ג'ון פון נוימן, או בשמו ההונגרי נוימן יאנוש לאיוש, נולד לקראת סוף 1903 בבודפשט התוססת של הבֶּל אֶפּוֹק, שהיתה באותה העת מרכז תרבותי עולמי ואבן שואבת לאינטלקטואלים ואמנים באופן כללי, וליהודים בפרט. ב–1910 כרבע מאוכלוסיית העיר — כולל למעלה מחצי מהרופאים, עורכי הדין והבנקאים שבה, לצד רבים מסצנת התרבות שלה —היו יהודים. ההצלחה הזאת הגיעה עם מחיר. קונספירציות שטענו כי העיר נשלטת על ידי יהודים זכו להדהוד בקרב דמויות אנטישמיות, כמו ראש העיר של וינה, קרל לואגר, שכינה את העיר בכינוי הגנאי "יודאפשט".
יאנצ'י, כפי שג'ון פון נוימן הצעיר כונה בחיבה, היה הבכור מבין שלושה בנים שנולדו למשפחה יהודית משכילה ואמידה שהתגוררה בדירה בת 18 חדרים בעיר. אביו מקס היה בנקאי ודוקטור למשפטים ששימש יועץ כלכלי לממשלת הונגריה— תפקיד שהוביל לנסיקתו המהירה במעלה הסולם החברתי. הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף הראשון אף העניק לו תואר אצולה שעובר בירושה, ואת האפשרות להוסיף את ה"פון" לשם משפחתו, בזכות "שירותיו הראויים לשבח בתחום הפיננסי" ("דרך לא מעודנת במיוחד להודות לו על כספו, ששימש למימון השתתפותה של הונגריה במלחמת העולם הראשונה", כפי שמתאר לבטוט בספרו).
כשמלאו לו עשר שנים התחיל יאנצ'י הצעיר את לימודיו בגימנסיה פאשוֹרי, בית הספר התיכון הלותרני בבודפשט ואחד מבתי הספר הטובים בעולם באותה התקופה, שם הותיר רושם עז על חבריו ללימודים. שכן כילד הוא שלט לא רק בהונגרית, אלא גם בצרפתית, גרמנית, אנגלית, יוונית עתיקה ולטינית — וכבר בגיל שש היה מסוגל להכפיל יחדיו שני מספרים בני שמונה ספרות בראשו. יוג'ין ויגנר, שלמד עמו בגימנסיה ועתיד היה להפוך לאחד מאבות הפיזיקה הגרעינית ולאחד ממשתתפי פרויקט מנהטן, העיד כי "איש מלבדו לא היה ער לגמרי".
להמשך הקריאה במוסף הארץ
מוד ונטורה ממשיכה לשאול את עצמה: "למה אנחנו לא יכולים לאהוב זה את זה כל החיים כמו שאהבנו ביום הראשון?" כיוון שאין לה תשובה, היא מדמיינת את האישה הזאת, האובססיבית לבעלה למרות השנים שלהם יחד. היא רוצה לשקוע בחיי היומיום של אישה נשואה בשנות הארבעים לחייה עם שני ילדים. לכתוב על ימיה, מחשבותיה, חלומותיה.״
אני מאוהבת בבעלי. אם כי עלי לומר: אני עדיין מאוהבת בבעלי.
אני אוהבת את בעלי כמו ביום הראשון, באהבת נעורים שכבר לא הולמת את גילנו. אני אוהבת אותו כאילו הייתי בת חמש-עשרה, כאילו הרגע נפגשנו, כאילו אין לנו שום מחויבות, לא בית לא ילדים. אני אוהבת אותו כאילו מעולם לא עזבו אותי, כאילו לא למדתי כלום, כאילו היה הראשון, כאילו אני עומדת למות בסוף השבוע.
אני חיה בפחד לאבד אותו. אני חוששת בכל רגע שנסיבות החיים יתהפכו עלי. אני מתגוננת מפני סכנות שלא קיימות.
על הכריכה:
קלמנטינה מופשטת מקליפתה (צילום: pxhere)
