חיסול הקאסטות" הוא טקסט בן כמעט שמונים שנה של נאום שלא נישא מעולם. כשקראתי אותו לראשונה הרגשתי כאילו פסע מישהו לתוך חדר אפלולי ופתח את החלונות. קריאת דבריו של ד"ר בהימראו ראמג'י אמבדקר מגשרת על הפער בין מה שמרבית ההודים לומדים להאמין בו בבית הספר לבין המציאות שאנו חווים בחיי
היום–יום שלנו.
אבא שלי היה הינדו מזרם הבְּרַהמוֹאיזם. פגשתי אותו רק כשבגרתי. בילדותי גדלתי עם אמי במשפחה נוצרית סורית–אורתודוקסית באַיֶמֶנֶם – כפר קטן במדינת קֶראָלָה הקומוניסטית. ואף על פי כן הייתי מוקפת בסדקים ובבקיעים שחרצה שיטת הקאסטות בחברה. באימנם היתה כנסייה "פּארָיָאנית" נפרדת שבה כמרים "פאריאנים" הטיפו לקהילה של "טמאים". הקאסטות נרמזו בשמותיהם של אנשים, באופן שבו התייחסו זה לזה, במלאכות שביצעו, בבגדים שלבשו, בשפה שדיברו, בשידוכים. וחרף כל זאת מעולם לא נתקלתי במונח "קאסטות" ולו בספר לימוד אחד. קריאת נאומו של אמבדקר הסבה את תשומת לבי לתהום הפעורה בעולם החינוך שלנו. כמו כן הבהירה לי הקריאה מדוע קיימת התהום ומדוע תמשיך להתקיים כל עוד לא תעבור החברה ההודית שינוי רדיקלי ומהפכני. מהפכות יכולות להתחיל ־ ולא פעם אכן מתחילות ־ בפעולה הפשוטה של קריאה. אם שמעתם על מַלָלָה יוֹסֵפְזַאי אבל לא שמעתם על סוּרֶקָהה בּהוֹטְמָנְג', אני ממליצה לכם בחום לקרוא את אמבדקר. כבר בגיל חמש–עשרה נזקפו לחובתה של מללה כמה וכמה פשעים: היא היתה נערה, היא גרה בעמק סְוָואט שבפקיסטאן, היא כתבה בלוגים לבי–בי–סי, הופיעה בסרטון וידיאו של ניו יורק טיימס והלכה לבית ספר. מללה רצתה להיות רופאה; אביה רצה שתהיה פוליטיקאית. היא היתה ילדה אמיצה. היא ואביה התעלמו מהכרזות הטאליבן ולפיהן בתי ספר לא נועדו לבנות ומהאיומים להרוג אותה אם לא תחדל לדבר בגנות הארגון. ב-9 באוקטובר 2012 הוריד אותה אדם חמוש מהאוטובוס שהסיעה לבית הספר וירה בראשה. מללה הוטסה לאנגליה, שם קיבלה את הטיפול הרפואי הטוב ביותר בנמצא והתגברה על הפציעה. זה היה נס. נשיא ארה"ב ומזכירת המדינה שלחו למללה הודעות תמיכה וסולידריות. מדונה הקדישה לה שיר. אנג'לינה ג'ולי כתבה עליה מאמר. מללה הוכרזה כמועמדת לפרס נובל לשלום; היא הופיעה בשער המגזין "טיים". גורדון בראון, ראש ממשלת בריטניה לשעבר ושליח מיוחד של האו"ם לענייני חינוך, פרסם ימים ספורים לאחר ההתנקשות עצומה שכותרתה "אני מללה", וקרא לממשלת פקיסטאן להעניק חינוך לכל ילדה באשר היא. מתקפות כלי הטיס הבלתי–מאוישים של ארה"ב בפקיסטאן, הטומנות בחובן שליחות פמיניסטית של חיסול טרוריסטים אסלאמיסטים שונאי נשים ־ עודן נמשכות. סורקהה בהוטמנג' היתה בת ארבעים, וגם היא ביצעה כמה פשעים. היא היתה אישה ־ אישה "טמאה", בת דליט ־ שחיה בהודו, והיא לא היתה ענייה מרודה. היא היתה משכילה יותר מבעלה, ועל כן עמדה בראש המשפחה. ד"ר אמבדקר היה הגיבור שלה. היא ומשפחתה נטשו, כמוהו, את הדת ההינדואית ואימצו את האמונה הבודהיסטית. ילדיה של סורקהה זכו להשכלה. שני בניה, סוּדִהיר ורוֹשאן, למדו בקולג'. בתה