שני ספרים מאת מישל וולבק ולואי פייאר ראו אור לאחרונה בישראל ובעברית: ״המפה והטריטוריה״ – עיבוד לרומן שראה אור ב־2010, והקובץ הדק ״שבעה שירים מאויירים״ שראה אור לאחרונה. הקריאה ברומן ובחוברת השירים תמצא חן בוודאי בעיני חובבי וולבק: הם עשירים ברפרנסים שמחייבים שליטה במקורות התרבותיים של יצירתו ובשדה האמנותי הרחב של המאה ה־20. הצורה הגרפית מביאה לידי ביטוי את כשרונו של פייאר בבניית סיטואציות, דמויות ונופים, אבל לא פחות מכך חושפת את יכולתו לחבר בין הרבה עולמות יחד.
״המפה והטריטוריה״ הוא עיבוד גרפי חופשי למדי לספרו של וולבק באותו השם. וולבק, כמעט מיותר לומר, הוא סופר, מסאי ומשורר המוכר בכל העולם, ואהוב במיוחד על הקהל הישראלי. כל ספריו בעברית ראו אור בהוצאת בבל, הוצאה שאיתה יש לו קשר חזק. היוצר של הספר – לואי פייאר, מוכר בארץ הרבה פחות, אבל גם הוא רב זכויות והישגים. הוא ארכיטקט פריזאי ופרופסור לארכיטקטורה, מאייר ואספן איורים. ״המפה והטריטוריה״ הוא הרומן הגרפי הראשון שלו, שראה אור בצרפת ב־2022.
אני מודה, היה לי קשה לצלול לתוך הספר הזה. הניסיון שיש לי כקוראת מיומנת של ספרות בכלל ושל ספרות גרפית בפרט, הצליחו לחפות רק על חלק מהפערים שנדרשתי להשלים: היכרות עם ספרים קודמים של וולבק, אישיותו, ההיסטוריה של אמנות מערבית והעמדות שלו לגביה, ועוד ועוד.
זה ספר תובעני, יצירה שהיא עיבוד ליצירת ספרות קודמת, שלא בהכרח נועדה לקרב קהל חדש אל היצירה המקורית או להנגיש אותה, אלא דווקא להעמיק את הקריאה של מי שכבר מכיר את העולם והספר הזה. ועדיין, זה ספר אדיר בממדיו, 150 עמודים בכריכה קשה שנפתחת לרוחב הספר, שחווית הקריאה בו יכול להיות איטית ודורשת מאמץ, אבל יש בה גם נקודות יופי.
בשיחה שקיימתי עם בן מירס, המעצב של הספר ומי שהיה אחראי על התאמתו לקהל קורא העברית, הוא סיפר שמבחינתו התפקיד שלו היה ״לעזור ליצירה להראות בצורה הטובה ביותר, בעברית״. בגלל שהספר מאוד טקסטואלי, כלומר – גם נגזר מתוך רומן שלם וארוך שהיה כולו טקסט בלבד; וגם ״דברני״ באופיו, זו עבודה מאומצת.
תהליך ההמרה של כל עמוד מורכב לא רק מהיפוך כיוון הקריאה של העמוד, אלא גם מהתאמה של כיוון הקריאה בכל פריים בנפרד. צריך היה לבחון שהתרגום וההיפוך עובדים בכל פריים, בכל רצף ובכל עמוד. גם במקור הצרפתי הקריאה של הרומן מאתגרת, כי הכותב לקח לעצמו חופש של משחקיות ניכרת עם כיווני הקריאה ועם פריסת עמוד לא מסורתית.
אחד הדברים שמתאפשרים בספר הזה, בוודאי הודות לפייאר ותחומי העניין והמומחיות שלו, הם הרקעים המפורטים והמורכבים להתרחשות. בכל רגע שבו הדיאלוג מתרחש בתוך חלל, אולם, גלריה או בנייין – יש פירוט מדוקדק של המרחב הזה. בנוסף, הפורמט הגרפי מאפשר מגע ישיר עם עבודות האמנות המתוארות בספר, עם הסצנה התרבותית והאמנותית, ועם קשיי הביטוי האמנותי של ז׳ד.
מורכבות הקריאה קשורה גם בכך שאף עמוד לא דומה לקודמו מבחינת שימוש בצבע, פריסת הפריימים והסגנון הציורי. כך לדוגמה, בפתח הדבר של הספר, פייאר משלב ציור ריאליסט־צבעוני המדמה תמונת סטילס מתוך וידאו, עם ניסיונות בסגנונות שונים ללכוד את דמויותיהם של דמיאן הירסט ושל ג׳ף קונס; אבל גם את מציאות חייו הבסיסית של ז׳ד שמתמודד, בנוסף לכישלונות האמנותיים שלו, גם עם דוד החימום בדירה שמפסיק לעבוד ועם אביו המזדקן.
