07.03.2025
לא הייתי רוצה לחיות באמריקה אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לגור מתחת לכיפת השמים אבל לפעמים כן
הייתי רוצה בהחלט לחיות ברובע החמישי אבל לפעמים לא
לא הייתי רוצה לחיות בצינוק אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות ללא מעצורים אבל לפעמים כן
אני די מרוצה מלחיות בצרפת אבל לפעמים לא
הייתי רוצה לחיות בקוטב הצפוני אבל לא לאורך זמן רב מדי
לא הייתי רוצה לחיות בכפר קטן אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות באִיסוּדָן אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות בבית סירה אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות בקְסַר אבל לפעמים כן
הייתי רוצה ללכת על הירח אבל זה קצת מאוחר מדי
לא הייתי רוצה לחיות במנזר אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות במלון "נֵגרֵסקוֹ" אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות במזרח הרחוק אבל לפעמים כן
אני די מרוצה מלחיות בפריז אבל לפעמים לא
לא הייתי רוצה לחיות בקוויבק אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות על צלע הר אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות בצוללת אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות במגדל אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות עם אורסולה אנדרס אבל לפעמים כן
הייתי רוצה להיות זקן אבל לפעמים לא
לא הייתי רוצה לחיות בוויגוואם אבל לפעמים כן
הייתי רוצה לחיות בזאנאדו, אבל גם אז, לא לתמיד
לא הייתי רוצה לחיות באזור היוֹן אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה שנחיה בזנזיבר, אבל לפעמים כן.
מתוך: לחשוב / למיין (תרגום מצרפתית: שירה פנקס)
11.09.2025
ממש בתחילת המאה הנוכחית, באביב 2001, שיגרה הוצאת בבל עב״ם ספרותי-אמנותי.
הספר ״זיעה מתוקה״, עליו חתומים במשותף ז׳וסטין פראנק ורועי רוזן, הביא לראשונה לקוראי העברית פרקים נרחבים מתוך רומן אוונגרדי ופורנוגרפי אבוד בשם ״זיעה מתוקה״. המחברת, ז׳וסטין פראנק (1900-1943), היתה אמנית וסופרת יהודייה נשכחת שנולדה באנטוורפן, פעלה בפריז ומתה בתל-אביב. לרומן של פראנק צורפו מסות היסטוריות וביקורתיות מאת האמן רועי רוזן והמתרגמת יוהנה פורר-הספרי הסוקרות את חייה ופועלה ומציעות פרשנויות שונות ליצירתה. כמו בספרים ובמונוגרפיות רבים אחרים המוקדשים לאמנות, את הטקסטים בספר ליוו שלל מראי מקום חזותיים, צילומים של פראנק וסביבתה בפריז ובתל אביב. וכן מבחר מיצירותיה ששרדו את פגעי הזמן.
אמנם, בעת יציאת הספר, נמצאו כמה היסטוריונים של האמנות שקראו את הספר מהר מדי ונתקפו בבהלה אמיתית על כך שנתפסו עם המכנסיים למטה והחמיצו את הפרק החשוב הזה של ההיסטוריה של האמנות, אך בזה פחות או יותר הסתכם הסקנדל. למרבה ההפתעה, למרות נושאיו הפרובוקטיביים ואולי אף השערורייתיים, הספר התקבל באהדה רבה. הביקורות בעיתונים השונים עקבו בסקרנות ובתשומת לב אחרי הפרויקט הטוטלי הזה של רוזן ושיבחו אותו ודנו בכובד ראש בקשרים הדמיוניים שהוא מציע בין דמויות ובין רעיונות, ובין ציור ובין כתיבה.
ההתקבלות החלקה הזאת בטח אומרת משהו על פרקטיקות אוונגרדיות כדוגמת השערורייה או הפרובוקציה שבשלב זה כבר קצת איבדו מכוחם אחרי מאה של אוונגרד, אבל היא אולי גם מעידה על איזו בריאות נפשית של קהל האמנות והספרות בישראל של תחילת המאה ה-21 שכבר לא הזדעזע משום דבר. המהדורה הראשונה של הספר אזלה די מהר.
כשרועי הציע לנו לפני כשנה וחצי להוציא מהדורה חדשה של הספר הזה, הסכמתי מיד. זה ספר שתמיד אהבתי, מבריק ומצחיק בטירוף. אבל חשבתי שהפעם אולי זה לא יעבור כל כך חלק, שהספר הזה עשוי להתקבל עכשיו אחרת ואולי לקבל משמעויות אחרות.
(צלם לא ידוע: ז׳וסטין פראנק ופניה חיסין בחוף תל-אביב, 1938)
13.07.2025
עורכת: טל ניסן, מפיק: יוֹבל בן שושן, מרואיינים: צליל אברהם, ד"ר יואב רונאל