בעת ביקורו האחרון בישראל שאלתי את מישל וולבק איזה מספריו של עמנואל קארר הוא הכי אוהב. הוא השיב בלי שום היסוס: ״חיים אחרים משלי״. הסכמתי איתו בקלות ושמחתי לבשר לו שהרומן הזה, שראה אור לראשונה בצרפת ב-2009, סוף סוף יראה אור בקרוב בעברית.
תמיד היה נדמה לי שיש מין אור ששפוך על הספר הזה, שדווקא עוסק בנושאים קודרים כמו אסון טבע, מוות, מחלה, עוני. אבל בדיוק בשביל זה יש ספרים, כדי לדעת מה זה להיות בני אדם. כמו בספריו האחרים, גם כאן קארר מסתבך לפעמים עם הכנות של עצמו, מתלבט, מתחבט, לפעמים חש מיותר או הופך את עצמו למיותר. אבל הפעם הוא לא הנושא. הוא מודע היטב לכובד של האירועים, לגודל של המעשים ובעיקר לנסיבות החריגות של הכתיבה, שמחייבים אותו הפעם קצת לזוז הצדה, להסתכל החוצה בענווה ולכתוב על חיים שהם אחרים לגמרי משלו. בשונה מרבים מספריו שלעתים קרובות מגוללים פרשיות חיים יוצאות דופן, החל בז׳אן-קלוד רומן, דרך אדוארד לימונוב ועד לאחרונה אימו הלן קארר ד׳אנקוס, הרי כאן מדובר בחיים של אנשים רגילים. מעטים מאיתנו מסוגלים לדמיין את עצמם בנעליו של אדוארד לימונוב, אבל מה שקורה בספר הזה, יכול לקרות לכל אחת ואחד מאיתנו.
על כריכת המהדורה העברית מוצגת רפרודוקציה של ״אוקיינוס״, ציור שמן מאת חברתנו אמלין לנדון, רעייתו של פול אוצ׳קובסקי-לורנס זכרונו לברכה, מייסד הוצאת P.O.L. פול היה העורך של עמנואל קארר ושל רבים וטובים אחרים (מרגריט דוראס, ז׳ורז׳ פרק, אדואר לווה, אם להזכיר כמה מהם) וחבר ומנטור של הוצאת בבל מאז היווסדה. לנדון היא ציירת וסופרת פורה בזכות עצמה שספריה רואים אור דרך קבע בסדרה הלבנה של הוצאת Gallimard. תשוקתה רבת השנים לימים ולאוקיינוסים זיכתה אותה במעמד הנדיר של ״סופרת ימית״ המקנה לה את הזכות להפליג בחינם על כל ספינת סוחר צרפתית לכל מקום בכדור הארץ.
דימוי: Emmelene Landon, Océan, huile sur toile, 130 x 130 cm, 2023
ג'ון פון נוימן, או בשמו ההונגרי נוימן יאנוש לאיוש, נולד לקראת סוף 1903 בבודפשט התוססת של הבֶּל אֶפּוֹק, שהיתה באותה העת מרכז תרבותי עולמי ואבן שואבת לאינטלקטואלים ואמנים באופן כללי, וליהודים בפרט. ב–1910 כרבע מאוכלוסיית העיר — כולל למעלה מחצי מהרופאים, עורכי הדין והבנקאים שבה, לצד רבים מסצנת התרבות שלה —היו יהודים. ההצלחה הזאת הגיעה עם מחיר. קונספירציות שטענו כי העיר נשלטת על ידי יהודים זכו להדהוד בקרב דמויות אנטישמיות, כמו ראש העיר של וינה, קרל לואגר, שכינה את העיר בכינוי הגנאי "יודאפשט".
מוד ונטורה ממשיכה לשאול את עצמה: "למה אנחנו לא יכולים לאהוב זה את זה כל החיים כמו שאהבנו ביום הראשון?" כיוון שאין לה תשובה, היא מדמיינת את האישה הזאת, האובססיבית לבעלה למרות השנים שלהם יחד. היא רוצה לשקוע בחיי היומיום של אישה נשואה בשנות הארבעים לחייה עם שני ילדים. לכתוב על ימיה, מחשבותיה, חלומותיה.״
אני מאוהבת בבעלי. אם כי עלי לומר: אני עדיין מאוהבת בבעלי.
אני אוהבת את בעלי כמו ביום הראשון, באהבת נעורים שכבר לא הולמת את גילנו. אני אוהבת אותו כאילו הייתי בת חמש-עשרה, כאילו הרגע נפגשנו, כאילו אין לנו שום מחויבות, לא בית לא ילדים. אני אוהבת אותו כאילו מעולם לא עזבו אותי, כאילו לא למדתי כלום, כאילו היה הראשון, כאילו אני עומדת למות בסוף השבוע.
אני חיה בפחד לאבד אותו. אני חוששת בכל רגע שנסיבות החיים יתהפכו עלי. אני מתגוננת מפני סכנות שלא קיימות.
על הכריכה:
קלמנטינה מופשטת מקליפתה (צילום: pxhere)
