ניקולס אאוגוסטוס פון נוימן / בראש האורדה שלו
הכול התחיל עם נול טקסטיל מכני, ואני חייב לומר לך, הדבר הזה היה חתיכת מתקן מפלצתי. הוא נראה בדיוק כמו המכונה שפרנץ קפקא הגה כדי לתפור לאסירים את חטאיהם על גבם בסיפורו "במושבת העונשין": חרק מתכתי ענק עם עשרת אלפים רגליים, שבולע הוראות ומפריש חוטי משי כמו עכביש זקן ומעוות. אבא הביא אותה הביתה כדי שנראה אותה. הוא הסביר שמדובר במכונה אוטומטית שיכולה לטוות שטיחי קיר, בְּרוֹקדים, ואריגים באמצעות מעקב אחר דפוסים שנאצרו כשורות חורים שנוקבו בכרטיסים. הוא הרשה לנו להזין למנגנון כמה כרטיסים כאלה – שנוקדו בחרירים זעירים, כאילו הותקפו בידי זחלים רעבתנים, אבל מאחר שהיא הייתה כבויה, שום דבר לא בקע מן הצד השני, ודי מהר השתעממתי. יאנוש, לעומת זאת, הוקסם ממנה והתנפל על אבא בסדרה אינסופית של שאלות. איך חורים יכולים להעביר מידע? איך הכרטיסים יכולים להפוך לבד? האם יוכל להשאיר אותה אצלו, בבקשה? האם יוכל לקבל את הנול? האם המכונה עובדת עם סוגים מסוימים בלבד של דפוסים? האם התהליך יכול לפעול בכיוון ההפוך? האם יוכל לנסות זאת בעצמו עם שטיח או מרבד או וילון? מאוחר יותר השתמש אחי בשיטה דומה של כרטיסי ניקוב כזיכרון למחשבים שלו, אבל עוד לפני שפענח איך הדבר פועל – לפחות באופן תיאורטי – המתקן העצום הזה כבש אותו, ונאלצנו לבקש מהמשרתים לפַנות כמה כיסאות, ספות, שולחנות, ושטיחים כי הוא רצה לשחק בחדר הגדול ביותר בדירה שבה התגוררנו בעיר, וכך עשה, כמובן, במשך יומיים ברציפות. אבא היה מביא הביתה כל דבר שהבנק שלו השקיע בו, ואז היינו דנים כולנו יחד באסטרטגיות מסחריות, ביתרונות ובחסרונות של טכנולוגיות חדשות, יוזמות עסקיות, ושאר פרויקטים כאלה ליד שולחן ארוחת הערב, אבל זה – הנול – היה בלי ספק המוגזם מכולם. לדברי אבא, נדרשו כארבעת אלפים כרטיסי ניקוב לייצור של בד אחד ויחיד; הוא סיפר לנו שראה דיוקן של ממציא המכשיר, צרפתי בשם ז'וזף־מארי ז'אקאר, שלאריגתו נדרשו מעל עשרים וארבעה אלף כרטיסים. הקסם שבכל זה, אמר, הוא שמרגע שמכינים אותו באמצעות ההוראות המתאימות, נול ז'אקאר יחיד מסוגל לייצר מספר אינסופי של עותקים מכל דפוס, בלא התערבות של פועלים אנושיים, כך שהשפעתו על תעשיית האריגה הייתה אדירה. יאנוש צווח בעונג כשאבא סיפר שז'אקאר כמעט נשחט בידי המון זועם, לאחר שמאות אלפי פועלים איבדו פתאום את משרותיהם. הוא סיפר לנו שרבים מן הנולים המקוריים נופצו לרסיסים, הועלו באש, והושמדו, והדבר רק ליבה את התלהבותו של אחי הגדול. באמת שלא הצלחתי להבין למה אבא עשה עניין גדול כל כך ממכונה שהומצאה בתחילת המאה ה-19, אבל יאנוש היה מרותק, ולא