כשמתקיימת שיחה בין ז׳ד לאביו שחי בבית אבות, יש כפולות עמודים שאין בה רצפי פריימים או שילוב של חזית ורקע, אלא בלוני שיחה צפים ובהם פרטים מתוך החלל, מחשבות שעולות אצלו בזמן השיחה באופן כמעט אקראי, דמותו של מישל וולבק שמוזכרת ביניהם, ומעט חיבורים להווה הסיפורי. זה ביטוי נהדר לשיחה שמתגלגלת באופן אסוציאטיבי, מקוטע, מהורהר.
לפני כשלוש שנים ראה אור בספרייה של בבל ״חלומות רכבת״ֿ, ספרו הלפני־אחרון של דניס ג’ונסון (2017-1949), שזכה לשבחים יוצאי–דופן ולפרסים רבים ונחשב לאחת מפסגות יצירתו. עכשיו הסיפור הגדול על רוברט גְרֵיינְייר, האיש שלא ידע מיהם הוריו ולא הותיר אחריו יורשים, שמעולם לא היה שיכור, שהיתה לו אהובה אחת ־ אשתו ומעולם לא רכש נשק חם ולא דיבר בטלפון, יוצא לאקרנים בעיבוד קולנועי ומוצג בקולנוע לב בתל אביב החל ב-7 בנובמבר ועתיד לאחר מכן גם לעלות לנטפליקס מאוחר יותר החודש.
בעת ביקורו האחרון בישראל שאלתי את מישל וולבק איזה מספריו של עמנואל קארר הוא הכי אוהב. הוא השיב בלי שום היסוס: ״חיים אחרים משלי״. הסכמתי איתו בקלות ושמחתי לבשר לו שהרומן הזה, שראה אור לראשונה בצרפת ב-2009, סוף סוף יראה אור בקרוב בעברית.
דימוי: Emmelene Landon, Océan, huile sur toile, 130 x 130 cm, 2023
בתמונה: לאסלו קרסנהורקאי בכרם שיזף בנגב, 2012 (צילום: צור שיזף)
אין גוזמה באמירה שבמקרים נדירים יצירת סופר החריג מכל בחינה באיכות כתיבתו זוכה לתהודה המגיעה לה. כתיבה יוצאת דופן עלולה לעורר לא רק קנאת סופרים והשתלחות מבקרים, אלא גם צרות עין ותסכול בקרב אנשים המתיימרים להבין הכל. למרות זאת, בחדשה על זכיית הסופר ההונגרי לאסלו קרסנהורקאי בפרס נובל לספרות לשנת 2025 לא היה בעיניי שום דבר מפתיע, כי למן ראשית קריאתי בספריו עוררה בליבי יצירתו התפעלות ויראת כבוד, הערכה ואף הערצה.
לאסלו קרסנהורקאי - בדומה לסופר הונגרי קודם שזכה בפרס, ניצול השואה אימרה קרטס, אולם גם בשונה ממנו - הוא עוף נדיר ויוצר מיוחד במינו מכל בחינה אפשרית. כתיבתו פורצת תדיר את מחסומי השפה ומסרבת לציית לפקודות התחביר. היא מצטיינת בריבוי משלבים, בעושר לשוני יוצא מגדר הרגיל וביכולת להביט במציאות כפי שהיא ולהתייחס אליה מכל זווית ראייה אפשרית. כל ספר שכתב קרסנהורקאי הוא עולם בפני עצמו. כל פן המתגלה באחת מיצירותיו פותח צוהר לאינספור תובנות עשירות ומעשירות בקשר למורכבות הקיום האנושי. במבט שטחי אפשר תמיד לגלות בספריו עלילות מרתקות הטומנות בחובן התחלה, אמצע וסוף, גם אם סדר רכיבי העלילה כולל תמיד יסודות מפתיעים ותהפוכות מדהימות. אולם קריאה מעמיקה יותר בכל יצירה ויצירה מגוללת בפני קוראיה רבדים מורכבים, המסרבים לצבוע את האמת ואת המציאות רק בשחור ובלבן. משום כך גם אין ביצירה זאת נכונות ללכת בתלם, להתגייס לטובת מחנה כזה או אחר, ולא כל שכן לא כניעה לאפשרות לזייף ולסלף את ריבוי פניו של העולם המורכב לצורך הצגת צד כזה או אחר כטוב בלבד או כרע בלבד.
