אם אנסה להגדיר מה אני מבקש לעשות מאז שהתחלתי לכתוב, המחשבה הראשונה שעולה על דעתי היא שמעולם לא כתבתי שני ספרים דומים, שמעולם לא הרגשתי צורך לחזור בספר על נוסחה, שיטה או סגנון שפיתחתי בספר קודם. הגיוון השיטתי הזה בלבל מבקרים מוטרדים מסוימים שמחפשים את טביעת האצבע של הסופר בספר אחר ספר; וללא ספק הוציא מאיזון גם כמה מקוראי. כך יצאו לי מוניטין של מעין מחשב, מכונה לייצור טקסטים. אני, מצדי, אשווה אותי יותר לאיכר שמעבד כמה שדות; באחד הוא מגדל סלק ובאחר אספסת, בשלישי תירס, וכו'. באותו אופן, הספרים שכתבתי מתחלקים לארבעה שדות שונים, ארבע צורות חקירה שבסיכומו של דבר אולי מציגות אותה שאלה, אך מציגות אותה מנקודות מבט שונות התואמות בכל פעם סוג אחר של עשייה ספרותית. את הראשונה מבין צורות החקירה האלה אפשר אולי להגדיר כ"סוציולוגית": כיצד להתבונן ביומיומי; זוהי נקודת המוצא של טקסטים כמו הדברים, חלל וכו': מבחר מרחבים, ניסיון לתאר כמה מקומות בפריז, ושל העבודה שנעשתה עם קבוצת קוֹז קוֹמוּן (עניין משותף, Cause Commune) שהקיפה את ז'אן דוביניו (Duvignaud) ופול ויריליו; (Virilio) השנייה היא אוטוביוגרפית מטבעה: W או זכרון–הילדות, החנות האפלה, אני זוכר, מקומות שישנתי בהם, וכו'; השלישית, המשחקית, קשורה באהבתי לאילוצים, לאתגרים, ל״סולמות״, לכל היצירות שאת הרעיונות והכלים עבורן קיבלתי מהחקירות של קבוצת אוּליפּוֹ (OuliPo): פָּלִינְדְרוֹמים, ליפוגרמות, פאנגרמות, אנאגרמות, איזוגרמות, אקרוסטיכונים, תשבצים, וכו'; לבסוף, החקירה הרביעית קשורה ברומן, באהבת סיפורים וסיפורי הרפתקאות, בחשק לכתוב ספרים שבולעים בשכיבה על הבטן במיטה; החיים הוראות שימוש הוא דוגמה טיפוסית. החלוקה הזאת שרירותית במקצת והיא יכולה להיות מגוונת יותר: כמעט אף לא אחד מספרי אינו חף לגמרי מעקבה אוטוביוגרפית מסוימת (לדוגמה כשאני מכניס בפרק מסוים שבכתיבה אזכור של אירוע שקרה לי במהלך היום); גם אף אחד מהם כמעט לא נכתב בלי שאטיל על עצמי אילוץ זה או אחר של מבנה אוליפיאני, ולו רק באופן סמלי, כך שהמבנה או האילוץ המדובר יגבילו אותי באופן זה או אחר. למעשה, אני חושב שמעבר לארבעת הקטבים שמגדירים את ארבעת האופקים של עבודתי ־ העולם הסובב אותי, חיי שלי, השפה, הסיפורת ־ שאיפתי כסופר תהיה לחצות את כל הספרות בת–זמני בלי להרגיש אף פעם שאני מדשדש במקום או שב על עקבותי, ולכתוב כל מה שיכול אדם בן–זמננו לכתוב: ספרים עבי–כרס וספרונים, רומנים ושירים, מחזות, ליברטות לאופרה, רומנים בלשיים, סיפורי הרפתקאות, רומנים של מדע בדיוני, אופרות סבון, ספרים לילדים... מעולם לא חשתי נוח לדבר על העבודה שלי באופן מופשט, תיאורטי; גם אם נדמה שמה שאני מוציא תחת ידי הוא תוצר של תוכנית ידועה מראש, של פרויקט ארוך טווח, אני נוטה לחשוב שאני מגלה את התנועה שלי ומתנסה בה תוך כדי הליכה: רצף הספרים שלי הוליד בי תחושה שהיא לפעמים מעודדת, לפעמים לא נוחה (כי היא תמיד תלויה ב"ספר הבא", בלא–גמור המצביע על הבלתי ניתן לתיאור שאליו מכוונת נואשות תשוקת הכתיבה), שהם עושים כברת דרך, קובעים סימני אזהרה בחלל, מסמנים מסלול גישוש, מתארים נקודה אחר נקודה את שלביו של חיפוש שלא אדע לומר את ה"למה" שלו, אלא רק את ה"איך": אני חש במעורפל שהספרים שכתבתי נרשמים, מקבלים את משמעותם במסגרת דימוי חובק–עולם שאני עושה לי על הספרות, אבל נדמה לי שלעולם לא אוכל לתפוס במדויק את הדימוי הזה, שהוא מבחינתי מעבר לכתיבה, "לַמה אני כותב" שלא אוכל לענות עליו אלא בכתיבה, בדחייה בלתי פוסקת של הרגע שבו אפסיק לכתוב, והדימוי הזה ייחשף, כמו פאזל שהושלם בנחישות.
