שני ספרים מאת מישל וולבק ולואי פייאר ראו אור לאחרונה בישראל ובעברית: ״המפה והטריטוריה״ – עיבוד לרומן שראה אור ב־2010, והקובץ הדק ״שבעה שירים מאויירים״ שראה אור לאחרונה. הקריאה ברומן ובחוברת השירים תמצא חן בוודאי בעיני חובבי וולבק: הם עשירים ברפרנסים שמחייבים שליטה במקורות התרבותיים של יצירתו ובשדה האמנותי הרחב של המאה ה־20. הצורה הגרפית מביאה לידי ביטוי את כשרונו של פייאר בבניית סיטואציות, דמויות ונופים, אבל לא פחות מכך חושפת את יכולתו לחבר בין הרבה עולמות יחד.
״המפה והטריטוריה״ הוא עיבוד גרפי חופשי למדי לספרו של וולבק באותו השם. וולבק, כמעט מיותר לומר, הוא סופר, מסאי ומשורר המוכר בכל העולם, ואהוב במיוחד על הקהל הישראלי. כל ספריו בעברית ראו אור בהוצאת בבל, הוצאה שאיתה יש לו קשר חזק. היוצר של הספר – לואי פייאר, מוכר בארץ הרבה פחות, אבל גם הוא רב זכויות והישגים. הוא ארכיטקט פריזאי ופרופסור לארכיטקטורה, מאייר ואספן איורים. ״המפה והטריטוריה״ הוא הרומן הגרפי הראשון שלו, שראה אור בצרפת ב־2022.
אני מודה, היה לי קשה לצלול לתוך הספר הזה. הניסיון שיש לי כקוראת מיומנת של ספרות בכלל ושל ספרות גרפית בפרט, הצליחו לחפות רק על חלק מהפערים שנדרשתי להשלים: היכרות עם ספרים קודמים של וולבק, אישיותו, ההיסטוריה של אמנות מערבית והעמדות שלו לגביה, ועוד ועוד.
זה ספר תובעני, יצירה שהיא עיבוד ליצירת ספרות קודמת, שלא בהכרח נועדה לקרב קהל חדש אל היצירה המקורית או להנגיש אותה, אלא דווקא להעמיק את הקריאה של מי שכבר מכיר את העולם והספר הזה. ועדיין, זה ספר אדיר בממדיו, 150 עמודים בכריכה קשה שנפתחת לרוחב הספר, שחווית הקריאה בו יכול להיות איטית ודורשת מאמץ, אבל יש בה גם נקודות יופי.
בשיחה שקיימתי עם בן מירס, המעצב של הספר ומי שהיה אחראי על התאמתו לקהל קורא העברית, הוא סיפר שמבחינתו התפקיד שלו היה ״לעזור ליצירה להראות בצורה הטובה ביותר, בעברית״. בגלל שהספר מאוד טקסטואלי, כלומר – גם נגזר מתוך רומן שלם וארוך שהיה כולו טקסט בלבד; וגם ״דברני״ באופיו, זו עבודה מאומצת.
תהליך ההמרה של כל עמוד מורכב לא רק מהיפוך כיוון הקריאה של העמוד, אלא גם מהתאמה של כיוון הקריאה בכל פריים בנפרד. צריך היה לבחון שהתרגום וההיפוך עובדים בכל פריים, בכל רצף ובכל עמוד. גם במקור הצרפתי הקריאה של הרומן מאתגרת, כי הכותב לקח לעצמו חופש של משחקיות ניכרת עם כיווני הקריאה ועם פריסת עמוד לא מסורתית.
אחד הדברים שמתאפשרים בספר הזה, בוודאי הודות לפייאר ותחומי העניין והמומחיות שלו, הם הרקעים המפורטים והמורכבים להתרחשות. בכל רגע שבו הדיאלוג מתרחש בתוך חלל, אולם, גלריה או בנייין – יש פירוט מדוקדק של המרחב הזה. בנוסף, הפורמט הגרפי מאפשר מגע ישיר עם עבודות האמנות המתוארות בספר, עם הסצנה התרבותית והאמנותית, ועם קשיי הביטוי האמנותי של ז׳ד.
מורכבות הקריאה קשורה גם בכך שאף עמוד לא דומה לקודמו מבחינת שימוש בצבע, פריסת הפריימים והסגנון הציורי. כך לדוגמה, בפתח הדבר של הספר, פייאר משלב ציור ריאליסט־צבעוני המדמה תמונת סטילס מתוך וידאו, עם ניסיונות בסגנונות שונים ללכוד את דמויותיהם של דמיאן הירסט ושל ג׳ף קונס; אבל גם את מציאות חייו הבסיסית של ז׳ד שמתמודד, בנוסף לכישלונות האמנותיים שלו, גם עם דוד החימום בדירה שמפסיק לעבוד ועם אביו המזדקן.
כשמתקיימת שיחה בין ז׳ד לאביו שחי בבית אבות, יש כפולות עמודים שאין בה רצפי פריימים או שילוב של חזית ורקע, אלא בלוני שיחה צפים ובהם פרטים מתוך החלל, מחשבות שעולות אצלו בזמן השיחה באופן כמעט אקראי, דמותו של מישל וולבק שמוזכרת ביניהם, ומעט חיבורים להווה הסיפורי. זה ביטוי נהדר לשיחה שמתגלגלת באופן אסוציאטיבי, מקוטע, מהורהר.
ערב שיוקדש לאחד היסודות הפלאיים והמסתוריים ביותר בעולם. במהלך הערב נתבונן בקשר הקדמוני שלנו עם כוח היצירה שממנו הגיחו החיים, מהזמן העמוק, לפני 4 מיליארד שנה - עד ימינו אנו. מור קדישזון וד"ר רחל גוטסמן ישוחחו על נהרות ונחלים בהיסטוריה הים תיכונית מזווית מיתית, היסטורית ופואטית.
מבקרי "הארץ" ממליצים על היצירות שכדאי לחפש בדוכני שבוע הספר: אביגדור פלדמן ממליץ על ״הנכד״, אדם רז ממליץ על ״היסטוריון בעזה״, שירין פלאח סעב על "חיים אחרים משלי”, שלי קרן על "אימפריית הסימנים”.
