הסופר והמשורר הצרפתי מישל וולבק יקבל את פרס ירושלים לספרות לשנת 2025 במסגרת פורום הספר הבינלאומי שיתקיים במאי הקרוב. הפרס היוקרתי, המוענק על ידי ראש העיר ירושלים אחת לשנתיים, נחשב לאחד הפרסים הספרותיים החשובים בעולם. בין הזוכים בו בעבר: חורחה לואיס בורחס, אז'ן יונסקו, סימון דה בובואר, מילן קונדרה, סוזן סונטג, ג'ון מקסוול קוטזי, איסמעיל קאדרה, קרל אוּבֶה קְנַאוּסְגוׁרְד, ג'ויס קרול אוטס ואחרים.
חבר השופטים שכלל את חוקר הספרות פרופ׳ גור זיק, מבקר הספרות ד״ר אריק גלסנר וחוקרת הספרות גב׳ בלהה בן אליהו בחר פה אחד במישל וולבק בשל היותו "סופר רדיקלי" בעל "כישרון מוסרי", המעז לעסוק "בהיבטים הבסיסיים והמהותיים ביותר של הקיום האנושי".
הנה נימוקי חבר השופטים להענקת הפרס:
"מישל וולבק הוא ללא ספק מהסופרים הבולטים והמשפיעים בעולם כיום.
וולבק הוא סופר רדיקלי – החושב באופן עקרוני על המצב האנושי – והוא גם בעל מה שניתן לכנות 'כישרון מוסרי', כלומר יצירתו, בצד הערכים האסתטיים שניחנה בהם, מוּנעת בלהט מוסרי עז. בתקופה בה הספרות העולמית מתכנסת יותר ויותר לעיסוק בפוליטיקת זהויות, וולבק לא מפחד לעסוק בהיבטים הבסיסיים והמהותיים ביותר של הקיום האנושי (הזדקנות, מוות, אהבה ומין), ומעז לכתוב עליהם באופן הבהיר והנוקב ביותר.
בצד היותו בעל יכולת הכללה ופישוט נדירים, וולבק הוא סופר בעל כוח דמיון עז, מה שמאפשר לו הן לדמיין מציאויות אלטרנטיביות למציאות העכשווית והן לבקר בבהירות מאותן אלטרנטיבות את אותה מציאות עכשווית.
וולבק החזיר את הפסימיזם השופנהאוארי של המאה ה-19 ללב הדיון העכשווי, אך בה בעת הוא דרוך מאד לקראת האפשרות האנושית לאושר. למעשה, הוא בעל רגישות עילאית לאפשרות של אושר אנושי, הן אישי והן כללי-אוטופי. במובן זה, ניתן לכנות את וולבק סופר הומניסטי.
סוגיית חופש הפרט בחברה המודרנית הינה תמה מהותית העוברת כחוט השני ביצירתו. מחד, ניתן לראות בוולבק מבקר מרכזי של הליברליזם המוקצן, בו הפרט, המנושל מזהויות קולקטיביות (לאום, דת, מעמד, אידיאולוגיה, תרבות ייחודית), מוצא את עצמו, בשלהי המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21, מבודד לחלוטין בחברה ממוסחרת ותחרותית. הביקורת שהוא משמיע על הליברליזם המוקצן ראויה להאזנה. מאידך, אותה ביקורת עצמה שהשמיע וולבק, בעיקר בעשור וחצי הראשונים של יצירתו (כשהייתה עמדת מיעוט), היוותה בעצמה דוגמה ומופת ליכולת של הפרט לצאת נגד העמדה השלטת הרווחת בחברה ובתרבות בה הוא חי; ולדרך בה יכולת הניתוח של היחיד ביחס לחברה בה הוא חי יכולה לחלץ את אותו יחיד מהדוֹגמוֹת שלה ומהמובן-מאליו שהיא נוהגת לפיו ומכאן לסייע גם לאחרים בחילוץ זה.
על היותו של וולבק קול מובחן, אמיץ ומוסרי בספרות העכשווית אנו מוצאים לנכון להעניק לו את פרס ירושלים לספרות לשנת תשפ"ה".
ג'ון פון נוימן, או בשמו ההונגרי נוימן יאנוש לאיוש, נולד לקראת סוף 1903 בבודפשט התוססת של הבֶּל אֶפּוֹק, שהיתה באותה העת מרכז תרבותי עולמי ואבן שואבת לאינטלקטואלים ואמנים באופן כללי, וליהודים בפרט. ב–1910 כרבע מאוכלוסיית העיר — כולל למעלה מחצי מהרופאים, עורכי הדין והבנקאים שבה, לצד רבים מסצנת התרבות שלה —היו יהודים. ההצלחה הזאת הגיעה עם מחיר. קונספירציות שטענו כי העיר נשלטת על ידי יהודים זכו להדהוד בקרב דמויות אנטישמיות, כמו ראש העיר של וינה, קרל לואגר, שכינה את העיר בכינוי הגנאי "יודאפשט".
מוד ונטורה ממשיכה לשאול את עצמה: "למה אנחנו לא יכולים לאהוב זה את זה כל החיים כמו שאהבנו ביום הראשון?" כיוון שאין לה תשובה, היא מדמיינת את האישה הזאת, האובססיבית לבעלה למרות השנים שלהם יחד. היא רוצה לשקוע בחיי היומיום של אישה נשואה בשנות הארבעים לחייה עם שני ילדים. לכתוב על ימיה, מחשבותיה, חלומותיה.״
אני מאוהבת בבעלי. אם כי עלי לומר: אני עדיין מאוהבת בבעלי.
אני אוהבת את בעלי כמו ביום הראשון, באהבת נעורים שכבר לא הולמת את גילנו. אני אוהבת אותו כאילו הייתי בת חמש-עשרה, כאילו הרגע נפגשנו, כאילו אין לנו שום מחויבות, לא בית לא ילדים. אני אוהבת אותו כאילו מעולם לא עזבו אותי, כאילו לא למדתי כלום, כאילו היה הראשון, כאילו אני עומדת למות בסוף השבוע.
אני חיה בפחד לאבד אותו. אני חוששת בכל רגע שנסיבות החיים יתהפכו עלי. אני מתגוננת מפני סכנות שלא קיימות.
על הכריכה:
קלמנטינה מופשטת מקליפתה (צילום: pxhere)
