הוכתב בלוזאן (ווֹד), אוונו דה פיגיה 12, ונחתם ב-18 באפריל 1974. נערך מחדש ב-19 ביוני 1974.
פריז, Presses de la Cité, נובמבר 1974.
יום חמישי, 18 באפריל 1974
אמא יקרה שלי,
הנה עברו כבר שלוש שנים וחצי בערך מאז מותך בגיל תשעים ואחת ורק עכשיו, אולי, אני מתחיל להכיר אותך. בילדותי ובנעורי חייתי באותו בית שלך, איתך, וכשעזבתי אותך ועברתי לפריז, כשהייתי כמעט בן תשע־עשרה, עדיין נותרת זרה לי.
למעשה, מעולם לא קראתי לך אמא אלא קראתי לך אמי, כשם שלא קראתי לאבי אבא. למה? מנין בא השימוש הזה? אין לי מושג. מאז ערכתי כמה גיחות קצרות ללִייֵז', אבל הארוכה ביותר היתה האחרונה שבה, במשך שבוע, בבית החולים בַּאוְייר שבו שֵירתי פעם בטקסי המיסה, הייתי עֵד יום אחר יום לגסיסתך.
מילה זו, אגב, אינה הולמת את הימים שקדמו למותך. שכבת על מיטתך מוקפת בקרובי משפחה או באנשים שלא הכרתי. היו ימים שבקושי הצלחתי לפלס דרך אלייך. צפיתי בך במשך שעות. לא סבלת. לא פחדת לעזוב את החיים. גם לא דיקלמת תפילות מבוקר ועד ליל למרות נוכחותה של נזירה בשחור שקפאה על מקומה כל הימים באותו מקום, על אותו כיסא.
לעתים, ואפילו קרובות, חייכת. אבל למילה חיוך בהקשר שלך, יש משמעות שונה מעט מהמשמעות הרגילה שלה. הסתכלת בנו, אנו שהולכים לשרוד אחרייך וללוות אותך לבית הקברות, והבעה אירונית מתחה לפעמים את שפתייך.
אפשר לומר שהיית כבר בעולם אחר, או ליתר דיוק שהיית בעולם שכולו שלך, בעולמך הפנימי המוכר לך.
כי את החיוך הזה, שהיו בו גם מלנכוליה, השלמה, הכרתי מילדותי. החיים עברו עלייך. לא חיית אותם.
אפשר לומר שחיכית לרגע שבו תשתרעי סוף־סוף על מיטתך בבית החולים לפני המנוחה הגדולה.
הרופא שלך היה אחד מחברי ילדותי. הוא אישר לי שתלכי ותדעכי לאיטך אחרי הניתוח שעשה לך.
זה ארך בסביבות שמונה ימים, השהות הארוכה ביותר שלי בלייז׳ מאז עזיבתי בגיל תשע־עשרה, וכשיצאתי מבית החולים, לא יכולתי להימנע מלגלות מחדש את הנאות נעורי, כמו ללכת לאכול מולים וצ'יפס, או צלופח ברוטב ירוק.
האם זה מביש לערבב דימויים גסטרונומיים עם אלה של חדרך בבית החולים?
אני לא חושב. כל זה אחוז יחד. הכול אחוז יחד, כוליות שאני מנסה להתיר ושאת אולי הבנת לפנַי כשהסתכלת בי בתערובת של אדישות ורוך.
מעולם לא אהבנו זה את זו בחייך, את יודעת זאת היטב. שנינו העמדנו פנים.
היום, אני חושב שכל אחד מאיתנו יצר מהאחר תמונה לא מדויקת.
כאשר יודעים שעומדים לעזוב בקרוב, האם ניחנים בצלילות שלא היתה לנו קודם? אני עדיין לא יודע. אבל אני כמעט בטוח שקיטלגת בדיוק רב את האנשים שבאו לבקרך, אחיינים, אחייניות, שכנות, מנין לי לדעת?
וברגע שהגעתי, קיטלגת גם אותי.