יכול היה להפסיק לנעוץ בה עיניים וללטף את חלקיה השונים באותו ריכוז מוחלט ונורא שלו, שאותו ייחד בדרך כלל ללילי, בת הדודה הבכורה והיפה ביותר שלנו. הוא שיחק והשתעשע במכונה, פירק אותה לחלקים, והשתקע בה כל כך עד שביום השני דילג על שעת התה ואז על ארוחת הערב, ועדיין עבד עליה, בזחילה על ידיו ועל ברכיו מתחת למנגנון המרכזי, כשוויתרתי על הניסיון לשכנע אותו להניח לה ולבוא לשחק איתי לפני השינה. באותו לילה הוא העיר אותי בבהלה גדולה. למרות מאמציו הרבים לא הצליח לחבר אותה מחדש, והוא פחד עד מוות שאם לא ירכיב אותה עד הבוקר, אם לא יצליח לפענח איך לתקן את מה שקלקל, אבא ודאי ייקח אותה ממנו ויחזיר אותה לבנק, והוא אולי לא יזכה לראות אותה שוב. מבחינת יאנוש, המחשבה על כך הייתה בלתי נסבלת ממש. הוא אמר שפשוט לא יוכל להיפרד מהמכונה, ולכן ניחמתי אותו, ניגבתי את דמעותיו, ועד עלות השחר נשארנו ערים והתעסקנו במיליון גלגלי השיניים והקפיצים, הידיות והמנופים והשרשראות, במה שנראה, לי לפחות, כמשימה בלתי אפשרית בעליל לשני נערים בגילנו. נשארתי איתו למרות שבקושי הצלחתי להחזיק את עיניי פקוחות, כי יאנוש תמיד התייצב לצידי כשנזקקתי לו – לכל אורך חיי, הוא תמיד היה שם כשנזקקתי לו במיוחד. הוא באמת היה האח הכי טוב שיכולתי לקוות לו, תמיד שמר עליי והיה כיפי כל כך להיות בחברתו. הרגשתי בטוח איתו, בין השאר כי היה האדם היחיד שפגשתי אי פעם שנראה כאילו הוא יודע הכול, שהיה מסוגל להבין ולפתור כל בעיה שהצגתי בפניו, ושתמיד הייתה לו תשובה לכל שאלה ששאלתי. חשתי מוגן לצידו, לא היה דבר שיכול היה לפגוע בי כשהייתי לידו, אפילו כשעשינו את הדברים הטיפשיים ביותר, דברים מסוכנים ממש, כמו לרדוף אחרי רכבות על גב סוס, או להצית חומרי נפץ תוצרת בית שהוא התקין איכשהו מראשי גפרורים וכימיקלים ממחסן הגן שלנו בבית הקיץ, או לדהור במורד הגבעות העתיקות של בּוּדה, המצולקות מן המלחמה, באופניים משופצרים שהוא הסיר מהם את הבלמים – כי למה שנרצה אי פעם להאט – וכשחלפנו בטיסה על פני עגלות דרוֹשקי רתומות לסוסים ובהן נשים בגלימות משי והוּסארים במדים אדומים שקיללו אותנו כשניסינו להפיל את כובעי הפרווה מראשיהם באמצעות מטר של כדורי שלג דחוס. בלילה ההוא, כדי להסיח את דעתו מן המחשבה שאבא יעניש אותו (יאנוש פחד ממנו לא פחות משהיה מאוהב באימנו, ועל אף ששניהם תמכו בו והתגאו בו מאוד, אמא התקשתה להתמודד עם האינטנסיביות שלו ונרתעה מפני מה שכינתה "הפמיליאריות המוגזמת" שלו, ואילו יאנוש נהג להשפיל עיניים מיד אל הקרקע ולכווץ קצת את כתפיו כאשר אבא קרא בשמו או הביט בכיוונו, כמו אותם כלבים משוטטים שסבלו מאלימות