ג'ון פון נוימן, או בשמו ההונגרי נוימן יאנוש לאיוש, נולד לקראת סוף 1903 בבודפשט התוססת של הבֶּל אֶפּוֹק, שהיתה באותה העת מרכז תרבותי עולמי ואבן שואבת לאינטלקטואלים ואמנים באופן כללי, וליהודים בפרט. ב–1910 כרבע מאוכלוסיית העיר — כולל למעלה מחצי מהרופאים, עורכי הדין והבנקאים שבה, לצד רבים מסצנת התרבות שלה —היו יהודים. ההצלחה הזאת הגיעה עם מחיר. קונספירציות שטענו כי העיר נשלטת על ידי יהודים זכו להדהוד בקרב דמויות אנטישמיות, כמו ראש העיר של וינה, קרל לואגר, שכינה את העיר בכינוי הגנאי "יודאפשט".
מוד ונטורה ממשיכה לשאול את עצמה: "למה אנחנו לא יכולים לאהוב זה את זה כל החיים כמו שאהבנו ביום הראשון?" כיוון שאין לה תשובה, היא מדמיינת את האישה הזאת, האובססיבית לבעלה למרות השנים שלהם יחד. היא רוצה לשקוע בחיי היומיום של אישה נשואה בשנות הארבעים לחייה עם שני ילדים. לכתוב על ימיה, מחשבותיה, חלומותיה.״
אני מאוהבת בבעלי. אם כי עלי לומר: אני עדיין מאוהבת בבעלי.
אני אוהבת את בעלי כמו ביום הראשון, באהבת נעורים שכבר לא הולמת את גילנו. אני אוהבת אותו כאילו הייתי בת חמש-עשרה, כאילו הרגע נפגשנו, כאילו אין לנו שום מחויבות, לא בית לא ילדים. אני אוהבת אותו כאילו מעולם לא עזבו אותי, כאילו לא למדתי כלום, כאילו היה הראשון, כאילו אני עומדת למות בסוף השבוע.
אני חיה בפחד לאבד אותו. אני חוששת בכל רגע שנסיבות החיים יתהפכו עלי. אני מתגוננת מפני סכנות שלא קיימות.
על הכריכה:
קלמנטינה מופשטת מקליפתה (צילום: pxhere)
ניקולס אאוגוסטוס פון נוימן מספר על אחיו, ג׳ון פון נוימן:
״הכול התחיל עם נול טקסטיל מכני, ואני חייב לומר לך, הדבר הזה היה חתיכת מתקן מפלצתי. הוא נראה בדיוק כמו המכונה שפרנץ קפקא הגה כדי לתפור לאסירים את חטאיהם על גבם בסיפורו "במושבת העונשין": חרק מתכתי ענק עם עשרת אלפים רגליים, שבולע הוראות ומפריש חוטי משי כמו עכביש זקן ומעוות. אבא הביא אותה הביתה כדי שנראה אותה. הוא הסביר שמדובר במכונה אוטומטית שיכולה לטוות שטיחי קיר, בְּרוֹקדים, ואריגים באמצעות מעקב אחר דפוסים שנאצרו כשורות חורים שנוקבו בכרטיסים. הוא הרשה לנו להזין למנגנון כמה כרטיסים כאלה – שנוקדו בחרירים זעירים, כאילו הותקפו בידי זחלים רעבתנים, אבל מאחר שהיא הייתה כבויה, שום דבר לא בקע מן הצד השני, ודי מהר השתעממתי. יאנוש, לעומת זאת, הוקסם ממנה והתנפל על אבא בסדרה אינסופית של שאלות. איך חורים יכולים להעביר מידע? איך הכרטיסים יכולים להפוך לבד? האם יוכל להשאיר אותה אצלו, בבקשה? האם יוכל לקבל את הנול? האם המכונה עובדת עם סוגים מסוימים בלבד של דפוסים? האם התהליך יכול לפעול בכיוון ההפוך? האם יוכל לנסות זאת בעצמו עם שטיח או מרבד או וילון? מאוחר יותר השתמש אחי בשיטה דומה של כרטיסי ניקוב כזיכרון למחשבים שלו, אבל עוד לפני שפענח איך הדבר פועל – לפחות באופן תיאורטי – המתקן העצום הזה כבש אותו, ונאלצנו לבקש מהמשרתים לפַנות כמה כיסאות, ספות, שולחנות, ושטיחים כי הוא רצה לשחק בחדר הגדול ביותר בדירה שבה התגוררנו בעיר, וכך עשה, כמובן, במשך יומיים ברציפות.״
מאנגלית: יניב פרקש
בתמונה:
מפעל הפיס הכריז על הרשימה הארוכה של המועמדים לזכייה בפרס ספיר לספרות לשנת 2025. מבין הספרים המועמדים, חמישה ייבחרו כמועמדים הסופיים ומהם ייבחר הזוכה בפרס ספיר, שיוכרז בטקס שייערך בפברואר.
לפני כשלוש שנים ראה אור בספרייה של בבל ״חלומות רכבת״ֿ, ספרו הלפני־אחרון של דניס ג’ונסון (2017-1949), שזכה לשבחים יוצאי–דופן ולפרסים רבים ונחשב לאחת מפסגות יצירתו. עכשיו הסיפור הגדול על רוברט גְרֵיינְייר, האיש שלא ידע מיהם הוריו ולא הותיר אחריו יורשים, שמעולם לא היה שיכור, שהיתה לו אהובה אחת ־ אשתו ומעולם לא רכש נשק חם ולא דיבר בטלפון, יוצא לאקרנים בעיבוד קולנועי ומוצג בקולנוע לב בתל אביב החל ב-7 בנובמבר ועתיד לאחר מכן גם לעלות לנטפליקס מאוחר יותר החודש.
בעת ביקורו האחרון בישראל שאלתי את מישל וולבק איזה מספריו של עמנואל קארר הוא הכי אוהב. הוא השיב בלי שום היסוס: ״חיים אחרים משלי״. הסכמתי איתו בקלות ושמחתי לבשר לו שהרומן הזה, שראה אור לראשונה בצרפת ב-2009, סוף סוף יראה אור בקרוב בעברית.
דימוי: Emmelene Landon, Océan, huile sur toile, 130 x 130 cm, 2023