אבל לא את התמונה שיצרת ממני חיפשתי בעינייך או בפנייך השלוות: מה שהתחלתי לתפוס היה התמונה האמיתית שלך.
הייתי נסער, מודאג. ערב קודם התקשר אלי חברי ללימודים לשעבר אורבן, שנעשה מנתח ראשי בבית החולים באווייר ושניתח אותך. מיהרתי לנסוע וגמאתי במהירות האפשרית את כבישי שווייץ ואז את הכביש המהיר הגרמני, ואז לבסוף קטע כביש בלגי.
לפתע מצאתי את עצמי לפני הדלת המבריקה הגדולה של בית החולים באווייר שאליו, כילד, הגעתי מתנשף, בעיקר בחורף, אחרי שחציתי את הרחובות השוממים שבהם צעדתי מרוב פחד באמצע הכביש.
מצאתי מיד את הביתן שלך. ואז את הדלת שלך, שעליה דפקתי. נעניתי:
"יבוא."
נדהמתי לראות ארבעה או חמישה אנשים לפחות, ועוד אחות נזירה בשחור, שנראתה כאילו היא עומדת על המשמר כמו זקיף, בחדרך הקטן בבית החולים.
התגנבתי למיטתך כדי לנשק אותך ואת אמרת לי בפשטות רבה, כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם:
"למה באת, ז'ורז'?"
המשפט הקצר הזה, מאוחר יותר, כשהרהרתי בו, כי הוא נתקע לי בלב, הסביר לי אולי קצת עלייך עצמך.
נישקתי אותך על המצח. מישהו, אני לא יודע מי, ויתר על הכיסא שלו למעני. הסתכלתי בך במבט נמרץ. אני חושב שמעולם לא הסתכלתי בך באופן זה.
ציפיתי למצוא אישה גוססת בחצי תרדמת. מצאתי שוב את עינייך שכבר ניסיתי לתאר אבל שאצטרך לתאר שוב, כי רק בחלוף הזמן אני מבין אותן.
האם הופתעת לראות אותי? האם העלית על דעתך שלא אגיע ללוות אותך בגסיסתך ובהלוויה שלך? חשבת שאני אדיש, אם לא עוין?
בתוך העיניים האלה, באפור דהוי, האם היתה זו הפתעה אמיתית או אחת מתחבולותייך? אני לא יכול שלא לחשוב שידעת שאבוא, שחיכית לי, אבל כיוון שתמיד חשדת בכולם ובייחוד בי, חששת שלא אבוא.
האנשים סביבך לא חשבו לנכון לצאת מהחדר. נאלצתי להוציא אותם בעצמי ואמרתי להם שאני רוצה להיות רגע אחד לבד עם אמי.
האחות הנזירה לא זזה. היא נשארה על כיסאה, חסרת תנועה באותה מידה, בלתי חדירה באותה מידה, אדישה באותה מידה כמו פסל. היא אף פעם לא בירכה אותי לשלום כשנכנסתי. היא גם אף פעם לא נפרדה ממני בלהתראות.
אפשר היה לחשוב שהיא זו שמחזיקה את המפתחות לשער המוות, לגן עדן או לגיהינום, ושהיא מחכה לרגע שבו יהיה צורך להשתמש בהם.
נשארנו לבדנו זמן רב והסתכלנו זה בזו. לא ניכרה עצבות בפנייך. לא ניכר בהן שום רגש שיכולתי להגדיר מבלי להסתכן בטעות.
ניצחון? אולי. היית הילדה השלוש־עשרה מתוך שלושה־עשר ילדים. אביך ירד מנכסיו כשנולדת. היית בת חמש כשהוא מת.
כך התחלת את חייך. נשארת לבדך עם אמך. אחייך ואחיותייך כבר נפוצו לכל עבר, חלקם כבר לבית הקברות. גרת בדירה צנועה, יותר מצנועה, ברחוב עני בלייז׳, ומעולם לא ידעתי ממה התקיימתן, אמך ואת, עד שמלאו לך תשע־עשרה והתחלת לעבוד כמוכרת בחנות כולבו.
