כאשר הגיע כתב היד להוצאת הספרים L’Iconoclaste, העורכת, סילבי גרסיה, צחקה החל מהעמודים הראשונים.
זה כל כך נדיר לצחוק בזמן קריאת רומן. היא לא יכלה להניח אותו מהיד. כשהגיעה לסוף, היא כתבה למוד ונטורה.
וההרפתקה הפראית של הספר יצאה לדרך.
הסיפור מתחיל מוקדם יותר, כמובן. שלוש שנים קודם לכן, ליתר דיוק, כאשר מוד ונטורה ממשיכה לשאול את עצמה: "למה אנחנו לא יכולים לאהוב זה את זה כל החיים כמו שאהבנו ביום הראשון?" כיוון שאין לה תשובה, היא מדמיינת את האישה הזאת, האובססיבית לבעלה למרות השנים שלהם יחד. היא רוצה לשקוע בחיי היומיום של אישה נשואה בשנות הארבעים לחייה עם שני ילדים. לכתוב על ימיה, מחשבותיה, חלומותיה.
מוד ונטורה כותבת במשך שלוש שנים, במהלך שיעורי השיווק שלה ב-HEC, ברכבת העילית בדרכה לעבודתה הראשונה בפראנס-אינטר. לפעמים היא כותבת כל יום, לפעמים שום דבר במשך שבועות.
היא שואבת השראה מהכול: מתשוקתה לבן זוגה באותה תקופה, מזרים ברחוב, מסרטים, משתייה עם חברים, מעדויות בפודקאסטים... היא מתעדת את הבחנותיה ברשימות בטלפון שלה ושוקעת בקריאת ספרי הלילה שלה. תשוקה פשוטה של אנני ארנו הוא נקודת המפנה שלה. היא מבינה שאפשר לכתוב על אהבה לאורך 80 עמודים בלי תפניות בעלילה ובלי תחבולות עוצרות נשימה. רק האישה הזאת והתשוקה הזאת, והמילים של אנני ארנו.
ההצלחה של בעלי היא סיפור יפהפה. רומן ביכורים מאת סופרת לא ידועה שהפך לרב מכר.
היום, בזכותכם, הסיפור ממשיך!
ג'ון פון נוימן, או בשמו ההונגרי נוימן יאנוש לאיוש, נולד לקראת סוף 1903 בבודפשט התוססת של הבֶּל אֶפּוֹק, שהיתה באותה העת מרכז תרבותי עולמי ואבן שואבת לאינטלקטואלים ואמנים באופן כללי, וליהודים בפרט. ב–1910 כרבע מאוכלוסיית העיר — כולל למעלה מחצי מהרופאים, עורכי הדין והבנקאים שבה, לצד רבים מסצנת התרבות שלה —היו יהודים. ההצלחה הזאת הגיעה עם מחיר. קונספירציות שטענו כי העיר נשלטת על ידי יהודים זכו להדהוד בקרב דמויות אנטישמיות, כמו ראש העיר של וינה, קרל לואגר, שכינה את העיר בכינוי הגנאי "יודאפשט".
אני מאוהבת בבעלי. אם כי עלי לומר: אני עדיין מאוהבת בבעלי.
אני אוהבת את בעלי כמו ביום הראשון, באהבת נעורים שכבר לא הולמת את גילנו. אני אוהבת אותו כאילו הייתי בת חמש-עשרה, כאילו הרגע נפגשנו, כאילו אין לנו שום מחויבות, לא בית לא ילדים. אני אוהבת אותו כאילו מעולם לא עזבו אותי, כאילו לא למדתי כלום, כאילו היה הראשון, כאילו אני עומדת למות בסוף השבוע.
אני חיה בפחד לאבד אותו. אני חוששת בכל רגע שנסיבות החיים יתהפכו עלי. אני מתגוננת מפני סכנות שלא קיימות.
על הכריכה:
קלמנטינה מופשטת מקליפתה (צילום: pxhere)
