לא הייתי רוצה לחיות באמריקה אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לגור מתחת לכיפת השמים אבל לפעמים כן
הייתי רוצה בהחלט לחיות ברובע החמישי אבל לפעמים לא
לא הייתי רוצה לחיות בצינוק אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות ללא מעצורים אבל לפעמים כן
אני די מרוצה מלחיות בצרפת אבל לפעמים לא
הייתי רוצה לחיות בקוטב הצפוני אבל לא לאורך זמן רב מדי
לא הייתי רוצה לחיות בכפר קטן אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות באִיסוּדָן אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות בבית סירה אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות בקְסַר אבל לפעמים כן
הייתי רוצה ללכת על הירח אבל זה קצת מאוחר מדי
לא הייתי רוצה לחיות במנזר אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות במלון "נֵגרֵסקוֹ" אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות במזרח הרחוק אבל לפעמים כן
אני די מרוצה מלחיות בפריז אבל לפעמים לא
לא הייתי רוצה לחיות בקוויבק אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות על צלע הר אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות בצוללת אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות במגדל אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה לחיות עם אורסולה אנדרס אבל לפעמים כן
הייתי רוצה להיות זקן אבל לפעמים לא
לא הייתי רוצה לחיות בוויגוואם אבל לפעמים כן
הייתי רוצה לחיות בזאנאדו, אבל גם אז, לא לתמיד
לא הייתי רוצה לחיות באזור היוֹן אבל לפעמים כן
לא הייתי רוצה שנחיה בזנזיבר, אבל לפעמים כן.
מתוך: לחשוב / למיין (תרגום מצרפתית: שירה פנקס)
תגובות יעברו אישור לפני שהן מוצגות.
מעבר לאי הדיוקים ההיסטוריים ולאפשרות הלא-במיוחד-מעניינת לקרוא את העלילה של ״הברוטליסט״ כמין רומן מפתח, הדבר שהטריד אותי יותר מכל בסרט הזה היה החיבור שהוא עושה בין שני נרטיבים ארכיטקטוניים, ששניהם כבר הוכחו כמזיקים. אפשר בקלות לסכם את התקציר של הסרט כ"אגדת הבאוהאוס פוגשת את כמעיין המתגבר.״
הפרק ה-נא ב״החיים הוראות שימוש״ ממוקם באמצע הרומן בדיוק ומשמש מעין מצפן, או אפילו הוראות שימוש לרומן כולו. לאחר ההקדמה שבה מוצג הצייר ולן ותוכניתו להכניס את כל חייו לציור אחד, צירף ז׳ורז׳ פרק קטע ארוך שאותו כינה ה״קומפנדיום״. זהו מעין שיר בן 179 שורות שבכל שורה בו מופיע אחד מהסיפורים המסופרים בספר. לפעמים אלו סיפורים ארוכים ולפעמים קצרים, אך כל אחד מהם מסופר בפסוק בן 60 סימני דפוס כולל רווחים בדיוק (למעט אחד שיש בו 59 סימנים).
הפסוקים מאורגנים בשלושה בתים או ריבועים בני 60 שורות בהתאמה (למעט אחד שיש בו 59 שורות). בכל אחד מהריבועים הללו עובר אקרוסטיכון אלכסוני מהאות האחרונה של הפסוק הראשון אל האות הראשונה של הפסוק האחרון. בריבוע הראשון עוברת האות נו״ן, בשני האות פ״ה ובשלישי האות שי״ן.
במקור הצרפתי השתמש פרק באותיות A, M, E, שמשמעותן : נשמה.
הנה ההתחלה של ״מכתב לאמי״ מאת ז׳ורז׳ סימנון:
אמא יקרה שלי,
הנה עברו כבר שלוש שנים וחצי בערך מאז מותך בגיל תשעים ואחת ורק עכשיו, אולי, אני מתחיל להכיר אותך. בילדותי ובנעורי חייתי באותו בית שלך, איתך, וכשעזבתי אותך ועברתי לפריז, כשהייתי כמעט בן תשע־עשרה, עדיין נותרת זרה לי.
למעשה, מעולם לא קראתי לך אמא אלא קראתי לך אמי, כשם שלא קראתי לאבי אבא. למה? מנין בא השימוש הזה? אין לי מושג. מאז ערכתי כמה גיחות קצרות ללִייֵז', אבל הארוכה ביותר היתה האחרונה שבה, במשך שבוע, בבית החולים בַּאוְייר שבו שֵירתי פעם בטקסי המיסה, הייתי עֵד יום אחר יום לגסיסתך.
מילה זו, אגב, אינה הולמת את הימים שקדמו למותך. שכבת על מיטתך מוקפת בקרובי משפחה או באנשים שלא הכרתי. היו ימים שבקושי הצלחתי לפלס דרך אלייך. צפיתי בך במשך שעות. לא סבלת. לא פחדת לעזוב את החיים. גם לא דיקלמת תפילות מבוקר ועד ליל למרות נוכחותה של נזירה בשחור שקפאה על מקומה כל הימים באותו מקום, על אותו כיסא.
לעתים, ואפילו קרובות, חייכת. אבל למילה חיוך בהקשר שלך, יש משמעות שונה מעט מהמשמעות הרגילה שלה. הסתכלת בנו, אנו שהולכים לשרוד אחרייך וללוות אותך לבית הקברות, והבעה אירונית מתחה לפעמים את שפתייך.
אפשר לומר שהיית כבר בעולם אחר, או ליתר דיוק שהיית בעולם שכולו שלך, בעולמך הפנימי המוכר לך.
