רונן טל ממליץ על שני הספרים של ז׳ורז׳ סימנון שראו אור השנה, ״החתול״ ו״מכתב לאמי״:
"החתול" בולט בין "הרומנים הקשים" של ז'ורז' סימנון — אלה שבהם לא מככב המפקח מגרה — דווקא בזכות העובדה שלא מתרחש בו מעשה פשע במובן המקובל. הקורבנות היחידים של האלימות האנושית הם חתול ותוכי, והאיכות האפלה שלו מושגת דווקא באמצעות תיאור יומיומי של מערכת יחסים בין זוג נשוי, אמיל ומרגריט בואן, שניהם בעשור השמיני לחייהם ולשניהם זהו פרק ב'. הם לכודים בסדרה של ריטואלים שנולדים מתוך התיעוב ההדדי שהם רוחשים זה לזה ונועדו להסלים אותו עוד יותר עד שאחד מהם יכריז על תבוסה... לצד "החתול" התפרסם השנה בהוצאת בבל גם "מכתב לאמי", טקסט אוטוביוגרפי של סימנון שבו הוא נפרד מאמו שמתה בגיל 91... הקריאה בשני הספרים יחד לא רק מבהירה את ההחלטה לפרסם אותם במקביל; היא חושפת את המקור הפגום, מכרה של אכזריות אנושית שלא בהכרח מצייתת להסבר פסיכולוגי — שממנו חצב סימנון את ספריו.
שירה סתיו בחרה ב״דמדומי העולם״, רומן הביכורים של ורנר הרצוג:
בגיל 80 הפתיע הבמאי הגרמני הגדול ורנר הרצוג בספר פרוזה ראשון, שכמו סרטיו מתעניין בעיקר בבני אדם שפורשים מן החברה, חיים בעולם בדוי ומנהלים מלחמות אבודות. עם כל היקסמותו מדמותו ומסיפורו של אונודה, לא הפרשה המדהימה היא שעומדת כאן במוקד, ואפילו לא האבסורד, הגיחוך וחוסר המשמעות המוחץ של המלחמה. הפרוזה הפיוטית היפהפייה של הרצוג (בתרגום נפלא של ארז וולק) מציירת את הסיפור בצבעי החלום והדמדומים, שהרי "החבר הכי טוב שלנו הוא הערפל". הספר דק, כמעט שאינו מסגיר את קפיצות הזמן הגדולות שהוא לוכד — מסוף המלחמה ועד שיבתו של אונודה ליפן, משיבתו ועד ביקורו של הרצוג ופגישתם, מפגישתם ועד כתיבת הספר — על פני יותר מיובל שנים. נדמה שמעל לכל, זהו ספר על הזמן הנוטף, חולף, עומד ומשתנה ללא הפסק, ועל אי אפשרותו.
לפני כשלוש שנים ראה אור בספרייה של בבל ״חלומות רכבת״ֿ, ספרו הלפני־אחרון של דניס ג’ונסון (2017-1949), שזכה לשבחים יוצאי–דופן ולפרסים רבים ונחשב לאחת מפסגות יצירתו. עכשיו הסיפור הגדול על רוברט גְרֵיינְייר, האיש שלא ידע מיהם הוריו ולא הותיר אחריו יורשים, שמעולם לא היה שיכור, שהיתה לו אהובה אחת ־ אשתו ומעולם לא רכש נשק חם ולא דיבר בטלפון, יוצא לאקרנים בעיבוד קולנועי ומוצג בקולנוע לב בתל אביב החל ב-7 בנובמבר ועתיד לאחר מכן גם לעלות לנטפליקס מאוחר יותר החודש.
בעת ביקורו האחרון בישראל שאלתי את מישל וולבק איזה מספריו של עמנואל קארר הוא הכי אוהב. הוא השיב בלי שום היסוס: ״חיים אחרים משלי״. הסכמתי איתו בקלות ושמחתי לבשר לו שהרומן הזה, שראה אור לראשונה בצרפת ב-2009, סוף סוף יראה אור בקרוב בעברית.
דימוי: Emmelene Landon, Océan, huile sur toile, 130 x 130 cm, 2023
בתמונה: לאסלו קרסנהורקאי בכרם שיזף בנגב, 2012 (צילום: צור שיזף)
אין גוזמה באמירה שבמקרים נדירים יצירת סופר החריג מכל בחינה באיכות כתיבתו זוכה לתהודה המגיעה לה. כתיבה יוצאת דופן עלולה לעורר לא רק קנאת סופרים והשתלחות מבקרים, אלא גם צרות עין ותסכול בקרב אנשים המתיימרים להבין הכל. למרות זאת, בחדשה על זכיית הסופר ההונגרי לאסלו קרסנהורקאי בפרס נובל לספרות לשנת 2025 לא היה בעיניי שום דבר מפתיע, כי למן ראשית קריאתי בספריו עוררה בליבי יצירתו התפעלות ויראת כבוד, הערכה ואף הערצה.
לאסלו קרסנהורקאי - בדומה לסופר הונגרי קודם שזכה בפרס, ניצול השואה אימרה קרטס, אולם גם בשונה ממנו - הוא עוף נדיר ויוצר מיוחד במינו מכל בחינה אפשרית. כתיבתו פורצת תדיר את מחסומי השפה ומסרבת לציית לפקודות התחביר. היא מצטיינת בריבוי משלבים, בעושר לשוני יוצא מגדר הרגיל וביכולת להביט במציאות כפי שהיא ולהתייחס אליה מכל זווית ראייה אפשרית. כל ספר שכתב קרסנהורקאי הוא עולם בפני עצמו. כל פן המתגלה באחת מיצירותיו פותח צוהר לאינספור תובנות עשירות ומעשירות בקשר למורכבות הקיום האנושי. במבט שטחי אפשר תמיד לגלות בספריו עלילות מרתקות הטומנות בחובן התחלה, אמצע וסוף, גם אם סדר רכיבי העלילה כולל תמיד יסודות מפתיעים ותהפוכות מדהימות. אולם קריאה מעמיקה יותר בכל יצירה ויצירה מגוללת בפני קוראיה רבדים מורכבים, המסרבים לצבוע את האמת ואת המציאות רק בשחור ובלבן. משום כך גם אין ביצירה זאת נכונות ללכת בתלם, להתגייס לטובת מחנה כזה או אחר, ולא כל שכן לא כניעה לאפשרות לזייף ולסלף את ריבוי פניו של העולם המורכב לצורך הצגת צד כזה או אחר כטוב בלבד או כרע בלבד.