כגורים וכעת היו הולכים בגניבה, בזנב מכונס בין רגליים רועדות, כי מעולם לא החלימו מן הטראומה המקורית שלהם), ביקשתי ממנו להסביר לי כיצד פועל הנול, כי הוא, כמובן, כבר פענח זאת בינתיים. יאנוש סיפר לי על לייבניץ, שעוד במאה ה-17 הדגים שכל מה שדרוש לביצוע פעולות הלוגיקה והחשבון הוא אחדוֹת ואפסים. אחי אמר שבאמצעות תהליך ההפשטה העמוק אך הפשוט הזה, אפשר לפרק כל דפוס, טבעי או מעשה ידי אדם, ולתרגם אותו ל"שפת" הנול, שפה שנטבעה בחורים הקטנים שנוקבו בכרטיסים, ושקבעו אילו חוטים ימשוך המנגנון וישחיל מבעד למעל ארבע מאות קרסים, כדי לטוות כל שורה ושורה באריג. הכרטיסים האלה, אמר אחי, שמרו את כל המידע הרלוונטי על היצירה הגמורה בצורה הטהורה והמופשטת ביותר, והדבר פעל באופן שלא היה צורך לבצע שינוי כלשהו במכונה כדי לייצר דפוס חדש, צריך היה רק להחליף את הכרטיסים. אף שאני יודע שזה נכון, ושהדבר שינה את העולם מאז, אני עדיין לא מאמין שעם חור – ועם היעדרו של חור – אפשר לתת חיים לכל הזרים והוורדים, האריות והטלאים, המלאכים והשדים שעיטרו את הקירות והרצפות בבתי הפאר של אירופה, בתים כמו זה שאנחנו גדלנו בו, או שנול, שהוא מנגנון בסיסי ופרימיטיבי בסטנדרטים מודרניים, יכול היה להכיל בפעולתו את הזרע לטכנולוגיה אחרת שתשנה, לטוב ולרע, את כל היבטי החוויה האנושית. כי מה עוד אפשר לעשות עם מנגנון כזה? שאלתי את אחי כשקרניים ראשונות של שמש בוקר הסתננו בין הווילונות הכבדים ששמרו עלינו מפני הקור בחוץ, שאלה שלא נענתה אז, אבל שאני סבור שהוא – שרץ למעלה כדי להתחבא במיטתו, תחת השמיכות המשוכות מעל ראשו, בעוד אני נשארתי/נשאר יושב עם חופן ברגים בכפי, נכון כבר ליטול על עצמי את האשמה למענו – עשה יותר מכל אדם אחר כדי לפתור. לא יכולנו לדעת אז מה עתיד היה לבוא, או איזה תפקיד נועד לו בכל זה, אבל אני מאמין שאיכשהו, כשראה את הנול, היכתה בו איזו בשורה עמומה אך עזה של העתיד, חזון לפת אותו בעוצמה והצית בו את אותה משיכה אפלה שלא חש כדוגמתה אלא כלפי משחקים ופיצוצים. אני לא הרגשתי שום דבר מובחן כל כך, כמובן, ובכל זאת לא יכולתי שלא לחוש רתיעה כלשהי/מסוימת מפני שרידי הנול הפזורים לרגליי, תחושה שלא הניחה לי מאז. מִסיבות שאיני מבין כל צורכן, מאחר שאיני חש פחד מודע מפני המתקן המסוים, וגם לא סלידה כללית מפני טכנולוגיות כלשהן, ישנו חלום בלהות הרודף אותי שוב ושוב לאורך רוב חיי הבוגרים, חלום שבו אותו נול עצמו קם לתחייה ומסתער עליי בפראות ממקומו על רצפת הסלון, עם כל סבך הרגליים והקרסים החדים שלו, חוטים אדומים כדם מתנפנפים מאחוריו, ואחי הגדול רוכב עליו, ככובש מונגולי בראש האוֹרדה שלו.
