רונן טל ממליץ על שני הספרים של ז׳ורז׳ סימנון שראו אור השנה, ״החתול״ ו״מכתב לאמי״:
"החתול" בולט בין "הרומנים הקשים" של ז'ורז' סימנון — אלה שבהם לא מככב המפקח מגרה — דווקא בזכות העובדה שלא מתרחש בו מעשה פשע במובן המקובל. הקורבנות היחידים של האלימות האנושית הם חתול ותוכי, והאיכות האפלה שלו מושגת דווקא באמצעות תיאור יומיומי של מערכת יחסים בין זוג נשוי, אמיל ומרגריט בואן, שניהם בעשור השמיני לחייהם ולשניהם זהו פרק ב'. הם לכודים בסדרה של ריטואלים שנולדים מתוך התיעוב ההדדי שהם רוחשים זה לזה ונועדו להסלים אותו עוד יותר עד שאחד מהם יכריז על תבוסה... לצד "החתול" התפרסם השנה בהוצאת בבל גם "מכתב לאמי", טקסט אוטוביוגרפי של סימנון שבו הוא נפרד מאמו שמתה בגיל 91... הקריאה בשני הספרים יחד לא רק מבהירה את ההחלטה לפרסם אותם במקביל; היא חושפת את המקור הפגום, מכרה של אכזריות אנושית שלא בהכרח מצייתת להסבר פסיכולוגי — שממנו חצב סימנון את ספריו.
שירה סתיו בחרה ב״דמדומי העולם״, רומן הביכורים של ורנר הרצוג:
בגיל 80 הפתיע הבמאי הגרמני הגדול ורנר הרצוג בספר פרוזה ראשון, שכמו סרטיו מתעניין בעיקר בבני אדם שפורשים מן החברה, חיים בעולם בדוי ומנהלים מלחמות אבודות. עם כל היקסמותו מדמותו ומסיפורו של אונודה, לא הפרשה המדהימה היא שעומדת כאן במוקד, ואפילו לא האבסורד, הגיחוך וחוסר המשמעות המוחץ של המלחמה. הפרוזה הפיוטית היפהפייה של הרצוג (בתרגום נפלא של ארז וולק) מציירת את הסיפור בצבעי החלום והדמדומים, שהרי "החבר הכי טוב שלנו הוא הערפל". הספר דק, כמעט שאינו מסגיר את קפיצות הזמן הגדולות שהוא לוכד — מסוף המלחמה ועד שיבתו של אונודה ליפן, משיבתו ועד ביקורו של הרצוג ופגישתם, מפגישתם ועד כתיבת הספר — על פני יותר מיובל שנים. נדמה שמעל לכל, זהו ספר על הזמן הנוטף, חולף, עומד ומשתנה ללא הפסק, ועל אי אפשרותו.
הסופר מישל וולבק והארכיטקט והמאייר לואי פייאר התארחו בחנות הספרים רידינג לאירוע בשיתוף המכון הצרפתי של תל אביב. כמובטח, וולבק ופייאר שוחחו עם הקוראים על המפה, על הטריטוריה ועל כל השאר, ירדו איתם למקלט כשהיתה אזעקה, שתו הרבה יין וחתמו על הרבה ספרים. את הדיון הנחה שרון רוטברד יחד עם המתרגמת רמה איילון שתרגמה מצרפתית לעברית ולהיפך. תודה לאנשי אתר ״עברית״ שתיעדו את האירוע.
קצת מפחיד להתקשר למישל וולבק. תירגמתי שניים מספריו אבל אף פעם לא דיברתי איתו, וגם אם שמעתי שבאופן אישי הוא אדם עדין וחביב, קשה להשתחרר מהתדמית של ה'אַנפַנט טֶריבּל' של הספרות הצרפתית ב-30 השנים האחרונות: גאון ארסי, פרובוקטור, מיזוגן, בלתי צפוי, ואני מזמין את שונאיו ומעריציו להוסיף את שאר התוויות החביבות עליהם, שכנראה יהיו כולן נכונות ושגויות בה-במידה.
אני מחייג את המספר ומקווה שרעשי הבנייה מהתמ"א הסמוך לא יפריעו מדי לשיחה. וולבק עונה מיד ופותח בהתנצלות על רעשי השיפוצים שיש כרגע בבניין שלו בפריז. ובכל זאת, איכשהו, העבודות נאלמות דום לשעה ואנחנו מצליחים לנהל שיחה שקטה בלי הפרעות. לרגעים, נדמה לי, כמעט שקטה מדי: בדיבור וולבק פחות עולץ ונשכני מאשר בפרוזה ובמאמרים שלו, מהורהר, מהסס, לא מרבה באמירות נחרצות. ואולי משהו התרכך בסופר, שבשנה הבאה ימלאו לו 70 (לפחות לפי אחת הגרסאות, שכן בכוונה טיפח עמימות סביב גילו)? גם ברומן האחרון שלו, "לחסל", יש לפעמים תחושה כזו, ועוד אחזור לכך בהמשך.