מתוך: לחשוב / למיין (תרגום מצרפתית: שירה פנקס)
ממש בתחילת המאה הנוכחית, באביב 2001, שיגרה הוצאת בבל עב״ם ספרותי-אמנותי.
הספר ״זיעה מתוקה״, עליו חתומים במשותף ז׳וסטין פראנק ורועי רוזן, הביא לראשונה לקוראי העברית פרקים נרחבים מתוך רומן אוונגרדי ופורנוגרפי אבוד בשם ״זיעה מתוקה״. המחברת, ז׳וסטין פראנק (1900-1943), היתה אמנית וסופרת יהודייה נשכחת שנולדה באנטוורפן, פעלה בפריז ומתה בתל-אביב. לרומן של פראנק צורפו מסות היסטוריות וביקורתיות מאת האמן רועי רוזן והמתרגמת יוהנה פורר-הספרי הסוקרות את חייה ופועלה ומציעות פרשנויות שונות ליצירתה. כמו בספרים ובמונוגרפיות רבים אחרים המוקדשים לאמנות, את הטקסטים בספר ליוו שלל מראי מקום חזותיים, צילומים של פראנק וסביבתה בפריז ובתל אביב. וכן מבחר מיצירותיה ששרדו את פגעי הזמן.
אמנם, בעת יציאת הספר, נמצאו כמה היסטוריונים של האמנות שקראו את הספר מהר מדי ונתקפו בבהלה אמיתית על כך שנתפסו עם המכנסיים למטה והחמיצו את הפרק החשוב הזה של ההיסטוריה של האמנות, אך בזה פחות או יותר הסתכם הסקנדל. למרבה ההפתעה, למרות נושאיו הפרובוקטיביים ואולי אף השערורייתיים, הספר התקבל באהדה רבה. הביקורות בעיתונים השונים עקבו בסקרנות ובתשומת לב אחרי הפרויקט הטוטלי הזה של רוזן ושיבחו אותו ודנו בכובד ראש בקשרים הדמיוניים שהוא מציע בין דמויות ובין רעיונות, ובין ציור ובין כתיבה.
ההתקבלות החלקה הזאת בטח אומרת משהו על פרקטיקות אוונגרדיות כדוגמת השערורייה או הפרובוקציה שבשלב זה כבר קצת איבדו מכוחם אחרי מאה של אוונגרד, אבל היא אולי גם מעידה על איזו בריאות נפשית של קהל האמנות והספרות בישראל של תחילת המאה ה-21 שכבר לא הזדעזע משום דבר. המהדורה הראשונה של הספר אזלה די מהר.
כשרועי הציע לנו לפני כשנה וחצי להוציא מהדורה חדשה של הספר הזה, הסכמתי מיד. זה ספר שתמיד אהבתי, מבריק ומצחיק בטירוף. אבל חשבתי שהפעם אולי זה לא יעבור כל כך חלק, שהספר הזה עשוי להתקבל עכשיו אחרת ואולי לקבל משמעויות אחרות.
(צלם לא ידוע: ז׳וסטין פראנק ופניה חיסין בחוף תל-אביב, 1938)
עורכת: טל ניסן, מפיק: יוֹבל בן שושן, מרואיינים: צליל אברהם, ד"ר יואב רונאל
