בעת ביקורו האחרון בישראל שאלתי את מישל וולבק איזה מספריו של עמנואל קארר הוא הכי אוהב. הוא השיב בלי שום היסוס: ״חיים אחרים משלי״. הסכמתי איתו בקלות ושמחתי לבשר לו שהרומן הזה, שראה אור לראשונה בצרפת ב-2009, סוף סוף יראה אור בקרוב בעברית.
תמיד היה נדמה לי שיש מין אור ששפוך על הספר הזה, שדווקא עוסק בנושאים קודרים כמו אסון טבע, מוות, מחלה, עוני. אבל בדיוק בשביל זה יש ספרים, כדי לדעת מה זה להיות בני אדם. כמו בספריו האחרים, גם כאן קארר מסתבך לפעמים עם הכנות של עצמו, מתלבט, מתחבט, לפעמים חש מיותר או הופך את עצמו למיותר. אבל הפעם הוא לא הנושא. הוא מודע היטב לכובד של האירועים, לגודל של המעשים ובעיקר לנסיבות החריגות של הכתיבה, שמחייבים אותו הפעם קצת לזוז הצדה, להסתכל החוצה בענווה ולכתוב על חיים שהם אחרים לגמרי משלו. בשונה מרבים מספריו שלעתים קרובות מגוללים פרשיות חיים יוצאות דופן, החל בז׳אן-קלוד רומן, דרך אדוארד לימונוב ועד לאחרונה אימו הלן קארר ד׳אנקוס, הרי כאן מדובר בחיים של אנשים רגילים. מעטים מאיתנו מסוגלים לדמיין את עצמם בנעליו של אדוארד לימונוב, אבל מה שקורה בספר הזה, יכול לקרות לכל אחת ואחד מאיתנו.
על כריכת המהדורה העברית מוצגת רפרודוקציה של ״אוקיינוס״, ציור שמן מאת חברתנו אמלין לנדון, רעייתו של פול אוצ׳קובסקי-לורנס זכרונו לברכה, מייסד הוצאת P.O.L. פול היה העורך של עמנואל קארר ושל רבים וטובים אחרים (מרגריט דוראס, ז׳ורז׳ פרק, אדואר לווה, אם להזכיר כמה מהם) וחבר ומנטור של הוצאת בבל מאז היווסדה. לנדון היא ציירת וסופרת פורה בזכות עצמה שספריה רואים אור דרך קבע בסדרה הלבנה של הוצאת Gallimard. תשוקתה רבת השנים לימים ולאוקיינוסים זיכתה אותה במעמד הנדיר של ״סופרת ימית״ המקנה לה את הזכות להפליג בחינם על כל ספינת סוחר צרפתית לכל מקום בכדור הארץ.
דימוי: Emmelene Landon, Océan, huile sur toile, 130 x 130 cm, 2023
בתמונה: לאסלו קרסנהורקאי בכרם שיזף בנגב, 2012 (צילום: צור שיזף)
אין גוזמה באמירה שבמקרים נדירים יצירת סופר החריג מכל בחינה באיכות כתיבתו זוכה לתהודה המגיעה לה. כתיבה יוצאת דופן עלולה לעורר לא רק קנאת סופרים והשתלחות מבקרים, אלא גם צרות עין ותסכול בקרב אנשים המתיימרים להבין הכל. למרות זאת, בחדשה על זכיית הסופר ההונגרי לאסלו קרסנהורקאי בפרס נובל לספרות לשנת 2025 לא היה בעיניי שום דבר מפתיע, כי למן ראשית קריאתי בספריו עוררה בליבי יצירתו התפעלות ויראת כבוד, הערכה ואף הערצה.
לאסלו קרסנהורקאי - בדומה לסופר הונגרי קודם שזכה בפרס, ניצול השואה אימרה קרטס, אולם גם בשונה ממנו - הוא עוף נדיר ויוצר מיוחד במינו מכל בחינה אפשרית. כתיבתו פורצת תדיר את מחסומי השפה ומסרבת לציית לפקודות התחביר. היא מצטיינת בריבוי משלבים, בעושר לשוני יוצא מגדר הרגיל וביכולת להביט במציאות כפי שהיא ולהתייחס אליה מכל זווית ראייה אפשרית. כל ספר שכתב קרסנהורקאי הוא עולם בפני עצמו. כל פן המתגלה באחת מיצירותיו פותח צוהר לאינספור תובנות עשירות ומעשירות בקשר למורכבות הקיום האנושי. במבט שטחי אפשר תמיד לגלות בספריו עלילות מרתקות הטומנות בחובן התחלה, אמצע וסוף, גם אם סדר רכיבי העלילה כולל תמיד יסודות מפתיעים ותהפוכות מדהימות. אולם קריאה מעמיקה יותר בכל יצירה ויצירה מגוללת בפני קוראיה רבדים מורכבים, המסרבים לצבוע את האמת ואת המציאות רק בשחור ובלבן. משום כך גם אין ביצירה זאת נכונות ללכת בתלם, להתגייס לטובת מחנה כזה או אחר, ולא כל שכן לא כניעה לאפשרות לזייף ולסלף את ריבוי פניו של העולם המורכב לצורך הצגת צד כזה או אחר כטוב בלבד או כרע בלבד.
רולאן בארת, חוקר הסימנים הגדול, הגיע לטוקיו לראשונה ב-1966 ומצא שם את מה שתמיד חיפש: אימפריה של סימנים, מקום שבו נותנים כבוד אמיתי למעשה הסימון – לא באופן מוסרני, דתי או ממוסחר, אלא כחלק מאורח החיים היום-יומי. הסימן היפני משורטט בכל מקום: במבנה של העיר, בחנויות, בגנים, בתיאטרון, במסעדות, באמנות השירה, ואפילו בפָּנים עצמם. אבל הסימן הזה אינו צופן בחובו איזה מסומן מסתורי שהחוקר המערבי צריך לפענח. להפך – הסימן היפני חוגג את ריקותו, מסתפק במועט, במחווה, בקידה של נימוסים, בהייקו של שלוש שורות.
