שני ספרים מאת מישל וולבק ולואי פייאר ראו אור לאחרונה בישראל ובעברית: ״המפה והטריטוריה״ – עיבוד לרומן שראה אור ב־2010, והקובץ הדק ״שבעה שירים מאויירים״ שראה אור לאחרונה. הקריאה ברומן ובחוברת השירים תמצא חן בוודאי בעיני חובבי וולבק: הם עשירים ברפרנסים שמחייבים שליטה במקורות התרבותיים של יצירתו ובשדה האמנותי הרחב של המאה ה־20. הצורה הגרפית מביאה לידי ביטוי את כשרונו של פייאר בבניית סיטואציות, דמויות ונופים, אבל לא פחות מכך חושפת את יכולתו לחבר בין הרבה עולמות יחד.
״המפה והטריטוריה״ הוא עיבוד גרפי חופשי למדי לספרו של וולבק באותו השם. וולבק, כמעט מיותר לומר, הוא סופר, מסאי ומשורר המוכר בכל העולם, ואהוב במיוחד על הקהל הישראלי. כל ספריו בעברית ראו אור בהוצאת בבל, הוצאה שאיתה יש לו קשר חזק. היוצר של הספר – לואי פייאר, מוכר בארץ הרבה פחות, אבל גם הוא רב זכויות והישגים. הוא ארכיטקט פריזאי ופרופסור לארכיטקטורה, מאייר ואספן איורים. ״המפה והטריטוריה״ הוא הרומן הגרפי הראשון שלו, שראה אור בצרפת ב־2022.
אני מודה, היה לי קשה לצלול לתוך הספר הזה. הניסיון שיש לי כקוראת מיומנת של ספרות בכלל ושל ספרות גרפית בפרט, הצליחו לחפות רק על חלק מהפערים שנדרשתי להשלים: היכרות עם ספרים קודמים של וולבק, אישיותו, ההיסטוריה של אמנות מערבית והעמדות שלו לגביה, ועוד ועוד.
זה ספר תובעני, יצירה שהיא עיבוד ליצירת ספרות קודמת, שלא בהכרח נועדה לקרב קהל חדש אל היצירה המקורית או להנגיש אותה, אלא דווקא להעמיק את הקריאה של מי שכבר מכיר את העולם והספר הזה. ועדיין, זה ספר אדיר בממדיו, 150 עמודים בכריכה קשה שנפתחת לרוחב הספר, שחווית הקריאה בו יכול להיות איטית ודורשת מאמץ, אבל יש בה גם נקודות יופי.
בשיחה שקיימתי עם בן מירס, המעצב של הספר ומי שהיה אחראי על התאמתו לקהל קורא העברית, הוא סיפר שמבחינתו התפקיד שלו היה ״לעזור ליצירה להראות בצורה הטובה ביותר, בעברית״. בגלל שהספר מאוד טקסטואלי, כלומר – גם נגזר מתוך רומן שלם וארוך שהיה כולו טקסט בלבד; וגם ״דברני״ באופיו, זו עבודה מאומצת.
תהליך ההמרה של כל עמוד מורכב לא רק מהיפוך כיוון הקריאה של העמוד, אלא גם מהתאמה של כיוון הקריאה בכל פריים בנפרד. צריך היה לבחון שהתרגום וההיפוך עובדים בכל פריים, בכל רצף ובכל עמוד. גם במקור הצרפתי הקריאה של הרומן מאתגרת, כי הכותב לקח לעצמו חופש של משחקיות ניכרת עם כיווני הקריאה ועם פריסת עמוד לא מסורתית.
אחד הדברים שמתאפשרים בספר הזה, בוודאי הודות לפייאר ותחומי העניין והמומחיות שלו, הם הרקעים המפורטים והמורכבים להתרחשות. בכל רגע שבו הדיאלוג מתרחש בתוך חלל, אולם, גלריה או בנייין – יש פירוט מדוקדק של המרחב הזה. בנוסף, הפורמט הגרפי מאפשר מגע ישיר עם עבודות האמנות המתוארות בספר, עם הסצנה התרבותית והאמנותית, ועם קשיי הביטוי האמנותי של ז׳ד.
מורכבות הקריאה קשורה גם בכך שאף עמוד לא דומה לקודמו מבחינת שימוש בצבע, פריסת הפריימים והסגנון הציורי. כך לדוגמה, בפתח הדבר של הספר, פייאר משלב ציור ריאליסט־צבעוני המדמה תמונת סטילס מתוך וידאו, עם ניסיונות בסגנונות שונים ללכוד את דמויותיהם של דמיאן הירסט ושל ג׳ף קונס; אבל גם את מציאות חייו הבסיסית של ז׳ד שמתמודד, בנוסף לכישלונות האמנותיים שלו, גם עם דוד החימום בדירה שמפסיק לעבוד ועם אביו המזדקן.
