לא הייתי רוצה לחיות באמריקה אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לגור מתחת לכיפת השמים אבל לפעמים כן
הייתי רוצה בהחלט לחיות ברובע החמישי אבל לפעמים לא
לא הייתי רוצה לחיות בצינוק אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות ללא מעצורים אבל לפעמים כן
אני די מרוצה מלחיות בצרפת אבל לפעמים לא
הייתי רוצה לחיות בקוטב הצפוני אבל לא לאורך זמן רב מדי
לא הייתי רוצה לחיות בכפר קטן אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות באִיסוּדָן אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות בבית סירה אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות בקְסַר אבל לפעמים כן
הייתי רוצה ללכת על הירח אבל זה קצת מאוחר מדי
לא הייתי רוצה לחיות במנזר אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות במלון "נֵגרֵסקוֹ" אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות במזרח הרחוק אבל לפעמים כן
אני די מרוצה מלחיות בפריז אבל לפעמים לא
לא הייתי רוצה לחיות בקוויבק אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות על צלע הר אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות בצוללת אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות במגדל אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות עם אורסולה אנדרס אבל לפעמים כן
הייתי רוצה להיות זקן אבל לפעמים לא
לא הייתי רוצה לחיות בוויגוואם אבל לפעמים כן
הייתי רוצה לחיות בזאנאדו, אבל גם אז, לא לתמיד
לא הייתי רוצה לחיות באזור היוֹן אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה שנחיה בזנזיבר, אבל לפעמים כן.
מתוך: לחשוב / למיין (תרגום מצרפתית: שירה פנקס)
עורכת: טל ניסן, מפיק: יוֹבל בן שושן, מרואיינים: צליל אברהם, ד"ר יואב רונאל
כמי שלא היה שותף סוד של מיכל פלג אך הוציא לאור את ספרו הראשון של בן פול ״מלך, בלש״ קראתי מאוד בעניין את הכתבה המרתקת של גילי איזיקוביץ׳ על בן פול ומיכל פלג שהתפרסמה ב״הארץ״.
בזמנו קראתי את הפוסט של מוטי פוגל ואת ההשערה שלו שבן פול אינו אלא מיכל פלג. אני מכיר את מוטי הרבה שנים ודי סומך עליו, היה לי חלק קטן בבניית הבית ברחוב סימון קרובלייה שבו הוא מתגורר ושאותו הוא מכיר על כל קרביו, הוא אחד הקוראים הקשובים והרגישים שיש. התזה שלו, שבן פול הוא בעצם אישה נשמעה מעניינת ואולי אפילו משכנעת. זה היה רעיון מסעיר לחשוב שהמפגן הווירטואוזי הזה של כתיבה גברית נכתב על ידי אישה. לצערי, בשלב זה כבר לא יכולתי לחזור ולקרוא את התכתבויות הישנות שלי עם בן פול, על כל עליותיהן ומורדותיהן שכן המחשב שבו הן היו מאוכסנות ושהיה מונח ליד המיטה, עשרים סנטימטר מראשי, נגנב מביתי בפריצה שהתרחשה בליל יום הולדתי.
שני ספרים מאת מישל וולבק ולואי פייאר ראו אור לאחרונה בישראל ובעברית: ״המפה והטריטוריה״ – עיבוד לרומן שראה אור ב־2010, והקובץ הדק ״שבעה שירים מאויירים״ שראה אור לאחרונה. הקריאה ברומן ובחוברת השירים תמצא חן בוודאי בעיני חובבי וולבק: הם עשירים ברפרנסים שמחייבים שליטה במקורות התרבותיים של יצירתו ובשדה האמנותי הרחב של המאה ה־20. הצורה הגרפית מביאה לידי ביטוי את כשרונו של פייאר בבניית סיטואציות, דמויות ונופים, אבל לא פחות מכך חושפת את יכולתו לחבר בין הרבה עולמות יחד.
