אני זוכר שקראתי איפשהו שזמן קצר לאחר יציאתו של הסרט ״הברוטליסט״ פרצה מחאה גדולה, אולי בקרב ארכיטקטים או איזושהי גילדה או איגוד מקצועי של מעצבי תפאורה קולנועית, שהתקוממו מכך שכל היצירות הארכיטקטוניות שהוצגו בסרט נוצרו על ידי בינה מלאכותית. זה כמובן אמור לעמוד בסתירה ישירה לתזה המרומזת של הסרט עצמו: שארכיטקטורה זה עניין של גאונים אינדיבידואליים.
אני חייב להודות שכאשר הצלחתי סוף סוף לצפות בסרט, היה לי קשה מאוד לקבוע אם הקלישאות הארכיטקטוניות שנפרסו לפניי נוצרו על ידי מכונה או עוצבו ביד אדם. מצד שני, כמעט שלא היה לי ספק שהתסריט יכול היה להיכתב רק על ידי בינה מלאכותית, וסביר להניח שהיא גם זו ערכה את המחקר. זה היה ברור כמו יד עם שש אצבעות.
מוחות חדים משלי כבר תיארו, ובצדק, את המיש-מש האינפלציוני בסרט הזה, שבו ניתן למצוא כמעט כל מה שניתן למצוא ברשת על ארכיטקטורה מודרנית, כמו גם את האופן השרירותי שבו הסרט תופר יחדיו קטעים אקראיים מההיסטוריה של הארכיטקטורה. לכן, אין זה מפתיע שגיבור הסרט מתגלה כמעין יצור כלאיים שהוא שליש ברוייר, שליש מוהולי-נאג', שליש הווארד רוארק.
אבל מעבר לאי הדיוקים ההיסטוריים ולאפשרות הלא-במיוחד-מעניינת לקרוא את העלילה כמין רומן מפתח, הדבר שהטריד אותי יותר מכל בסרט הזה היה החיבור שהוא עושה בין שני נרטיבים ארכיטקטוניים, ששניהם כבר הוכחו כמזיקים. אפשר בקלות לסכם את התקציר של העלילה כ"אגדת הבאוהאוס פוגשת את כמעיין המתגבר.״
אגדת הבאוהאוס היא סיפור שאנחנו כמובן מכירים היטב בתל אביב. הסיפור פשוט: גם היהודים וגם הבאוהאוס היו קורבנות הנאציזם. לא רצו אותם באירופה, אז עכשיו הם כאן, בונים עיר לבנה על חולות תל אביב. זו גם הסיבה לכך, כפי שכתב פעם הפסל דני קרוון, שתל אביב והארכיטקטורה המודרנית שלה הן ניצחון על הנאציזם.
עד עכשיו חשבנו שהסיפור המסוים הזה על הבאוהאוס הוא עניין נישתי יחסית, רלוונטי רק לקומץ חובבים משכילים בפינת העולם הקטנה שלנו. אבל מתברר שהבאוהאוס הוא כיום עניין גלובלי — אמריקה, הוליווד, האוסקר. זה נכון שכמה מהארכיטקטים שלימדו בבאוהאוס אכן הגיעו לארה"ב, ואפילו כמה מהחשובים שבהם כמו מיס ואן דר רוהה, וולטר גרופיוס ומרסל ברוייר. אבל למיטב ידיעתי, הם בסך הכול הסתדרו ממש לא רע, עשו באמריקה קריירות מזהירות, הם ממש לא היו צריכים את אגדת הבאוהאוס של תל אביב ולא נזקקו לסוג הזה של סחטנות רגשית שמשתמעת משימוש כזה.
וכאמור, ״הברוטליסט״ ממחזר סיפור מוכר נוסף, את המיתוס האמריקאי על השותפות בין שני אינדיבידואלים, הארכיטקט בעל החזון והיזם הנועז שאנחנו מכירים מ״כמעיין המתגבר״. במקרה הזה, הקישור המעט שלומיאלי שעושה הסרט בין יהודים, ארכיטקטורה וקולנוע מעלה את התהייה אם בדרכו ההוליוודית לא מנסה הסרט הזה לתקן את האנומליה ההיסטורית המוזרה של ״כמעיין המתגבר״.
