בעת ביקורו האחרון בישראל שאלתי את מישל וולבק איזה מספריו של עמנואל קארר הוא הכי אוהב. הוא השיב בלי שום היסוס: ״חיים אחרים משלי״. הסכמתי איתו בקלות ושמחתי לבשר לו שהרומן הזה, שראה אור לראשונה בצרפת ב-2009, סוף סוף יראה אור בקרוב בעברית.
תמיד היה נדמה לי שיש מין אור ששפוך על הספר הזה, שדווקא עוסק בנושאים קודרים כמו אסון טבע, מוות, מחלה, עוני. אבל בדיוק בשביל זה יש ספרים, כדי לדעת מה זה להיות בני אדם. כמו בספריו האחרים, גם כאן קארר מסתבך לפעמים עם הכנות של עצמו, מתלבט, מתחבט, לפעמים חש מיותר או הופך את עצמו למיותר. אבל הפעם הוא לא הנושא. הוא מודע היטב לכובד של האירועים, לגודל של המעשים ובעיקר לנסיבות החריגות של הכתיבה, שמחייבים אותו הפעם קצת לזוז הצדה, להסתכל החוצה בענווה ולכתוב על חיים שהם אחרים לגמרי משלו. בשונה מרבים מספריו שלעתים קרובות מגוללים פרשיות חיים יוצאות דופן, החל בז׳אן-קלוד רומן, דרך אדוארד לימונוב ועד לאחרונה אימו הלן קארר ד׳אנקוס, הרי כאן מדובר בחיים של אנשים רגילים. מעטים מאיתנו מסוגלים לדמיין את עצמם בנעליו של אדוארד לימונוב, אבל מה שקורה בספר הזה, יכול לקרות לכל אחת ואחד מאיתנו.
על כריכת המהדורה העברית מוצגת רפרודוקציה של ״אוקיינוס״, ציור שמן מאת חברתנו אמלין לנדון, רעייתו של פול אוצ׳קובסקי-לורנס זכרונו לברכה, מייסד הוצאת P.O.L. פול היה העורך של עמנואל קארר ושל רבים וטובים אחרים (מרגריט דוראס, ז׳ורז׳ פרק, אדואר לווה, אם להזכיר כמה מהם) וחבר ומנטור של הוצאת בבל מאז היווסדה. לנדון היא ציירת וסופרת פורה בזכות עצמה שספריה רואים אור דרך קבע בסדרה הלבנה של הוצאת Gallimard. תשוקתה רבת השנים לימים ולאוקיינוסים זיכתה אותה במעמד הנדיר של ״סופרת ימית״ המקנה לה את הזכות להפליג בחינם על כל ספינת סוחר צרפתית לכל מקום בכדור הארץ.
דימוי: Emmelene Landon, Océan, huile sur toile, 130 x 130 cm, 2023
דימוי: "על פי תצלום של ג'אבר בדוואן", ציור של דוד ריב, 2025
אם היה מדובר בנושא אחר שעל סדר היום העולמי, אפשר היה לומר שהזירה האינטלקטואלית הישראלית מצטרפת כרגיל באיחור מסוים לרוח הזמן — כמו שהגיבה לנושאים מדוברים אחרים דוגמת אנטי־גלובליזציה או משבר האקלים. אבל זה לא באמת המצב. ניו יורק ממוקמת כ–9,000 קילומטרים מעזה. תל אביב, לעומת זאת, נמצאת כ–70 קילומטרים מעזה. יתרה מכך: המדינה שהחריבה את עזה היא ישראל עצמה, והחיילים שעשו זאת מדברים עברית וחלקם אולי קוראים בעצמם ספרים בעברית. זה האתגר האינטלקטואלי העיקרי שעומד בפני כל מי שמפרסם ספר על עזה. כמובן, יש גם אתגרים נוספים מיידיים יותר: דעת הקהל הישראלית, גם של האופוזיציה, מצויה בהלך רוח מבוצר ומתגונן, ורובה מתייחסת לעיסוק העולמי בעזה כאל התפרצות צבועה במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הרע. רוב הישראלים לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עמוד אחד מז'אנר ספרי עזה בלי לפצוח בגידופים. ואם זה לא מספיק — המו"לות הישראלית מוחרמת ומבודדת, בפרט על ידי מחברים ומו"לים בעלי תודעה פוליטית שמאלית — בדיוק מסוג אלו שמפרסמים ספרים על עזה.
ובכל זאת הסכים פיליו, היסטוריון ודיפלומט צרפתי שחיבר ספרים רבים על אל־קאעדה, מלחמת האזרחים בסוריה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, שספרו יופיע בישראל. כפי שציין בראיון לנטע אחיטוב ב"הארץ" לפני כשנה, הוא אפילו היה מעוניין בכך, מתוך רצון שהישראלים יקראו על הנעשה בשמם. בשונה מרבים מהכותבים על הנושא, פיליו אינו מחזיק באידיאולוגיה אנטי־ציונית. ועם זאת, כבר מראשית הקריאה המבט שלו יוצר הזרה מבחינת הקורא הישראלי. אנחנו קוראים טקסט בעברית על עזה, כמו אינספור טקסטים אחרים שאליהם נחשף קורא העיתונים הישראלי — אבל את היחידה הגיאוגרפית המכונה אצלנו "הרצועה" פיליו מכנה באופן עקבי "המובלעת".
שטח אותה מובלעת חסום כידוע לכניסת תקשורת בינלאומית חופשית. מורשים להיכנס רק עיתונאים זרים מועטים, בליווי צבאי ישראלי — כלומר בכפוף לאינטרסים התעמולתיים של ישראל. אף על פי כן, פיליו הרגיש שהוא חייב להיכנס לשם. בסוף 2024 הוא הצטרף כמתנדב לארגון "רופאים ללא גבולות", ושהה במשך כחודשיים ברצועה, בעיקר באזור המוואסי שהוגדר כ"אזור הומניטרי".
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
