אני זוכר שקראתי איפשהו שזמן קצר לאחר יציאתו של הסרט ״הברוטליסט״ פרצה מחאה גדולה, אולי בקרב ארכיטקטים או איזושהי גילדה או איגוד מקצועי של מעצבי תפאורה קולנועית, שהתקוממו מכך שכל היצירות הארכיטקטוניות שהוצגו בסרט נוצרו על ידי בינה מלאכותית. זה כמובן אמור לעמוד בסתירה ישירה לתזה המרומזת של הסרט עצמו: שארכיטקטורה זה עניין של גאונים אינדיבידואליים.
אני חייב להודות שכאשר הצלחתי סוף סוף לצפות בסרט, היה לי קשה מאוד לקבוע אם הקלישאות הארכיטקטוניות שנפרסו לפניי נוצרו על ידי מכונה או עוצבו ביד אדם. מצד שני, כמעט שלא היה לי ספק שהתסריט יכול היה להיכתב רק על ידי בינה מלאכותית, וסביר להניח שהיא גם זו ערכה את המחקר. זה היה ברור כמו יד עם שש אצבעות.
מוחות חדים משלי כבר תיארו, ובצדק, את המיש-מש האינפלציוני בסרט הזה, שבו ניתן למצוא כמעט כל מה שניתן למצוא ברשת על ארכיטקטורה מודרנית, כמו גם את האופן השרירותי שבו הסרט תופר יחדיו קטעים אקראיים מההיסטוריה של הארכיטקטורה. לכן, אין זה מפתיע שגיבור הסרט מתגלה כמעין יצור כלאיים שהוא שליש ברוייר, שליש מוהולי-נאג', שליש הווארד רוארק.
אבל מעבר לאי הדיוקים ההיסטוריים ולאפשרות הלא-במיוחד-מעניינת לקרוא את העלילה כמין רומן מפתח, הדבר שהטריד אותי יותר מכל בסרט הזה היה החיבור שהוא עושה בין שני נרטיבים ארכיטקטוניים, ששניהם כבר הוכחו כמזיקים. אפשר בקלות לסכם את התקציר של העלילה כ"אגדת הבאוהאוס פוגשת את כמעיין המתגבר.״
אגדת הבאוהאוס היא סיפור שאנחנו כמובן מכירים היטב בתל אביב. הסיפור פשוט: גם היהודים וגם הבאוהאוס היו קורבנות הנאציזם. לא רצו אותם באירופה, אז עכשיו הם כאן, בונים עיר לבנה על חולות תל אביב. זו גם הסיבה לכך, כפי שכתב פעם הפסל דני קרוון, שתל אביב והארכיטקטורה המודרנית שלה הן ניצחון על הנאציזם.
עד עכשיו חשבנו שהסיפור המסוים הזה על הבאוהאוס הוא עניין נישתי יחסית, רלוונטי רק לקומץ חובבים משכילים בפינת העולם הקטנה שלנו. אבל מתברר שהבאוהאוס הוא כיום עניין גלובלי — אמריקה, הוליווד, האוסקר. זה נכון שכמה מהארכיטקטים שלימדו בבאוהאוס אכן הגיעו לארה"ב, ואפילו כמה מהחשובים שבהם כמו מיס ואן דר רוהה, וולטר גרופיוס ומרסל ברוייר. אבל למיטב ידיעתי, הם בסך הכול הסתדרו ממש לא רע, עשו באמריקה קריירות מזהירות, הם ממש לא היו צריכים את אגדת הבאוהאוס של תל אביב ולא נזקקו לסוג הזה של סחטנות רגשית שמשתמעת משימוש כזה.
וכאמור, ״הברוטליסט״ ממחזר סיפור מוכר נוסף, את המיתוס האמריקאי על השותפות בין שני אינדיבידואלים, הארכיטקט בעל החזון והיזם הנועז שאנחנו מכירים מ״כמעיין המתגבר״. במקרה הזה, הקישור המעט שלומיאלי שעושה הסרט בין יהודים, ארכיטקטורה וקולנוע מעלה את התהייה אם בדרכו ההוליוודית לא מנסה הסרט הזה לתקן את האנומליה ההיסטורית המוזרה של ״כמעיין המתגבר״.
אַיין ראנד, או בשמה המקורי אליסה רוזנבאום, הייתה סופרת יהודייה-אמריקאית ילידת רוסיה (קרוב לוודאי שה״איין״ שבשמה הספרותי הוא ה״עי״ן״ של ״עליזה). מעבר לכל הבעיות הרבות שבספרה המשפיע, השבחים ואפילו העידוד לצורות שונות של אלימות, החפצת הדמות הנשית הראשית ובכלל הזלזול בדמויות הנשיות, מעניינת העובדה שבכל ההיסטוריה האלטרנטיבית הזאת של הארכיטקטורה המודרנית שהיא יצרה, לא נמצא ולו ארכיטקט יהודי אחד. המחיקה של יהודים מההיסטוריה הזאת היא תמוהה במיוחד בהתחשב בכך שראנד הכירה אישית כמה ארכיטקטים יהודים, כמו ריצ'רד נויטרה. היא עצמה התגוררה במשך שנים רבות בבית שתכנן נויטרה עבור הבמאי יוזף פון שטרנברג. הדבר הופך למטריד עוד יותר לנוכח העובדה המצערת ש״כמעיין המתגבר״ ראה אור ב-1943, שנה איומה שבמהלכה העם היהודי כמעט חדל מלהתקיים.
