רונן טל ממליץ על שני הספרים של ז׳ורז׳ סימנון שראו אור השנה, ״החתול״ ו״מכתב לאמי״:
"החתול" בולט בין "הרומנים הקשים" של ז'ורז' סימנון — אלה שבהם לא מככב המפקח מגרה — דווקא בזכות העובדה שלא מתרחש בו מעשה פשע במובן המקובל. הקורבנות היחידים של האלימות האנושית הם חתול ותוכי, והאיכות האפלה שלו מושגת דווקא באמצעות תיאור יומיומי של מערכת יחסים בין זוג נשוי, אמיל ומרגריט בואן, שניהם בעשור השמיני לחייהם ולשניהם זהו פרק ב'. הם לכודים בסדרה של ריטואלים שנולדים מתוך התיעוב ההדדי שהם רוחשים זה לזה ונועדו להסלים אותו עוד יותר עד שאחד מהם יכריז על תבוסה... לצד "החתול" התפרסם השנה בהוצאת בבל גם "מכתב לאמי", טקסט אוטוביוגרפי של סימנון שבו הוא נפרד מאמו שמתה בגיל 91... הקריאה בשני הספרים יחד לא רק מבהירה את ההחלטה לפרסם אותם במקביל; היא חושפת את המקור הפגום, מכרה של אכזריות אנושית שלא בהכרח מצייתת להסבר פסיכולוגי — שממנו חצב סימנון את ספריו.
שירה סתיו בחרה ב״דמדומי העולם״, רומן הביכורים של ורנר הרצוג:
בגיל 80 הפתיע הבמאי הגרמני הגדול ורנר הרצוג בספר פרוזה ראשון, שכמו סרטיו מתעניין בעיקר בבני אדם שפורשים מן החברה, חיים בעולם בדוי ומנהלים מלחמות אבודות. עם כל היקסמותו מדמותו ומסיפורו של אונודה, לא הפרשה המדהימה היא שעומדת כאן במוקד, ואפילו לא האבסורד, הגיחוך וחוסר המשמעות המוחץ של המלחמה. הפרוזה הפיוטית היפהפייה של הרצוג (בתרגום נפלא של ארז וולק) מציירת את הסיפור בצבעי החלום והדמדומים, שהרי "החבר הכי טוב שלנו הוא הערפל". הספר דק, כמעט שאינו מסגיר את קפיצות הזמן הגדולות שהוא לוכד — מסוף המלחמה ועד שיבתו של אונודה ליפן, משיבתו ועד ביקורו של הרצוג ופגישתם, מפגישתם ועד כתיבת הספר — על פני יותר מיובל שנים. נדמה שמעל לכל, זהו ספר על הזמן הנוטף, חולף, עומד ומשתנה ללא הפסק, ועל אי אפשרותו.
ג'ון פון נוימן, או בשמו ההונגרי נוימן יאנוש לאיוש, נולד לקראת סוף 1903 בבודפשט התוססת של הבֶּל אֶפּוֹק, שהיתה באותה העת מרכז תרבותי עולמי ואבן שואבת לאינטלקטואלים ואמנים באופן כללי, וליהודים בפרט. ב–1910 כרבע מאוכלוסיית העיר — כולל למעלה מחצי מהרופאים, עורכי הדין והבנקאים שבה, לצד רבים מסצנת התרבות שלה —היו יהודים. ההצלחה הזאת הגיעה עם מחיר. קונספירציות שטענו כי העיר נשלטת על ידי יהודים זכו להדהוד בקרב דמויות אנטישמיות, כמו ראש העיר של וינה, קרל לואגר, שכינה את העיר בכינוי הגנאי "יודאפשט".
מוד ונטורה ממשיכה לשאול את עצמה: "למה אנחנו לא יכולים לאהוב זה את זה כל החיים כמו שאהבנו ביום הראשון?" כיוון שאין לה תשובה, היא מדמיינת את האישה הזאת, האובססיבית לבעלה למרות השנים שלהם יחד. היא רוצה לשקוע בחיי היומיום של אישה נשואה בשנות הארבעים לחייה עם שני ילדים. לכתוב על ימיה, מחשבותיה, חלומותיה.״
אני מאוהבת בבעלי. אם כי עלי לומר: אני עדיין מאוהבת בבעלי.
אני אוהבת את בעלי כמו ביום הראשון, באהבת נעורים שכבר לא הולמת את גילנו. אני אוהבת אותו כאילו הייתי בת חמש-עשרה, כאילו הרגע נפגשנו, כאילו אין לנו שום מחויבות, לא בית לא ילדים. אני אוהבת אותו כאילו מעולם לא עזבו אותי, כאילו לא למדתי כלום, כאילו היה הראשון, כאילו אני עומדת למות בסוף השבוע.
אני חיה בפחד לאבד אותו. אני חוששת בכל רגע שנסיבות החיים יתהפכו עלי. אני מתגוננת מפני סכנות שלא קיימות.
על הכריכה:
קלמנטינה מופשטת מקליפתה (צילום: pxhere)