פָּרְיָאנְקָה היתה בת 17 ועמדה לסיים את לימודיה בתיכון. סורקהה ובעלה רכשו חלקת אדמה קטנה בכפר קַהאיְרְלַנְגִ'י שבמדינת מָהָארַאשְטְרָה. החלקה היתה מוקפת חוות בבעלות בני קאסטות שראו עצמן נעלות על קאסטת מָהָאר, שאליה השתייכה סורקהה. מאחר שהיתה בת דליט, ולפיכך לא זכאית לשאוף לחיים טובים, מועצת הכפר לא התירה לה להתחבר לרשת החשמל או להפוך את בקתת הבוץ מחופת התבן שלה לבית אבן. בני הכפר לא הרשו למשפחה להשקות את השדות שלה במי התעלה, או לשאוב מים מהבאר הציבורית. הם ניסו לסלול כביש דרך הקרקע שבבעלות סורקהה, וכשמחתה על כך עברו עם עגלותיהם הרתומות לשוורים בשדותיה. הם שחררו את הבקר שלהם למרעה חופשי בין יבוליה. אף על פי כן, סורקהה לא נכנעה. היא התלוננה במשטרה, אך תלונותיה לא זכו לכל התייחסות. בחלוף החודשים הגיעה המתיחות בכפר לשיאה. כאות אזהרה לסורקהה תקפו המקומיים קרוב משפחה שלה והותירוהו גוסס. היא הגישה עוד תלונה במשטרה. הפעם ביצעו השוטרים כמה מעצרים, אבל הנאשמים שוחררו בערבות כמעט מיד לאחר מעצרם. ביום שחרורם (29 בספטמבר 2006), בסביבות השעה שש בערב, הגיעו כשבעים כפריים נזעמים, רכובים על טרקטורים ־ גברים ונשים כאחד ־ אל בית משפחת בהוטמנג' וכיתרו אותו. בעלה של סורקהה, בָּהיָאלאל, שעבד בשדה באותה עת, שמע את המהומה ורץ לביתו. הוא הסתתר מאחורי שיח וראה את ההמון המשולהב תוקף את משפחתו. הוא רץ לדוּסָלָה, העיירה הקרובה ביותר, ושם ־ בעזרת קרוב משפחה ־ הצליח להתקשר למשטרה (אפילו כדי שהשוטרים יענו לטלפון נחוצים קשרים). אבל שום שוטר לא הגיע. התוקפים גררו את סורקהה, פריאנקה ושני הבנים, אחד מהם עיוור למחצה, אל מחוץ לבית. הבנים הצטוו לאנוס את אמם ואת אחותם; משסירבו, השחית ההמון את אברי המין שלהם וערך בהם לינץ'. בסורקהה ובפריאנקה התבצע אונס קבוצתי והן הוכו למוות. ארבע הגופות הושלכו בתעלה סמוכה, שם נמצאו למחרת. תחילה דיווחה התקשורת על האירוע כעל "רצח על רקע כבוד המשפחה", ורמזה כי סורקהה עוררה עליה את זעמם של בני הכפר משום שניהלה רומן עם קרוב משפחה (זה שהותקף קודם לכן). מחאה המונית של ארגוני דליט הסבה לבסוף את תשומת הלב של מערכת המשפט לפשע. ועדות חקירה אזרחיות דיווחו על שיבוש וזיוף ראיות. בסופו של דבר, כשהערכאה הנמוכה הכריעה בעניין, היא גזרה על המבצעים העיקריים עונש מוות אך סירבה להידרש לחוק למניעת מעשי זוועה בבני קאסטות ושבטים ־ שכן השופט קבע כי הטבח בקַהאיְרְלַנְגִ'י היה פשע שבוצע ממניעים של "תאוות נקמה". הוא טען להיעדר כל ראיה לאונס או להרג שעילתו קשורה לקאסטות. זאת משום שפסק דין המחליש את התשתית המשפטית לפשע שבגינו נגזר עונש מוות מקל על ערכאות הערעור להמתיק את העונש או להחליפו באחר. דבר מעין זה אינו נדיר בהודו. קשה לראות בבית משפט הדן אנשים למוות, ויהיה פשעם שפל ככל שיהיה, מוסד המקדם את הצדק. ועם זאת, הכרה בכך שאפליה על רקע השתייכות לקאסטה ממשיכה להיות מציאות מחרידה בהודו היתה יכולה להיחשב מחווה לקידום הצדק. אבל השופט פשוט הוציא את עניין הקאסטות מהתמונה. סורקהה בהוטמנג' וילדיה חיו בדמוקרטיה המקיימת כלכלת שוק. על כן לא הוגשו לממשלת הודו עצומות "אני סורקהה" מטעם האו"ם, ולא נשלחו הודעות נזעמות מראשי מדינות. ואולי טוב שכך, הרי לא היינו רוצים שיטילו עלינו פצצות רק בשל שיטת הקאסטות הנהוגה אצלנו. "בשביל הטמאים," אמר אמבדקר בתעוזה שקשה למצוא אצל אינטלקטואלים בהודו בת ימינו, "ההינדואיזם הוא מרתף עינויים אמיתי."