אַיין ראנד, או בשמה המקורי אליסה רוזנבאום, הייתה סופרת יהודייה-אמריקאית ילידת רוסיה (קרוב לוודאי שה״איין״ שבשמה הספרותי הוא ה״עי״ן״ של ״עליזה). מעבר לכל הבעיות הרבות שבספרה המשפיע, השבחים ואפילו העידוד לצורות שונות של אלימות, החפצת הדמות הנשית הראשית ובכלל הזלזול בדמויות הנשיות, מעניינת העובדה שבכל ההיסטוריה האלטרנטיבית הזאת של הארכיטקטורה המודרנית שהיא יצרה, לא נמצא ולו ארכיטקט יהודי אחד. המחיקה של יהודים מההיסטוריה הזאת היא תמוהה במיוחד בהתחשב בכך שראנד הכירה אישית כמה ארכיטקטים יהודים, כמו ריצ'רד נויטרה. היא עצמה התגוררה במשך שנים רבות בבית שתכנן נויטרה עבור הבמאי יוזף פון שטרנברג. הדבר הופך למטריד עוד יותר לנוכח העובדה המצערת ש״כמעיין המתגבר״ ראה אור ב-1943, שנה איומה שבמהלכה העם היהודי כמעט חדל מלהתקיים.
כבר שנים שאני עורך עם תלמידי קריאה מודרכת ב״כמעיין המתגבר״, תמיד מתוך תקווה שיום אחד יופיע סיפור ארכיטקטוני חדש, ראוי יותר, שיחליף את הרומן הרעיל של ראנד. אני לא חושב ש״הברוטליסט״ הוא הסיפור הזה שחיכיתי לו. במובנים רבים, בדרכו הצדקנית והמעט עקומה, הוא אולי אפילו מזיק יותר.
כמי שלא היה שותף סוד של מיכל פלג אך הוציא לאור את ספרו הראשון של בן פול ״מלך, בלש״ קראתי מאוד בעניין את הכתבה המרתקת של גילי איזיקוביץ׳ על בן פול ומיכל פלג שהתפרסמה ב״הארץ״.
בזמנו קראתי את הפוסט של מוטי פוגל ואת ההשערה שלו שבן פול אינו אלא מיכל פלג. אני מכיר את מוטי הרבה שנים ודי סומך עליו, היה לי חלק קטן בבניית הבית ברחוב סימון קרובלייה שבו הוא מתגורר ושאותו הוא מכיר על כל קרביו, הוא אחד הקוראים הקשובים והרגישים שיש. התזה שלו, שבן פול הוא בעצם אישה נשמעה מעניינת ואולי אפילו משכנעת. זה היה רעיון מסעיר לחשוב שהמפגן הווירטואוזי הזה של כתיבה גברית נכתב על ידי אישה. לצערי, בשלב זה כבר לא יכולתי לחזור ולקרוא את התכתבויות הישנות שלי עם בן פול, על כל עליותיהן ומורדותיהן שכן המחשב שבו הן היו מאוכסנות ושהיה מונח ליד המיטה, עשרים סנטימטר מראשי, נגנב מביתי בפריצה שהתרחשה בליל יום הולדתי.
שני ספרים מאת מישל וולבק ולואי פייאר ראו אור לאחרונה בישראל ובעברית: ״המפה והטריטוריה״ – עיבוד לרומן שראה אור ב־2010, והקובץ הדק ״שבעה שירים מאויירים״ שראה אור לאחרונה. הקריאה ברומן ובחוברת השירים תמצא חן בוודאי בעיני חובבי וולבק: הם עשירים ברפרנסים שמחייבים שליטה במקורות התרבותיים של יצירתו ובשדה האמנותי הרחב של המאה ה־20. הצורה הגרפית מביאה לידי ביטוי את כשרונו של פייאר בבניית סיטואציות, דמויות ונופים, אבל לא פחות מכך חושפת את יכולתו לחבר בין הרבה עולמות יחד.
יובל אביב מתארח בתוכנית ״סוכן תרבות״ בכאן 11 ומשוחח עם קובי מידן על שיתוף הפעולה בין הסופר מישל וולבק והמאייר לואי פייאר ועל הרומן הגרפי המרהיב שלהם המתבסס על ״המפה והטריטוריה״, זוכה פרס גונקור לשנת 2010.