יש לי תמונה גרועה שלך מאותה תקופה. היית נאה, עדיין עם קימורי פנים עגלגלים שמציינים נעורים, אבל עינייך הביעו בה־בעת רצון נחוש וחשדנות כלפי העולם כולו.
על שפתייך השתרטט אמנם חיוך, אך היה זה חיוך חסר נעורים וכבר מלא מרירות ועינייך ננעצו בנחישות בעדשת המצלמה.
"למה באת, ז'ורז'?"
המשפט הקטן הזה הוא אולי ההסבר לכל חייך.
כשנשארנו לבדנו, להוציא את נוכחותה של האחות הנזירה, לא היה לך מה לומר לי וגם לי לא היה מה לומר לך. לקחתי את ידך הרזה שהיתה מונחת על סדין המיטה. היא לא היתה חמימה וכמו נטולת חום וכמו נטולת חיים.
האם באמת היית מתאכזבת או נפגעת אילו לא באתי? אני תוהה.
האנשים שגדשו את חדרך כשהגעתי, הכרת אותם, ידעת כמו שאומרים לְמה כל אחד ואחת מהם מצפה ממך. זה לכסף, ההוא לאחד משני המזנונים בחדר האוכל שלך, ההיא לבגדים, וכן הלאה.
כי מעולם לא השלית את עצמך. מעולם לא נתת אמון באיש. ככל שאני יכול להרחיק לכת בזיכרונותי, תמיד חשדת בשקר ובאנוכיות.
עדיין לא מלאו לי שש שנים כשנכנסתי לבית הספר סנט־אנדרה וכבר אז חשבת שאני משקר לך. ותמיד האמנת בזה. בפעם האחרונה שביקרת אותי זה היה באֵפַּלינייה. הזמנתי אותך לבוא ולבלות בחברתי כמה שבועות והיתה לי מחשבה כמוסה להכניס אותך, כי כבר היית זקנה מאוד ונכה, לאחד מהמוסדות המצוינים שבאזור.
אפלינייה, שהעמדתי למכירה לפני שנתיים ועדיין לא מכרתי אותו, הוא בית גדול מאוד והוא מציע דימוי של יוקרה מסוימת. זה דרש צוות עובדים גדול. את העברת את רוב ימייך בגן, בצלו הרוקד של עץ הליבנה.
מה שהטריד אותך לא היה לדעת איך תחיי את שנותייך האחרונות. כשהצלחת לתפוס את אחד מאנשי הצוות, שאלת אותו במבט ספקני:
"הנכס הזה באמת משולם?"
החשש הזה קינן בך כבר כשהזמנתי אותך ללָה־רישָרדייה. זה היה בית אחוזה עם בריכה גדולה שוקקת ברווזים, גן ירק ענקי, יער וכמה כרי דשא. גם שם, העברת חלק ניכר מזמנך בכורסה באוויר הפתוח. אני חושב שבאותה תקופה היו לי עדיין רק שלושה סוסים. זה הצריך סייס. הגינה וחצר המשק תוחזקו בידי גנן. בקיצור, גם שם, ב-1931, היו סביבי לא מעט אנשים.
הסתכלת באנשים הבאים והולכים. צפית בהליכותיהם. וברגע שהיית לבד עם בּוּל, שאלת אותו:
"לבן שלי יש הרבה חובות?"
במשך חמישים שנה, אף פעם לא הצלחתי לשכנע אותך שאני עובד ומתפרנס.
החשדנות הזאת לא היתה מכוונת רק כלפי. היא היתה מולדת בך. היתומה הקטנה בת החמש שחיה לבדה עם אמה לא יכלה להאמין בניסים.
אבל אני הייתי, בעצם, המושא העיקרי של החשדנות הזאת.
מתוך אהבה? מתוך חשש שאטפח אשליות שווא? כי פחדת שאני, מצדי, רוקח נגדך אלוהים יודע איזו קנוניה?
