מפעל הפיס הכריז על הרשימה הארוכה של המועמדים לזכייה בפרס ספיר לספרות לשנת 2025. מבין הספרים המועמדים, חמישה ייבחרו כמועמדים הסופיים ומהם ייבחר הזוכה בפרס ספיר, שיוכרז בטקס שייערך בפברואר.
הרשימה הארוכה מונה 12 סופרים המועמדים לזכייה על הספרים שפרסמו השנה. סך הפרסים שיחולקו עומד על 765 אלף שקלים, כשהסופר הזוכה יקבל מענק של 180 אלף שקלים.
אני מאוהבת בבעלי. אם כי עלי לומר: אני עדיין מאוהבת בבעלי. אני אוהבת את בעלי כמו ביום הראשון, באהבת נעורים שכבר לא הולמת את גילנו. אני אוהבת אותו כאילו הייתי בת חמש-עשרה, כאילו הרגע נפגשנו, כאילו אין לנו שום מחויבות, לא בית לא ילדים. אני אוהבת אותו כאילו מעולם לא עזבו אותי, כאילו לא למדתי כלום, כאילו היה הראשון, כאילו אני עומדת למות בסוף השבוע.מאני חיה בפחד לאבד אותו. אני חוששת בכל רגע שנסיבות החיים יתהפכו עלי. אני מתגוננת מפני סכנות שלא קיימות.
המספרת היא מתרגמת ומורה לאנגלית כבת ארבעים. יש לה חיים מושלמים - בית יפה בפרברים, שני ילדים ובעיקר בעל אידאלי, מנהל מצליח בחברה פיננסית, שהיא נשואה לו כבר שלוש-עשרה שנה. הבעיה העיקרית שלה בחיים היא שהיא מאוהבת בבעלה. היא מאוהבת בו כמו ביום הראשון. כאילו היתה בת חמש-עשרה. לגמרי. יותר מדי. היא מאוהבת בו בטירוף. ואם לא די בכך, היא כותבת הכול, וגם זאת יכולה להיות בעיה.
רומן הביכורים של מוד ונטורה הוא קומדיית מצבים מרובת תפניות, חמוצה, מרה, נוקבת ומצחיקה שבמרכזה דמות נשית קיצונית ובלתי נשכחת.
הספר היה לרב מכר גדול בצרפת ותורגם ללשונות רבות.
על הכריכה:
קלמנטינה מופשטת מקליפתה (צילום: pxhere)
ניקולס אאוגוסטוס פון נוימן מספר על אחיו, ג׳ון פון נוימן:
״הכול התחיל עם נול טקסטיל מכני, ואני חייב לומר לך, הדבר הזה היה חתיכת מתקן מפלצתי. הוא נראה בדיוק כמו המכונה שפרנץ קפקא הגה כדי לתפור לאסירים את חטאיהם על גבם בסיפורו "במושבת העונשין": חרק מתכתי ענק עם עשרת אלפים רגליים, שבולע הוראות ומפריש חוטי משי כמו עכביש זקן ומעוות. אבא הביא אותה הביתה כדי שנראה אותה. הוא הסביר שמדובר במכונה אוטומטית שיכולה לטוות שטיחי קיר, בְּרוֹקדים, ואריגים באמצעות מעקב אחר דפוסים שנאצרו כשורות חורים שנוקבו בכרטיסים. הוא הרשה לנו להזין למנגנון כמה כרטיסים כאלה – שנוקדו בחרירים זעירים, כאילו הותקפו בידי זחלים רעבתנים, אבל מאחר שהיא הייתה כבויה, שום דבר לא בקע מן הצד השני, ודי מהר השתעממתי. יאנוש, לעומת זאת, הוקסם ממנה והתנפל על אבא בסדרה אינסופית של שאלות. איך חורים יכולים להעביר מידע? איך הכרטיסים יכולים להפוך לבד? האם יוכל להשאיר אותה אצלו, בבקשה? האם יוכל לקבל את הנול? האם המכונה עובדת עם סוגים מסוימים בלבד של דפוסים? האם התהליך יכול לפעול בכיוון ההפוך? האם יוכל לנסות זאת בעצמו עם שטיח או מרבד או וילון? מאוחר יותר השתמש אחי בשיטה דומה של כרטיסי ניקוב כזיכרון למחשבים שלו, אבל עוד לפני שפענח איך הדבר פועל – לפחות באופן תיאורטי – המתקן העצום הזה כבש אותו, ונאלצנו לבקש מהמשרתים לפַנות כמה כיסאות, ספות, שולחנות, ושטיחים כי הוא רצה לשחק בחדר הגדול ביותר בדירה שבה התגוררנו בעיר, וכך עשה, כמובן, במשך יומיים ברציפות.״
מאנגלית: יניב פרקש
בתמונה:
