רונן טל ממליץ על שני הספרים של ז׳ורז׳ סימנון שראו אור השנה, ״החתול״ ו״מכתב לאמי״:
"החתול" בולט בין "הרומנים הקשים" של ז'ורז' סימנון — אלה שבהם לא מככב המפקח מגרה — דווקא בזכות העובדה שלא מתרחש בו מעשה פשע במובן המקובל. הקורבנות היחידים של האלימות האנושית הם חתול ותוכי, והאיכות האפלה שלו מושגת דווקא באמצעות תיאור יומיומי של מערכת יחסים בין זוג נשוי, אמיל ומרגריט בואן, שניהם בעשור השמיני לחייהם ולשניהם זהו פרק ב'. הם לכודים בסדרה של ריטואלים שנולדים מתוך התיעוב ההדדי שהם רוחשים זה לזה ונועדו להסלים אותו עוד יותר עד שאחד מהם יכריז על תבוסה... לצד "החתול" התפרסם השנה בהוצאת בבל גם "מכתב לאמי", טקסט אוטוביוגרפי של סימנון שבו הוא נפרד מאמו שמתה בגיל 91... הקריאה בשני הספרים יחד לא רק מבהירה את ההחלטה לפרסם אותם במקביל; היא חושפת את המקור הפגום, מכרה של אכזריות אנושית שלא בהכרח מצייתת להסבר פסיכולוגי — שממנו חצב סימנון את ספריו.
שירה סתיו בחרה ב״דמדומי העולם״, רומן הביכורים של ורנר הרצוג:
בגיל 80 הפתיע הבמאי הגרמני הגדול ורנר הרצוג בספר פרוזה ראשון, שכמו סרטיו מתעניין בעיקר בבני אדם שפורשים מן החברה, חיים בעולם בדוי ומנהלים מלחמות אבודות. עם כל היקסמותו מדמותו ומסיפורו של אונודה, לא הפרשה המדהימה היא שעומדת כאן במוקד, ואפילו לא האבסורד, הגיחוך וחוסר המשמעות המוחץ של המלחמה. הפרוזה הפיוטית היפהפייה של הרצוג (בתרגום נפלא של ארז וולק) מציירת את הסיפור בצבעי החלום והדמדומים, שהרי "החבר הכי טוב שלנו הוא הערפל". הספר דק, כמעט שאינו מסגיר את קפיצות הזמן הגדולות שהוא לוכד — מסוף המלחמה ועד שיבתו של אונודה ליפן, משיבתו ועד ביקורו של הרצוג ופגישתם, מפגישתם ועד כתיבת הספר — על פני יותר מיובל שנים. נדמה שמעל לכל, זהו ספר על הזמן הנוטף, חולף, עומד ומשתנה ללא הפסק, ועל אי אפשרותו.
עורכת: טל ניסן, מפיק: יוֹבל בן שושן, מרואיינים: צליל אברהם, ד"ר יואב רונאל
כמי שלא היה שותף סוד של מיכל פלג אך הוציא לאור את ספרו הראשון של בן פול ״מלך, בלש״ קראתי מאוד בעניין את הכתבה המרתקת של גילי איזיקוביץ׳ על בן פול ומיכל פלג שהתפרסמה ב״הארץ״.
בזמנו קראתי את הפוסט של מוטי פוגל ואת ההשערה שלו שבן פול אינו אלא מיכל פלג. אני מכיר את מוטי הרבה שנים ודי סומך עליו, היה לי חלק קטן בבניית הבית ברחוב סימון קרובלייה שבו הוא מתגורר ושאותו הוא מכיר על כל קרביו, הוא אחד הקוראים הקשובים והרגישים שיש. התזה שלו, שבן פול הוא בעצם אישה נשמעה מעניינת ואולי אפילו משכנעת. זה היה רעיון מסעיר לחשוב שהמפגן הווירטואוזי הזה של כתיבה גברית נכתב על ידי אישה. לצערי, בשלב זה כבר לא יכולתי לחזור ולקרוא את התכתבויות הישנות שלי עם בן פול, על כל עליותיהן ומורדותיהן שכן המחשב שבו הן היו מאוכסנות ושהיה מונח ליד המיטה, עשרים סנטימטר מראשי, נגנב מביתי בפריצה שהתרחשה בליל יום הולדתי.
שני ספרים מאת מישל וולבק ולואי פייאר ראו אור לאחרונה בישראל ובעברית: ״המפה והטריטוריה״ – עיבוד לרומן שראה אור ב־2010, והקובץ הדק ״שבעה שירים מאויירים״ שראה אור לאחרונה. הקריאה ברומן ובחוברת השירים תמצא חן בוודאי בעיני חובבי וולבק: הם עשירים ברפרנסים שמחייבים שליטה במקורות התרבותיים של יצירתו ובשדה האמנותי הרחב של המאה ה־20. הצורה הגרפית מביאה לידי ביטוי את כשרונו של פייאר בבניית סיטואציות, דמויות ונופים, אבל לא פחות מכך חושפת את יכולתו לחבר בין הרבה עולמות יחד.