רק את, אמי, יכולת לענות. אני מצדי, יכול רק להעלות השערות והימים שהעברתי למראשות מיטתך אולי עזרו לי בכך.
מתוך: ז׳ורז׳ סימנון / מכתב לאמי (מצרפתית: עמית רוטברד)
לפני כשלוש שנים ראה אור בספרייה של בבל ״חלומות רכבת״ֿ, ספרו הלפני־אחרון של דניס ג’ונסון (2017-1949), שזכה לשבחים יוצאי–דופן ולפרסים רבים ונחשב לאחת מפסגות יצירתו. עכשיו הסיפור הגדול על רוברט גְרֵיינְייר, האיש שלא ידע מיהם הוריו ולא הותיר אחריו יורשים, שמעולם לא היה שיכור, שהיתה לו אהובה אחת ־ אשתו ומעולם לא רכש נשק חם ולא דיבר בטלפון, יוצא לאקרנים בעיבוד קולנועי ומוצג בקולנוע לב בתל אביב החל ב-7 בנובמבר ועתיד לאחר מכן גם לעלות לנטפליקס מאוחר יותר החודש.
בעת ביקורו האחרון בישראל שאלתי את מישל וולבק איזה מספריו של עמנואל קארר הוא הכי אוהב. הוא השיב בלי שום היסוס: ״חיים אחרים משלי״. הסכמתי איתו בקלות ושמחתי לבשר לו שהרומן הזה, שראה אור לראשונה בצרפת ב-2009, סוף סוף יראה אור בקרוב בעברית.
דימוי: Emmelene Landon, Océan, huile sur toile, 130 x 130 cm, 2023
בתמונה: לאסלו קרסנהורקאי בכרם שיזף בנגב, 2012 (צילום: צור שיזף)
אין גוזמה באמירה שבמקרים נדירים יצירת סופר החריג מכל בחינה באיכות כתיבתו זוכה לתהודה המגיעה לה. כתיבה יוצאת דופן עלולה לעורר לא רק קנאת סופרים והשתלחות מבקרים, אלא גם צרות עין ותסכול בקרב אנשים המתיימרים להבין הכל. למרות זאת, בחדשה על זכיית הסופר ההונגרי לאסלו קרסנהורקאי בפרס נובל לספרות לשנת 2025 לא היה בעיניי שום דבר מפתיע, כי למן ראשית קריאתי בספריו עוררה בליבי יצירתו התפעלות ויראת כבוד, הערכה ואף הערצה.
לאסלו קרסנהורקאי - בדומה לסופר הונגרי קודם שזכה בפרס, ניצול השואה אימרה קרטס, אולם גם בשונה ממנו - הוא עוף נדיר ויוצר מיוחד במינו מכל בחינה אפשרית. כתיבתו פורצת תדיר את מחסומי השפה ומסרבת לציית לפקודות התחביר. היא מצטיינת בריבוי משלבים, בעושר לשוני יוצא מגדר הרגיל וביכולת להביט במציאות כפי שהיא ולהתייחס אליה מכל זווית ראייה אפשרית. כל ספר שכתב קרסנהורקאי הוא עולם בפני עצמו. כל פן המתגלה באחת מיצירותיו פותח צוהר לאינספור תובנות עשירות ומעשירות בקשר למורכבות הקיום האנושי. במבט שטחי אפשר תמיד לגלות בספריו עלילות מרתקות הטומנות בחובן התחלה, אמצע וסוף, גם אם סדר רכיבי העלילה כולל תמיד יסודות מפתיעים ותהפוכות מדהימות. אולם קריאה מעמיקה יותר בכל יצירה ויצירה מגוללת בפני קוראיה רבדים מורכבים, המסרבים לצבוע את האמת ואת המציאות רק בשחור ובלבן. משום כך גם אין ביצירה זאת נכונות ללכת בתלם, להתגייס לטובת מחנה כזה או אחר, ולא כל שכן לא כניעה לאפשרות לזייף ולסלף את ריבוי פניו של העולם המורכב לצורך הצגת צד כזה או אחר כטוב בלבד או כרע בלבד.