לאדם כותב, השימוש במושגים כמו "טמאים", "קאסטה מובחנת", "מעמד נחות" ו"מעמדות נחותים אחרים" לתיאור בני אנוש הוא כשלעצמו מרתף עינויים. אבל מאחר שאמבדקר השתמש במילה "טמאים" בזעם קר, בלי למצמץ, גם אני חייבת לעשות כן. בינתיים הוחלף המונח "טמאים" במילה "דליט" (במראטהי: "אנשים שבורים"), וזו משמשת כיום לצד הביטוי "קאסטה מובחנת". זהו שימוש שגוי, כפי שמציינת החוקרת רוּפָּה וישוואנַת, שכן המונח "דליט" כולל טמאים שהמירו את דתם לדתות אחרות כדי לחמוק מסטיגמת הקאסטה (כמו הפאריאנים בכפר שלי, שהמירו את דתם לנצרות), ואילו הביטוי "קאסטה מובחנת" אינו כולל אותם. עולם המונחים הרשמי של הדעה הקדומה הוא מבוך שעלול להפוך כל טקסט למשהו המזכיר הערות שוליים של ביורוקרט צר–מוחין. כדי לנסות להימנע מכך אני משתמשת לרוב ־ אם כי לא תמיד ־ במילה "טמאים" כשאני כותבת על העבר, ובמילה "דליט" כשאני כותבת על ההווה. כשמדובר בבני דליט שהמירו את דתם לדת אחרת, אני מציינת אותם באופן ספציפי כבני דליט סיקים, בני דליט מוסלמים או בני דליט נוצרים. ועתה, הבה נחזור לדברי אמבדקר על מרתף העינויים. לפי נתוני הרשות הלאומית לנתוני פשיעה במשרד הפנים ההודי, בכל שש–עשרה דקות מתבצע פשע נגד בן דליט בידי מי שאינו בן דליט; בכל יום נאנסות יותר מארבע נשים "טמאות" בידי גברים שאינם "טמאים"; בכל שבוע נרצחים שלושה–עשר בני דליט, ושישה בני דליט נחטפים. ב-2012 לבדה ־ השנה שבה אירע האונס הקבוצתי והרצח בדלהי ־ נאנסו 1,574 בנות דליט (הניסיון מלמד שרק 10% ממקרי האונס או הפשעים האחרים שמתבצעים נגד בני דליט מדווחים לרשויות), ו-651 בני דליט נרצחו. וזה רק סך מקרי האונס והטבח. לא כלולים כאן ההפשטה וההצעדה בעירום, ההאכלה בכפייה בצואה (במובן מילולי), תפיסת הקרקעות, הנידוי החברתי, הגבלת הגישה למי השתייה. הסטטיסטיקה אינה כוללת, למשל, את בַּנְט סינג מפנג'אב, בן דליט סיקי מומר, שב-2005 נגדעו שתי ידיו ואחת מרגליו על שום שהעז להגיש תלונה נגד הגברים שביצעו אונס קבוצתי בבתו. אין משבצת סטטיסטית מתאימה לכרותי שלוש גפיים. "אם הקהילה מתנגדת לזכויות יסוד, שום חוק, פרלמנט או בית משפט לא יוכל להבטיחן לאזרחים במובן הממשי של המילה," אמר אמבדקר. "מה הועילו זכויות היסוד לכושים באמריקה, ליהודים בגרמניה ולטמאים בהודו? כפי שאמר אדמונד בֶּרְק, טרם נמצאה השיטה לענישת ההמון." שאלו כל שוטר בכל כפר בהודו מה תפקידו, וסביר להניח שיענה כי הוא אמון על "שמירת הסדר". מטרה זו מושגת במרבית הזמן באמצעות שימור מערכת הקאסטות. שאיפות של בני דליט הן בגדר הפרת סדר.