מאנגלית: יניב פרקש
בתמונה:
ההיסטוריה של התרבות העברית בישראל במאה העשרים היא במידה רבה תולדות המלנכוליה ויצרי המוות של יושבי המקום. היטיב לבטא את אותה התחושה הפיזמונאי אהוד מנור במילים: ״להיוולד כל בוקר מחדש, / עם כל מילת פרידה למות מעט ... לחיות על פני ובתוכי האדמה / הנוראה הזו״. קשה לקבוע מתי ואיך בדיוק נולדה המוסכמה, הנראית מובנת מאליה כיום, כי נושאה המרכזי של יצירה עברית ״גבוהה״, בסיפרות ובאמנות, הוא הדיכאון; כי תפקיד היצירה הוא לפרוט לפרוטות את אובדן עניינו של האמן העברי בעולם, לשמש תיבת תהודה למיאוסו של הקהל בחייו. הדבר קשור, נדמה לי, למאגיה או אנטי־מאגיה, בה נכרכו החיים בארץ הקודש, על אדמה שהיא אם כל פנטזיה עבור רוב בני המין האנושי. החיים על פני אדמה קונקרטית כזו, ארכי־פנטזיה שהתגלמה בחומר, מסרסים את כוחות הדמיון של יושבי הארץ. ישנן גם סיבות אחרות: היסטוריות, פוליטיות, חברתיות.יהיו אשר יהיו הטעמים לאותה מלנכוליה, היא בוודאי מטילה מגבלות שונות – ואולי גם מעניקה דבר מה לרגישות האמנותית העברית.
מבחינה זו, חייה הקצרים של ז׳וסטין פראנק בתל־אביב – מ־1930 עת היגרה מצרפת ועד היעלמותה המסתורית ב־1943 – הם בבחינת נס גלוי. פלאי לא פחות מכך, גילויה מחדש של ז׳וסטין פראנק ושל ספרה, ״זיעה מתוקה״, על ידי רועי רוזן ב־2001. ייתכן שרק כיום, חצי מאה לאחר יצירת הספר לראשונה, ועם הוצאת הספר מחדש, מצויד הקורא באיברי החישה המתאימים כדי להתחכך בפרסונה של פראנק וביצירתה
דברים (שכמעט נאמרו) לרגל ערב ההשקה של המהדורה החדשה של ״זיעה מתוקה״.
בסדרת המפגשים הזאת נערוך היכרות עם הספר ועם הבניין, נתוודע לכמה מהסיפורים שבין דפיו, נשתמש בכמה מהמפתחות שלו וננצל כמה אפשרויות לשיטוט בין דפיו ומרחביו. בקיצור, נלמד להתגורר בו, להשתמש בו.ֿ
שרון רוטברד מתארח במועדון הסקרנות ומעביר סדרת הרצאות מקוונות על ״החיים הוראות שימוש״ וז׳ורז׳ פרק
האנשים והנשים של עזה תמיד אהבו לעשן, הנשים העדיפו נרגילה מעת לעת בין חברות, הגברים ביכרו את הסיגריה מהחפיסה היומית. לאחר שחמאס השתלט בכוח על המובלעת ביוני 2007, הוא מתפתה לאסור טבק. אנשי המיליציה האיסלאמית מתוסכלים מחוסר יכולתם להילחם ב"אויב הציוני" מחוץ לסיבובי עימות קצרים יחסית, אך הרי אסון לאזרחים. הם מסיטים ומשחררים את תוקפנותם הלוחמנית נגד אוכלוסייתם, הנתבעת להתאים את עצמה לחזונם ל"סדר מוסרי" כביכול. עשיתי אז חשבון שרצועת עזה היא השטח הערבי שמרושת בצפיפות הרבה ביותר בכוחות "ביטחון", למעשה במשטרות פוליטיות, בעולם ערבי שכבר רווי וצפוף בסוג של משטרות פוליטיות.
