ערב שיוקדש לאחד היסודות הפלאיים והמסתוריים ביותר בעולם. במהלך הערב נתבונן בקשר הקדמוני שלנו עם כוח היצירה שממנו הגיחו החיים, מהזמן העמוק, לפני 4 מיליארד שנה - עד ימינו אנו. מור קדישזון וד"ר רחל גוטסמן ישוחחו על נהרות ונחלים בהיסטוריה הים תיכונית מזווית מיתית, היסטורית ופואטית.
מבקרי "הארץ" ממליצים על היצירות שכדאי לחפש בדוכני שבוע הספר: אביגדור פלדמן ממליץ על ״הנכד״, אדם רז ממליץ על ״היסטוריון בעזה״, שירין פלאח סעב על "חיים אחרים משלי”, שלי קרן על "אימפריית הסימנים”.
אני מאוד אוהב לקרוא את רולאן בארת ומאוד אוהב את התרבות היפנית
ושילוב של שניהם ביחד בהחלט יכול לגרום לי עונג.
כמו שבארת נגע בתחום אחר שאני אוהב, הצילום בספר אחר שלו וגרם לי להתבונן מחדש בתמונות ולגלות תובנות חדשות עליהם כך גם הוא גורם לי להתבונן על התרבות היפנית ועל הסימבוליקה שיש בה באופן שלא ראיתי בעבר ואם יש עבור קורא ממני מטרה בספרי הגות מסוג זה אז היא בין השאר היכולת שלי כקורא לראות בעקבות הטקסט דברים חדשים לגמרי וזה כל היופי בזה.
"הרפתקאות בעסקי הנשל", רומן לא גמור של תומס, מסרב להיכנע לתכתיבים חברתיים, נפשיים או נרטיביים: נדמה שדילן תומס חי את חייו החטופים בקוצר נשימה. לא רק בשל מחלת הריאה שהכבידה עליו מילדות והרגה אותו בגיל 39, אלא גם בגלל לב רעב ועין סקרנית, שאפשרו נינוחות בלהט הפאתוס כמו בצינת האירוניה. הֶלחמים אלה, לצד מוזיקליות יוצאת דופן וכריזמה, קירבו אותו לתהילה בינלאומית, אך כפי שכתב חברו הוותיק ורנון ווטקינס: "למרות פרסומו, הוא לא יכול היה להימשח לקיסר מכיוון שבמקביל גם היה הילד שראה שאינו לובש דבר". ווטקינס, משורר ו־וולשי בזכות עצמו, התנדב להספיד את תומס ב"טיימס" ובהמשך פרסם ממכתביו.
הדבר הראשון שהכה בז'אן־פייר פיליו כשנכנס לעזה היה העובדה שהוא לא מזהה כלום. כל נקודות הציון שהכיר מביקוריו הרבים בעבר נחרבו, והוא חש חוסר אוריינטציה מוחלט. ערים, רחובות, מעברי חציה — הכל נראה כמו גבב של פסולת בניין. "אזורים חרבים צצים מתוך הצללים ככל שהשיירה מתקדמת", הוא כותב. "רצף אימה מתמשך. הנה עץ שנפל עם ענפים מעוותים, הנה בית הרוס, רחוק יותר בניין קורס. השיירה נעה קדימה בקצב המהיר ביותר שהכביש המשובש מאפשר. עזה שהכרתי כבר לא קיימת, עכשיו אני יודע. שממה שכזאת תגרום לנו לשכוח שעזה היתה במשך אלפי שנים נווה מדבר".
פיליו, מהמומחים הגדולים בעולם להיסטוריה של המזרח התיכון, הוא כמעט היחיד שעוסק בהיסטוריה של עזה. "עד היום אני האירופאי היחיד שחוקר את עזה", הוא אומר בראיון למוסף הארץ. "הייתי מקבל בברכה תחרות, אבל כנראה שבגלל הקושי להגיע לעזה ומחסור בארכיונים, היסטוריונים נמנעים מהנושא. זו גם הסיבה שהייתי חייב להגיע עכשיו לעזה. מנקודת מבט אקדמית הרגשתי שאני מאבד אחיזה. חשתי שהנתונים לא מספיקים, שאני חייב להיות שם ולראות בעצמי, לקרקע את ההבנה של המתרחש".
ז׳אן-פייר פיליו, מההיסטוריונים הבודדים שחוקרים את קורותיה של עזה, שהה ברצועה במשך חודש, ותיעד. תיעד הכל.
מתוך ראיון עם נטע אחיטוב, הארץ 19 ביוני 2025
זו טאוטולוגיה אבל ככה זה, העבר שייך לסבתות ולסבים והעתיד שייך לנכדות ולנכדים.