"חיסול הקאסטות" הוא כשלעצמו הפרת סדר.
תועבות אחרות בנות זמננו כגון אפרטהייד, גזענות, סקסיזם, אימפריאליזם כלכלי וקנאות דתית כבר עברו תחת שבט הביקורת באין–ספור במות פוליטיות ואינטלקטואליות בינלאומיות. כיצד הצליחה שיטת הקאסטות הנהוגה בהודו, מהצורות הברוטליות ביותר של היררכיה חברתית מאורגנת שידעה האנושות, לחמוק מביקורת דומה? אולי הדבר נובע מכך שהשיטה מקושרת באופן כה עמוק עם ההינדואיזם ־ שבעצמו מקושר עם שלל מושגים שנתפסים כטובים ויפים: מיסטיקה, רוחניות, אי–אלימות, סובלנות, צמחונות, גנדהי, יוגה, תרמילאים, הביטלס ־ עד שלמתבונן מן החוץ קשה מאוד להתיר את הסבך ולנסות להבינה לאשורה. יתרה מזאת, שיטת הקאסטות ־ בניגוד לאפרטהייד, למשל ־ אינה מבוססת על צבע עור, ועל כן לא קל לראות אותה. כמו כן, לשיטת הקאסטות ־ שוב, בניגוד לאפרטהייד ־ יש חסידים נלהבים בחלונות הגבוהים. אלה טוענים בגלוי כי היא הדבק החברתי שמחבר, וגם מפריד, בין אנשים וקהילות באופנים מעניינים ואף חיוביים בעיקרם. עוד הם טוענים כי שיטת הקאסטות היא זו שמעניקה לחברה ההודית את החוסן והגמישות המאפשרים לה לעמוד באתגרים הרבים הניצבים בפניה. הממסד ההודי מחוויר לשמע הרעיון שאפליה ואלימות על רקע קאסטה הן בנות–השוואה לגזענות או לאפרטהייד. הוא הוקיע נחרצות בני דליט שניסו להעלות את בעיית הקאסטות לדיון בוועידה העולמית נגד גזענות שנערכה בדרבן ב-2001, ועמד על כך שהקאסטות הן "עניין פנימי". הוא הציג מחקרים של סוציולוגים ידועי–שם שטענו באריכות כי אין להשוות בין שיטת הקאסטות לאפליה גזענית, וכי קאסטה אינה גזע. אמבדקר היה מסכים איתם. ועם זאת, בהקשר של הוועידה בדרבן, טענתם של פעילי הדליט היתה שאף על פי שקאסטה אינה גזע, ניתן גם ניתן להשוות בין שיטת הקאסטות לבין גזענות, שכן שתיהן מאפשרות אפליה על בסיס מוצא. כאות סולידריות עם טענה זו חתמו משתתפים אמריקאים–אפריקאים, בעצרת ציבורית שנערכה בגבעת הקפיטול בוושינגטון ב-15 בינואר 2014 לציון יום השנה השמונים וחמישה להולדת מרטין לותר קינג, על "הצהרת ההזדהות" שקראה ל"סיום הדיכוי של בני דליט בהודו." בדיונים שמתקיימים כיום בסוגיות של זהות, צדק, צמיחה והתפתחות, עניין הקאסטות, מבחינתם של חוקרים הודים מובילים רבים, אינו אלא נושא נוסף על סדר היום, או כותרת משנה, ולעתים לא יותר מהערת שוליים. האינטליגנציה ההודית המתקדמת, השמאלית בדעותיה, הפכה את הקאסטות לעניין של סיווג מעמדי מרקסיסטי במובנו הצר, מה שמקשה עוד יותר "לראות" אותן. המחיקה הזאת ־ עצימת העיניים המכוונת ־ היא לפעמים מעשה פוליטי מובהק, ולפעמים מקורה בפריבילגיוּת מן הזן שפשוט לא נתקל מעולם בשום בעיה של קאסטה, גם לא בסמטה חשוכה באישון לילה, ועל כן היא מניחה שהבעיה פשוט עברה מן העולם, כמו אבעבועות הרוח.
