אני מאוהבת בבעלי. אם כי עלי לומר: אני עדיין מאוהבת בבעלי.
אני אוהבת את בעלי כמו ביום הראשון, באהבת נעורים שכבר לא הולמת את גילנו. אני אוהבת אותו כאילו הייתי בת חמש-עשרה, כאילו הרגע נפגשנו, כאילו אין לנו שום מחויבות, לא בית לא ילדים. אני אוהבת אותו כאילו מעולם לא עזבו אותי, כאילו לא למדתי כלום, כאילו היה הראשון, כאילו אני עומדת למות בסוף השבוע.
אני חיה בפחד לאבד אותו. אני חוששת בכל רגע שנסיבות החיים יתהפכו עלי. אני מתגוננת מפני סכנות שלא קיימות.
אהבתי אליו לא התפתחה בדרך הטבע: התשוקה העזה של התחלות מעולם לא הפכה להיקשרות עדינה. אני חושבת על בעלי כל הזמן, מתחשק לי לשלוח לו הודעה בכל שלב של היום שלי, אני מדמיינת את עצמי אומרת לו שאני אוהבת אותו בכל הבקרים, אני חולמת שאנחנו עושים אהבה בכל הלילות. אני מתאפקת, כי אני צריכה גם להיות רעיה ואם. תפקיד המאוהבת כבר לא לגילי. התשוקה לא מתיישבת עם שני ילדים בבית, זה לא לעניין אחרי כל כך הרבה שנות חיים משותפים. אני יודעת שאני צריכה להשתלט על עצמי כדי לאהוב.
אני מקנאת באהבות האסורות, בתשוקות הגנובות שאי אפשר לחיות לאור יום. אני עוד יותר מקנאת באהבה שהייתה ואיננה עוד או שהיא לא הדדית, כשהלב דופק באופן חד-סטרי, בלי לב שדופק בצד השני. אני מקנאת באלמנות, במאהבות ובנשים שננטשו, כי אני חיה כבר חמש-עשרה שנה באומללות המתמדת והפרדוקסלית שאוהבים אותי בחזרה, שאני חווה תשוקה נטולת כל מכשול נראה לעין.
לא פעם קיוויתי שבעלי ישקר לי, יבגוד בי או יעזוב אותי: קל יותר לשחק את תפקיד הגרושה השברירית. הוא כבר נכתב. כבר שיחקו אותו.
מאוהבים עד כלות הנשימה ששרים את האובדן או הדחייה, כאלה יש מיליונים. אבל אני לא מכירה שום ספר, שום סרט, שום שיר שיכול לשמש לי דוגמה ולהראות לי איך לאהוב טוב יותר וחזק פחות. אני לא מכירה שום גיבורה בשום מחזה שתוכל להראות לי מה עלי לעשות. אין לי שום מקור מידע על הצער שלי.
גם אין שום דבר שיכול לשכך אותו, כי בעלי נותן לי הכול. אני יודעת שנחיה יחד עד יומנו האחרון. אני אם שני ילדיו. אין לי שום דבר לשאוף אליו מעבר לזה, ובכל זאת, החסך שאני חווה הוא עצום ואני מצפה ממנו למלא אותו. אבל עם איזה בית, עם איזה ילד, עם איזה תכשיט, עם איזו הצהרה, עם איזה מסע, עם איזו מחווה הוא יוכל למלא את מה שכבר מלא?
דימוי: "על פי תצלום של ג'אבר בדוואן", ציור של דוד ריב, 2025
אם היה מדובר בנושא אחר שעל סדר היום העולמי, אפשר היה לומר שהזירה האינטלקטואלית הישראלית מצטרפת כרגיל באיחור מסוים לרוח הזמן — כמו שהגיבה לנושאים מדוברים אחרים דוגמת אנטי־גלובליזציה או משבר האקלים. אבל זה לא באמת המצב. ניו יורק ממוקמת כ–9,000 קילומטרים מעזה. תל אביב, לעומת זאת, נמצאת כ–70 קילומטרים מעזה. יתרה מכך: המדינה שהחריבה את עזה היא ישראל עצמה, והחיילים שעשו זאת מדברים עברית וחלקם אולי קוראים בעצמם ספרים בעברית. זה האתגר האינטלקטואלי העיקרי שעומד בפני כל מי שמפרסם ספר על עזה. כמובן, יש גם אתגרים נוספים מיידיים יותר: דעת הקהל הישראלית, גם של האופוזיציה, מצויה בהלך רוח מבוצר ומתגונן, ורובה מתייחסת לעיסוק העולמי בעזה כאל התפרצות צבועה במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הרע. רוב הישראלים לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עמוד אחד מז'אנר ספרי עזה בלי לפצוח בגידופים. ואם זה לא מספיק — המו"לות הישראלית מוחרמת ומבודדת, בפרט על ידי מחברים ומו"לים בעלי תודעה פוליטית שמאלית — בדיוק מסוג אלו שמפרסמים ספרים על עזה.
ובכל זאת הסכים פיליו, היסטוריון ודיפלומט צרפתי שחיבר ספרים רבים על אל־קאעדה, מלחמת האזרחים בסוריה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, שספרו יופיע בישראל. כפי שציין בראיון לנטע אחיטוב ב"הארץ" לפני כשנה, הוא אפילו היה מעוניין בכך, מתוך רצון שהישראלים יקראו על הנעשה בשמם. בשונה מרבים מהכותבים על הנושא, פיליו אינו מחזיק באידיאולוגיה אנטי־ציונית. ועם זאת, כבר מראשית הקריאה המבט שלו יוצר הזרה מבחינת הקורא הישראלי. אנחנו קוראים טקסט בעברית על עזה, כמו אינספור טקסטים אחרים שאליהם נחשף קורא העיתונים הישראלי — אבל את היחידה הגיאוגרפית המכונה אצלנו "הרצועה" פיליו מכנה באופן עקבי "המובלעת".
שטח אותה מובלעת חסום כידוע לכניסת תקשורת בינלאומית חופשית. מורשים להיכנס רק עיתונאים זרים מועטים, בליווי צבאי ישראלי — כלומר בכפוף לאינטרסים התעמולתיים של ישראל. אף על פי כן, פיליו הרגיש שהוא חייב להיכנס לשם. בסוף 2024 הוא הצטרף כמתנדב לארגון "רופאים ללא גבולות", ושהה במשך כחודשיים ברצועה, בעיקר באזור המוואסי שהוגדר כ"אזור הומניטרי".
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