כבר שנים שאני עורך עם תלמידי קריאה מודרכת ב״כמעיין המתגבר״, תמיד מתוך תקווה שיום אחד יופיע סיפור ארכיטקטוני חדש, ראוי יותר, שיחליף את הרומן הרעיל של ראנד. אני לא חושב ש״הברוטליסט״ הוא הסיפור הזה שחיכיתי לו. במובנים רבים, בדרכו הצדקנית והמעט עקומה, הוא אולי אפילו מזיק יותר.
ההיסטוריה של התרבות העברית בישראל במאה העשרים היא במידה רבה תולדות המלנכוליה ויצרי המוות של יושבי המקום. היטיב לבטא את אותה התחושה הפיזמונאי אהוד מנור במילים: ״להיוולד כל בוקר מחדש, / עם כל מילת פרידה למות מעט ... לחיות על פני ובתוכי האדמה / הנוראה הזו״. קשה לקבוע מתי ואיך בדיוק נולדה המוסכמה, הנראית מובנת מאליה כיום, כי נושאה המרכזי של יצירה עברית ״גבוהה״, בסיפרות ובאמנות, הוא הדיכאון; כי תפקיד היצירה הוא לפרוט לפרוטות את אובדן עניינו של האמן העברי בעולם, לשמש תיבת תהודה למיאוסו של הקהל בחייו. הדבר קשור, נדמה לי, למאגיה או אנטי־מאגיה, בה נכרכו החיים בארץ הקודש, על אדמה שהיא אם כל פנטזיה עבור רוב בני המין האנושי. החיים על פני אדמה קונקרטית כזו, ארכי־פנטזיה שהתגלמה בחומר, מסרסים את כוחות הדמיון של יושבי הארץ. ישנן גם סיבות אחרות: היסטוריות, פוליטיות, חברתיות.יהיו אשר יהיו הטעמים לאותה מלנכוליה, היא בוודאי מטילה מגבלות שונות – ואולי גם מעניקה דבר מה לרגישות האמנותית העברית.
מבחינה זו, חייה הקצרים של ז׳וסטין פראנק בתל־אביב – מ־1930 עת היגרה מצרפת ועד היעלמותה המסתורית ב־1943 – הם בבחינת נס גלוי. פלאי לא פחות מכך, גילויה מחדש של ז׳וסטין פראנק ושל ספרה, ״זיעה מתוקה״, על ידי רועי רוזן ב־2001. ייתכן שרק כיום, חצי מאה לאחר יצירת הספר לראשונה, ועם הוצאת הספר מחדש, מצויד הקורא באיברי החישה המתאימים כדי להתחכך בפרסונה של פראנק וביצירתה
דברים (שכמעט נאמרו) לרגל ערב ההשקה של המהדורה החדשה של ״זיעה מתוקה״.
בסדרת המפגשים הזאת נערוך היכרות עם הספר ועם הבניין, נתוודע לכמה מהסיפורים שבין דפיו, נשתמש בכמה מהמפתחות שלו וננצל כמה אפשרויות לשיטוט בין דפיו ומרחביו. בקיצור, נלמד להתגורר בו, להשתמש בו.ֿ
שרון רוטברד מתארח במועדון הסקרנות ומעביר סדרת הרצאות מקוונות על ״החיים הוראות שימוש״ וז׳ורז׳ פרק
האנשים והנשים של עזה תמיד אהבו לעשן, הנשים העדיפו נרגילה מעת לעת בין חברות, הגברים ביכרו את הסיגריה מהחפיסה היומית. לאחר שחמאס השתלט בכוח על המובלעת ביוני 2007, הוא מתפתה לאסור טבק. אנשי המיליציה האיסלאמית מתוסכלים מחוסר יכולתם להילחם ב"אויב הציוני" מחוץ לסיבובי עימות קצרים יחסית, אך הרי אסון לאזרחים. הם מסיטים ומשחררים את תוקפנותם הלוחמנית נגד אוכלוסייתם, הנתבעת להתאים את עצמה לחזונם ל"סדר מוסרי" כביכול. עשיתי אז חשבון שרצועת עזה היא השטח הערבי שמרושת בצפיפות הרבה ביותר בכוחות "ביטחון", למעשה במשטרות פוליטיות, בעולם ערבי שכבר רווי וצפוף בסוג של משטרות פוליטיות.
