אם אנסה להגדיר מה אני מבקש לעשות מאז שהתחלתי לכתוב, המחשבה הראשונה שעולה על דעתי היא שמעולם לא כתבתי שני ספרים דומים, שמעולם לא הרגשתי צורך לחזור בספר על נוסחה, שיטה או סגנון שפיתחתי בספר קודם. הגיוון השיטתי הזה בלבל מבקרים מוטרדים מסוימים שמחפשים את טביעת האצבע של הסופר בספר אחר ספר; וללא ספק הוציא מאיזון גם כמה מקוראי. כך יצאו לי מוניטין של מעין מחשב, מכונה לייצור טקסטים. אני, מצדי, אשווה אותי יותר לאיכר שמעבד כמה שדות; באחד הוא מגדל סלק ובאחר אספסת, בשלישי תירס, וכו'. באותו אופן, הספרים שכתבתי מתחלקים לארבעה שדות שונים, ארבע צורות חקירה שבסיכומו של דבר אולי מציגות אותה שאלה, אך מציגות אותה מנקודות מבט שונות התואמות בכל פעם סוג אחר של עשייה ספרותית. את הראשונה מבין צורות החקירה האלה אפשר אולי להגדיר כ"סוציולוגית": כיצד להתבונן ביומיומי; זוהי נקודת המוצא של טקסטים כמו הדברים, חלל וכו': מבחר מרחבים, ניסיון לתאר כמה מקומות בפריז, ושל העבודה שנעשתה עם קבוצת קוֹז קוֹמוּן (עניין משותף, Cause Commune) שהקיפה את ז'אן דוביניו (Duvignaud) ופול ויריליו; (Virilio) השנייה היא אוטוביוגרפית מטבעה: W או זכרון–הילדות, החנות האפלה, אני זוכר, מקומות שישנתי בהם, וכו'; השלישית, המשחקית, קשורה באהבתי לאילוצים, לאתגרים, ל״סולמות״, לכל היצירות שאת הרעיונות והכלים עבורן קיבלתי מהחקירות של קבוצת אוּליפּוֹ (OuliPo): פָּלִינְדְרוֹמים, ליפוגרמות, פאנגרמות, אנאגרמות, איזוגרמות, אקרוסטיכונים, תשבצים, וכו'; לבסוף, החקירה הרביעית קשורה ברומן, באהבת סיפורים וסיפורי הרפתקאות, בחשק לכתוב ספרים שבולעים בשכיבה על הבטן במיטה; החיים הוראות שימוש הוא דוגמה טיפוסית. החלוקה הזאת שרירותית במקצת והיא יכולה להיות מגוונת יותר: כמעט אף לא אחד מספרי אינו חף לגמרי מעקבה אוטוביוגרפית מסוימת (לדוגמה כשאני מכניס בפרק מסוים שבכתיבה אזכור של אירוע שקרה לי במהלך היום); גם אף אחד מהם כמעט לא נכתב בלי שאטיל על עצמי אילוץ זה או אחר של מבנה אוליפיאני, ולו רק באופן סמלי, כך שהמבנה או האילוץ המדובר יגבילו אותי באופן זה או אחר. למעשה, אני חושב שמעבר לארבעת הקטבים שמגדירים את ארבעת האופקים של עבודתי ־ העולם הסובב אותי, חיי שלי, השפה, הסיפורת ־ שאיפתי כסופר תהיה לחצות את כל הספרות בת–זמני בלי להרגיש אף פעם שאני מדשדש במקום או שב על עקבותי, ולכתוב כל מה שיכול אדם בן–זמננו לכתוב: ספרים עבי–כרס וספרונים, רומנים ושירים, מחזות, ליברטות לאופרה, רומנים בלשיים, סיפורי הרפתקאות, רומנים של מדע בדיוני, אופרות סבון, ספרים לילדים... מעולם לא חשתי נוח לדבר על העבודה שלי באופן מופשט, תיאורטי; גם אם נדמה שמה שאני מוציא תחת ידי הוא תוצר של תוכנית ידועה מראש, של פרויקט ארוך טווח, אני נוטה לחשוב שאני מגלה את התנועה שלי ומתנסה בה תוך כדי הליכה: רצף הספרים שלי הוליד בי תחושה שהיא לפעמים מעודדת, לפעמים לא נוחה (כי היא תמיד תלויה ב"ספר הבא", בלא–גמור המצביע על הבלתי ניתן לתיאור שאליו מכוונת נואשות תשוקת הכתיבה), שהם עושים כברת דרך, קובעים סימני אזהרה בחלל, מסמנים מסלול גישוש, מתארים נקודה אחר נקודה את שלביו של חיפוש שלא אדע לומר את ה"למה" שלו, אלא רק את ה"איך": אני חש במעורפל שהספרים שכתבתי נרשמים, מקבלים את משמעותם במסגרת דימוי חובק–עולם שאני עושה לי על הספרות, אבל נדמה לי שלעולם לא אוכל לתפוס במדויק את הדימוי הזה, שהוא מבחינתי מעבר לכתיבה, "לַמה אני כותב" שלא אוכל לענות עליו אלא בכתיבה, בדחייה בלתי פוסקת של הרגע שבו אפסיק לכתוב, והדימוי הזה ייחשף, כמו פאזל שהושלם בנחישות.
מתוך: לחשוב / למיין (תרגום מצרפתית: שירה פנקס)
נסטסיה מרטן (- Nastassja Martin, 1986) היא אנתרופולוגית וסופרת צרפתייה החוקרת תרבויות ועמים באזורים הארקטיים והתת־ארקטיים משני צדי מצר ברינג. במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית האנתרופולוג פיליפ דסקולה, חיה במשך שנתיים בקרב בני הגוויצ׳ין בצפון אלסקה. ב־ 2015 , במהלך עבודת שדה בקרב בני האֶוֶנים בקמצ׳טקה, הותקפה מרטן על ידי דוב. המפגש הדרמטי הפך בסיס לספר זה, שזכה בכמה פרסים, בהם פרס ג׳וזף קסל, ואף עובד למחזה תיאטרון.
וככה זה מתחיל:
הדוב הסתלק כבר לפני כמה שעות ואני מחכה, מחכה שהערפל יתפזר. הערבה אדומה, הידיים אדומות, הפנים הנפוחות והשסועות כבר לא דומות לעצמן. כמו בימי המיתוס, העמימות שולטת, אני אותה צורה מטושטשת עם מאפיינים שנעלמו תחת הקרעים הפעורים בפנים, המכוסים בליחוֹת ובדם: זו לידה, כי ללא ספק זה לא מוות. סביבי קווצות פרווה חומה שהתמצקו בדם היבש שנקווה על האדמה, תזכורת לקרב האחרון. כבר שמונה שעות, אולי יותר, אני מקווה שהמסוק של הצבא הרוסי יחורר את הערפל ויבוא לקחת אותי.
קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".
יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".
אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה.
