כמי שלא היה שותף סוד של מיכל פלג אך הוציא לאור את ספרו הראשון של בן פול ״מלך, בלש״ קראתי מאוד בעניין את הכתבה המרתקת של גילי איזיקוביץ׳ על בן פול ומיכל פלג שהתפרסמה ב״הארץ״.
בזמנו קראתי את הפוסט של מוטי פוגל ואת ההשערה שלו שבן פול אינו אלא מיכל פלג. אני מכיר את מוטי הרבה שנים ודי סומך עליו, היה לי חלק קטן בבניית הבית ברחוב סימון קרובלייה שבו הוא מתגורר ושאותו הוא מכיר על כל קרביו, הוא אחד הקוראים הקשובים והרגישים שיש. התזה שלו, שבן פול הוא בעצם אישה נשמעה מעניינת ואולי אפילו משכנעת. זה היה רעיון מסעיר לחשוב שהמפגן הווירטואוזי הזה של כתיבה גברית נכתב על ידי אישה. לצערי, בשלב זה כבר לא יכולתי לחזור ולקרוא את ההתכתבויות הישנות שלי עם בן פול, על כל עליותיהן ומורדותיהן שכן המחשב שבו הן היו מאוכסנות ושהיה מונח ליד המיטה, עשרים סנטימטר מראשי, נגנב מביתי בפריצה שהתרחשה בליל יום הולדתי.
ההחלטה להוציא את כתב היד של ״מלך, בלש״ היתה אחת הזריזות שאי פעם עשיתי. כתב היד הגיע בדואר. בקצה המעטפה נכתב בכתב יד קטן ״בן פול״. צילמתי את החתימה בטלפון אבל אני כבר לא מוצא את התמונה. המשפט הראשון במכתב שצורף לכתב היד היה ״בן פול הוא שם בדוי״. הוצאתי את כתב היד והתחלתי לקרוא. מה יש לומר. זה היה מושלם. כתיבה עילאית. לא האמנתי שזה קורה לי. זה נס שלא קורה בכל יום וגם לא בכל שנה. לא צריך לגעת, רק ללכת ולהדפיס. סיימתי לקרוא ושלחתי מייל לכתובת שהוא צירף.
בן בחר לכתוב אלי בלשון זכר וחתם בשם העט שלו וכך להבא נמשכה ההתכתבות בינינו, בין שני זכרים. המו״מ היה קצרצר. על מנת לשמור על האנונימיות, החוזה נחתם עם עורך דין מטעמו.
לאורך תהליך העבודה התקשורת בינינו היתה בדרך כלל עניינית מאוד, אף שהיה ניכר בבן אותו משהו גועש ומרוסן כאחד שהזכיר לא מעט את הטמפרמנט של בן פול המספר אבל אולי נבע מהמאמץ שלו לשמור על אלמוניותו. לאחר קריאת הרומן היה די ברור שבן פול אינו רק שם בדוי אלא גם דמות בדיונית. עד כמה שהבנתי אז והיום אף יותר, היה לי עסק עם דמות בדיונית. זה איתה שהתכתבתי, לא עם אף אחד אחר.
העבודה זרמה מהר והכול הלך חלק. אחרי כמה הגהות קלות, כתב היד יצא כמעט בדיוק כפי שהגיע אלי. גם עניין העטיפה עבר די בקלות. בן ביקש והעלה כמה הצעות, גם אני הצעתי, דודי בן הרא״ש העביר כמה סקיצות ובסוף יצא מה שיצא. נראה לי שבסך הכול בן היה מבסוט. הוא אפילו העלה סרטון ליוטיוב לקידום.
כמו כולם, גם אני קצת השתעשעתי בספקולציות על זהותו. אבל מה היה הטעם, הרי ממילא כולם הכחישו. והאמת היא שבסך הכול לא ממש רציתי לדעת מי זה בן פול, חשבתי שההיעלמות הזאת שלו היא מבריקה, שהוא בטח קרא את ״האסתטיקה של ההיעלמות״ של (פול) ויריליו. ויש להודות שזה גם היה לי מאוד נוח. שרק יישאר ככה ושאם אפשר אז שכולם יעשו ככה. סוף סוף אפשר להוציא בשקט ספרים נטו בלי שום מעשיות על המחבר מסביב ואפילו לא צריך עכשיו לתחזק פה איזו אישיות ספרותית בכירה שצריך לסדר לה יחסי ציבור במוספי סוף השבוע. ובעיקר, האמנתי בספר.
ואכן, ״מלך, בלש״ התקבל מאוד יפה, היו ביקורות משבחות של תלמה אדמון, עמרי הרצוג, מוטי פוגל ואולי של אחרים. אבל אחרי ההתלהבות הראשונית הגיעה האכזבה משהתברר שלא ניתן להגיש את ״מלך, בלש״ לפרס ספיר או לפרסים אחרים כי היה צריך לצרף להגשה תצלום תעודת הזהות של המחבר.