כשמתקיימת שיחה בין ז׳ד לאביו שחי בבית אבות, יש כפולות עמודים שאין בה רצפי פריימים או שילוב של חזית ורקע, אלא בלוני שיחה צפים ובהם פרטים מתוך החלל, מחשבות שעולות אצלו בזמן השיחה באופן כמעט אקראי, דמותו של מישל וולבק שמוזכרת ביניהם, ומעט חיבורים להווה הסיפורי. זה ביטוי נהדר לשיחה שמתגלגלת באופן אסוציאטיבי, מקוטע, מהורהר.
כמי שלא היה שותף סוד של מיכל פלג אך הוציא לאור את ספרו הראשון של בן פול ״מלך, בלש״ קראתי מאוד בעניין את הכתבה המרתקת של גילי איזיקוביץ׳ על בן פול ומיכל פלג שהתפרסמה ב״הארץ״.
בזמנו קראתי את הפוסט של מוטי פוגל ואת ההשערה שלו שבן פול אינו אלא מיכל פלג. אני מכיר את מוטי הרבה שנים ודי סומך עליו, היה לי חלק קטן בבניית הבית ברחוב סימון קרובלייה שבו הוא מתגורר ושאותו הוא מכיר על כל קרביו, הוא אחד הקוראים הקשובים והרגישים שיש. התזה שלו, שבן פול הוא בעצם אישה נשמעה מעניינת ואולי אפילו משכנעת. זה היה רעיון מסעיר לחשוב שהמפגן הווירטואוזי הזה של כתיבה גברית נכתב על ידי אישה. לצערי, בשלב זה כבר לא יכולתי לחזור ולקרוא את התכתבויות הישנות שלי עם בן פול, על כל עליותיהן ומורדותיהן שכן המחשב שבו הן היו מאוכסנות ושהיה מונח ליד המיטה, עשרים סנטימטר מראשי, נגנב מביתי בפריצה שהתרחשה בליל יום הולדתי.
יובל אביב מתארח בתוכנית ״סוכן תרבות״ בכאן 11 ומשוחח עם קובי מידן על שיתוף הפעולה בין הסופר מישל וולבק והמאייר לואי פייאר ועל הרומן הגרפי המרהיב שלהם המתבסס על ״המפה והטריטוריה״, זוכה פרס גונקור לשנת 2010.
מבקרי הארץ התבקשו לבחור את 45 הספרים הטובים שראו אור בשנה החולפת. רונן טל בחר בשני ספריו של ז׳ורז׳ סימנון, ״החתול״ ו״מכתב לאמי״ ושירה סתיו בספר הביכורים של ורנר הרצוג.
ונן טל ממליץ על שני הספרים של ז׳ורז׳ סימנון שראו אור השנה, ״החתול״ ו״מכתב לאמי״:
"החתול" בולט בין "הרומנים הקשים" של ז'ורז' סימנון — אלה שבהם לא מככב המפקח מגרה — דווקא בזכות העובדה שלא מתרחש בו מעשה פשע במובן המקובל. הקורבנות היחידים של האלימות האנושית הם חתול ותוכי, והאיכות האפלה שלו מושגת דווקא באמצעות תיאור יומיומי של מערכת יחסים בין זוג נשוי, אמיל ומרגריט בואן, שניהם בעשור השמיני לחייהם ולשניהם זהו פרק ב'. הם לכודים בסדרה של ריטואלים שנולדים מתוך התיעוב ההדדי שהם רוחשים זה לזה ונועדו להסלים אותו עוד יותר עד שאחד מהם יכריז על תבוסה... לצד "החתול" התפרסם השנה בהוצאת בבל גם "מכתב לאמי", טקסט אוטוביוגרפי של סימנון שבו הוא נפרד מאמו שמתה בגיל 91... הקריאה בשני הספרים יחד לא רק מבהירה את ההחלטה לפרסם אותם במקביל; היא חושפת את המקור הפגום, מכרה של אכזריות אנושית שלא בהכרח מצייתת להסבר פסיכולוגי — שממנו חצב סימנון את ספריו.
שירה סתיו בחרה ב״דמדומי העולם״, רומן הביכורים של ורנר הרצוג:
בגיל 80 הפתיע הבמאי הגרמני הגדול ורנר הרצוג בספר פרוזה ראשון, שכמו סרטיו מתעניין בעיקר בבני אדם שפורשים מן החברה, חיים בעולם בדוי ומנהלים מלחמות אבודות. עם כל היקסמותו מדמותו ומסיפורו של אונודה, לא הפרשה המדהימה היא שעומדת כאן במוקד, ואפילו לא האבסורד, הגיחוך וחוסר המשמעות המוחץ של המלחמה. הפרוזה הפיוטית היפהפייה של הרצוג (בתרגום נפלא של ארז וולק) מציירת את הסיפור בצבעי החלום והדמדומים, שהרי "החבר הכי טוב שלנו הוא הערפל". הספר דק, כמעט שאינו מסגיר את קפיצות הזמן הגדולות שהוא לוכד — מסוף המלחמה ועד שיבתו של אונודה ליפן, משיבתו ועד ביקורו של הרצוג ופגישתם, מפגישתם ועד כתיבת הספר — על פני יותר מיובל שנים. נדמה שמעל לכל, זהו ספר על הזמן הנוטף, חולף, עומד ומשתנה ללא הפסק, ועל אי אפשרותו.
