אחד מהריבועים הללו עובר אקרוסטיכון אלכסוני מהאות האחרונה של הפסוק הראשון אל האות הראשונה של הפסוק האחרון. בריבוע הראשון עוברת האות נו״ן, בשני האות פ״ה ובשלישי האות שי״ן.
במקור הצרפתי השתמש פרק באותיות A, M, E, שמשמעותן : נשמה.
הנה ההתחלה של ״מכתב לאמי״ מאת ז׳ורז׳ סימנון:
אמא יקרה שלי,
הנה עברו כבר שלוש שנים וחצי בערך מאז מותך בגיל תשעים ואחת ורק עכשיו, אולי, אני מתחיל להכיר אותך. בילדותי ובנעורי חייתי באותו בית שלך, איתך, וכשעזבתי אותך ועברתי לפריז, כשהייתי כמעט בן תשע־עשרה, עדיין נותרת זרה לי.
למעשה, מעולם לא קראתי לך אמא אלא קראתי לך אמי, כשם שלא קראתי לאבי אבא. למה? מנין בא השימוש הזה? אין לי מושג. מאז ערכתי כמה גיחות קצרות ללִייֵז', אבל הארוכה ביותר היתה האחרונה שבה, במשך שבוע, בבית החולים בַּאוְייר שבו שֵירתי פעם בטקסי המיסה, הייתי עֵד יום אחר יום לגסיסתך.
מילה זו, אגב, אינה הולמת את הימים שקדמו למותך. שכבת על מיטתך מוקפת בקרובי משפחה או באנשים שלא הכרתי. היו ימים שבקושי הצלחתי לפלס דרך אלייך. צפיתי בך במשך שעות. לא סבלת. לא פחדת לעזוב את החיים. גם לא דיקלמת תפילות מבוקר ועד ליל למרות נוכחותה של נזירה בשחור שקפאה על מקומה כל הימים באותו מקום, על אותו כיסא.
לעתים, ואפילו קרובות, חייכת. אבל למילה חיוך בהקשר שלך, יש משמעות שונה מעט מהמשמעות הרגילה שלה. הסתכלת בנו, אנו שהולכים לשרוד אחרייך וללוות אותך לבית הקברות, והבעה אירונית מתחה לפעמים את שפתייך.
אפשר לומר שהיית כבר בעולם אחר, או ליתר דיוק שהיית בעולם שכולו שלך, בעולמך הפנימי המוכר לך.