וכמובן, הרומן הזה, שעשוי להיות תובעני גם עבור קוראים מיטיבי לכת, לא הפך לרב-מכר. התרשמתי שבן מעט מאוכזב, שהוא צמא לאיזושהי הכרה נוספת שלא הגיעה או לא הגיעה מספיק. הטון שלו נהיה טיפה חמוץ. ֿ הוא הסכים להתראיין, לא בטוח שזה עזר.
לרוע המזל, כתב היד של ״אתה שוטר בירושלים״ נחת אצלנו בדיוק באמצע אסון משפחתי גדול. לקח לי הרבה זמן להגיע אליו. קראתי והתרשמתי מאוד אבל לראשונה מצאתי בכתב היד דבר-מה שקצת הפריע לי. התשובה שלי היתה מעט מאוחרת, די חיובית אך כנראה מעט מהוססת או לפחות לא נלהבת כמו תגובתי לרומן הראשון. לא הייתי רגיש. בן אמר יפה שלום ל״בבל״ והלך ל״כתר״. הבנתי ללבו. לא נטרתי לו, אני משתדל לא להיות רכושן עם סופרים. כשיצאו הספרים הוא תמיד הקפיד לשלוח לי עותק בדואר. העטיפות של כתר היו נהדרות.
עכשיו, אני לומד שכפי שמוטי ניחש, בן פול הוא מיכל פלג.
אף שהיתה לי היכרות מסוימת עם בן פול, מעולם לא פגשתי במיכל פלג. קצת משונה, אנחנו באותו גיל וכפי שמתברר לי בימים האחרונים, היא היתה חברה טובה של הרבה מחברי הטובים. חבל, ההפסד כולו שלי.
עכשיו ללא ספק אקרא את ספריה של מיכל פלג ואקרא שוב את ספריו של בן פול. מעניין אם אקרא אותם אחרת. הגילוי הזה כבר מעמיד באור מעט שונה את השאלה של בן פול אם יש לבבון נפש, מה שמזכיר לי, בבון שכמותי, שעכשיו עלי איכשהו להתאבל.
הוצאת בבל עצובה על לכתה של מיכל פלג ונפרדת בצער רב מבן פול. אנו משתתפים בצערם של בני המשפחה והחברים.
ג'ון פון נוימן, או בשמו ההונגרי נוימן יאנוש לאיוש, נולד לקראת סוף 1903 בבודפשט התוססת של הבֶּל אֶפּוֹק, שהיתה באותה העת מרכז תרבותי עולמי ואבן שואבת לאינטלקטואלים ואמנים באופן כללי, וליהודים בפרט. ב–1910 כרבע מאוכלוסיית העיר — כולל למעלה מחצי מהרופאים, עורכי הדין והבנקאים שבה, לצד רבים מסצנת התרבות שלה —היו יהודים. ההצלחה הזאת הגיעה עם מחיר. קונספירציות שטענו כי העיר נשלטת על ידי יהודים זכו להדהוד בקרב דמויות אנטישמיות, כמו ראש העיר של וינה, קרל לואגר, שכינה את העיר בכינוי הגנאי "יודאפשט".
מוד ונטורה ממשיכה לשאול את עצמה: "למה אנחנו לא יכולים לאהוב זה את זה כל החיים כמו שאהבנו ביום הראשון?" כיוון שאין לה תשובה, היא מדמיינת את האישה הזאת, האובססיבית לבעלה למרות השנים שלהם יחד. היא רוצה לשקוע בחיי היומיום של אישה נשואה בשנות הארבעים לחייה עם שני ילדים. לכתוב על ימיה, מחשבותיה, חלומותיה.״
אני מאוהבת בבעלי. אם כי עלי לומר: אני עדיין מאוהבת בבעלי.
אני אוהבת את בעלי כמו ביום הראשון, באהבת נעורים שכבר לא הולמת את גילנו. אני אוהבת אותו כאילו הייתי בת חמש-עשרה, כאילו הרגע נפגשנו, כאילו אין לנו שום מחויבות, לא בית לא ילדים. אני אוהבת אותו כאילו מעולם לא עזבו אותי, כאילו לא למדתי כלום, כאילו היה הראשון, כאילו אני עומדת למות בסוף השבוע.
אני חיה בפחד לאבד אותו. אני חוששת בכל רגע שנסיבות החיים יתהפכו עלי. אני מתגוננת מפני סכנות שלא קיימות.
על הכריכה:
קלמנטינה מופשטת מקליפתה (צילום: pxhere)