דימוי: "על פי תצלום של ג'אבר בדוואן", ציור של דוד ריב, 2025
אם היה מדובר בנושא אחר שעל סדר היום העולמי, אפשר היה לומר שהזירה האינטלקטואלית הישראלית מצטרפת כרגיל באיחור מסוים לרוח הזמן — כמו שהגיבה לנושאים מדוברים אחרים דוגמת אנטי־גלובליזציה או משבר האקלים. אבל זה לא באמת המצב. ניו יורק ממוקמת כ–9,000 קילומטרים מעזה. תל אביב, לעומת זאת, נמצאת כ–70 קילומטרים מעזה. יתרה מכך: המדינה שהחריבה את עזה היא ישראל עצמה, והחיילים שעשו זאת מדברים עברית וחלקם אולי קוראים בעצמם ספרים בעברית. זה האתגר האינטלקטואלי העיקרי שעומד בפני כל מי שמפרסם ספר על עזה. כמובן, יש גם אתגרים נוספים מיידיים יותר: דעת הקהל הישראלית, גם של האופוזיציה, מצויה בהלך רוח מבוצר ומתגונן, ורובה מתייחסת לעיסוק העולמי בעזה כאל התפרצות צבועה במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הרע. רוב הישראלים לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עמוד אחד מז'אנר ספרי עזה בלי לפצוח בגידופים. ואם זה לא מספיק — המו"לות הישראלית מוחרמת ומבודדת, בפרט על ידי מחברים ומו"לים בעלי תודעה פוליטית שמאלית — בדיוק מסוג אלו שמפרסמים ספרים על עזה.
ובכל זאת הסכים פיליו, היסטוריון ודיפלומט צרפתי שחיבר ספרים רבים על אל־קאעדה, מלחמת האזרחים בסוריה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, שספרו יופיע בישראל. כפי שציין בראיון לנטע אחיטוב ב"הארץ" לפני כשנה, הוא אפילו היה מעוניין בכך, מתוך רצון שהישראלים יקראו על הנעשה בשמם. בשונה מרבים מהכותבים על הנושא, פיליו אינו מחזיק באידיאולוגיה אנטי־ציונית. ועם זאת, כבר מראשית הקריאה המבט שלו יוצר הזרה מבחינת הקורא הישראלי. אנחנו קוראים טקסט בעברית על עזה, כמו אינספור טקסטים אחרים שאליהם נחשף קורא העיתונים הישראלי — אבל את היחידה הגיאוגרפית המכונה אצלנו "הרצועה" פיליו מכנה באופן עקבי "המובלעת".
שטח אותה מובלעת חסום כידוע לכניסת תקשורת בינלאומית חופשית. מורשים להיכנס רק עיתונאים זרים מועטים, בליווי צבאי ישראלי — כלומר בכפוף לאינטרסים התעמולתיים של ישראל. אף על פי כן, פיליו הרגיש שהוא חייב להיכנס לשם. בסוף 2024 הוא הצטרף כמתנדב לארגון "רופאים ללא גבולות", ושהה במשך כחודשיים ברצועה, בעיקר באזור המוואסי שהוגדר כ"אזור הומניטרי".
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
