כמי שלא היה שותף סוד של מיכל פלג אך הוציא לאור את ספרו הראשון של בן פול ״מלך, בלש״ קראתי מאוד בעניין את הכתבה המרתקת של גילי איזיקוביץ׳ על בן פול ומיכל פלג שהתפרסמה ב״הארץ״.
בזמנו קראתי את הפוסט של מוטי פוגל ואת ההשערה שלו שבן פול אינו אלא מיכל פלג. אני מכיר את מוטי הרבה שנים ודי סומך עליו, היה לי חלק קטן בבניית הבית ברחוב סימון קרובלייה שבו הוא מתגורר ושאותו הוא מכיר על כל קרביו, הוא אחד הקוראים הקשובים והרגישים שיש. התזה שלו, שבן פול הוא בעצם אישה נשמעה מעניינת ואולי אפילו משכנעת. זה היה רעיון מסעיר לחשוב שהמפגן הווירטואוזי הזה של כתיבה גברית נכתב על ידי אישה. לצערי, בשלב זה כבר לא יכולתי לחזור ולקרוא את ההתכתבויות הישנות שלי עם בן פול, על כל עליותיהן ומורדותיהן שכן המחשב שבו הן היו מאוכסנות ושהיה מונח ליד המיטה, עשרים סנטימטר מראשי, נגנב מביתי בפריצה שהתרחשה בליל יום הולדתי.
ההחלטה להוציא את כתב היד של ״מלך, בלש״ היתה אחת הזריזות שאי פעם עשיתי. כתב היד הגיע בדואר. בקצה המעטפה נכתב בכתב יד קטן ״בן פול״. צילמתי את החתימה בטלפון אבל אני כבר לא מוצא את התמונה. המשפט הראשון במכתב שצורף לכתב היד היה ״בן פול הוא שם בדוי״. הוצאתי את כתב היד והתחלתי לקרוא. מה יש לומר. זה היה מושלם. כתיבה עילאית. לא האמנתי שזה קורה לי. זה נס שלא קורה בכל יום וגם לא בכל שנה. לא צריך לגעת, רק ללכת ולהדפיס. סיימתי לקרוא ושלחתי מייל לכתובת שהוא צירף.
בן בחר לכתוב אלי בלשון זכר וחתם בשם העט שלו וכך להבא נמשכה ההתכתבות בינינו, בין שני זכרים. המו״מ היה קצרצר. על מנת לשמור על האנונימיות, החוזה נחתם עם עורך דין מטעמו.
לאורך תהליך העבודה התקשורת בינינו היתה בדרך כלל עניינית מאוד, אף שהיה ניכר בבן אותו משהו גועש ומרוסן כאחד שהזכיר לא מעט את הטמפרמנט של בן פול המספר אבל אולי נבע מהמאמץ שלו לשמור על אלמוניותו. לאחר קריאת הרומן היה די ברור שבן פול אינו רק שם בדוי אלא גם דמות בדיונית. עד כמה שהבנתי אז והיום אף יותר, היה לי עסק עם דמות בדיונית. זה איתה שהתכתבתי, לא עם אף אחד אחר.
העבודה זרמה מהר והכול הלך חלק. אחרי כמה הגהות קלות, כתב היד יצא כמעט בדיוק כפי שהגיע אלי. גם עניין העטיפה עבר די בקלות. בן ביקש והעלה כמה הצעות, גם אני הצעתי, דודי בן הרא״ש העביר כמה סקיצות ובסוף יצא מה שיצא. נראה לי שבסך הכול בן היה מבסוט. הוא אפילו העלה סרטון ליוטיוב לקידום.
כמו כולם, גם אני קצת השתעשעתי בספקולציות על זהותו. אבל מה היה הטעם, הרי ממילא כולם הכחישו. והאמת היא שבסך הכול לא ממש רציתי לדעת מי זה בן פול, חשבתי שההיעלמות הזאת שלו היא מבריקה, שהוא בטח קרא את ״האסתטיקה של ההיעלמות״ של (פול) ויריליו. ויש להודות שזה גם היה לי מאוד נוח. שרק יישאר ככה ושאם אפשר אז שכולם יעשו ככה. סוף סוף אפשר להוציא בשקט ספרים נטו בלי שום מעשיות על המחבר מסביב ואפילו לא צריך עכשיו לתחזק פה איזו אישיות ספרותית בכירה שצריך לסדר לה יחסי ציבור במוספי סוף השבוע. ובעיקר, האמנתי בספר.
ואכן, ״מלך, בלש״ התקבל מאוד יפה, היו ביקורות משבחות של תלמה אדמון, עמרי הרצוג, מוטי פוגל ואולי של אחרים. אבל אחרי ההתלהבות הראשונית הגיעה האכזבה משהתברר שלא ניתן להגיש את ״מלך, בלש״ לפרס ספיר או לפרסים אחרים כי היה צריך לצרף להגשה תצלום תעודת הזהות של המחבר.
וכמובן, הרומן הזה, שעשוי להיות תובעני גם עבור קוראים מיטיבי לכת, לא הפך לרב-מכר. התרשמתי שבן מעט מאוכזב, שהוא צמא לאיזושהי הכרה נוספת שלא הגיעה או לא הגיעה מספיק. הטון שלו נהיה טיפה חמוץ. ֿ הוא הסכים להתראיין, לא בטוח שזה עזר.
לרוע המזל, כתב היד של ״אתה שוטר בירושלים״ נחת אצלנו בדיוק באמצע אסון משפחתי גדול. לקח לי הרבה זמן להגיע אליו. קראתי והתרשמתי מאוד אבל לראשונה מצאתי בכתב היד דבר-מה שקצת הפריע לי. התשובה שלי היתה מעט מאוחרת, די חיובית אך כנראה מעט מהוססת או לפחות לא נלהבת כמו תגובתי לרומן הראשון. לא הייתי רגיש. בן אמר יפה שלום ל״בבל״ והלך ל״כתר״. הבנתי ללבו. לא נטרתי לו, אני משתדל לא להיות רכושן עם סופרים. כשיצאו הספרים הוא תמיד הקפיד לשלוח לי עותק בדואר. העטיפות של כתר היו נהדרות.
עכשיו, אני לומד שכפי שמוטי ניחש, בן פול הוא מיכל פלג.
אף שהיתה לי היכרות מסוימת עם בן פול, מעולם לא פגשתי במיכל פלג. קצת משונה, אנחנו באותו גיל וכפי שמתברר לי בימים האחרונים, היא היתה חברה טובה של הרבה מחברי הטובים. חבל, ההפסד כולו שלי.
עכשיו ללא ספק אקרא את ספריה של מיכל פלג ואקרא שוב את ספריו של בן פול. מעניין אם אקרא אותם אחרת. הגילוי הזה כבר מעמיד באור מעט שונה את השאלה של בן פול אם יש לבבון נפש, מה שמזכיר לי, בבון שכמותי, שעכשיו עלי איכשהו להתאבל.
הוצאת בבל עצובה על לכתה של מיכל פלג ונפרדת בצער רב מבן פול. אנו משתתפים בצערם של בני המשפחה והחברים.
דימוי: "על פי תצלום של ג'אבר בדוואן", ציור של דוד ריב, 2025
אם היה מדובר בנושא אחר שעל סדר היום העולמי, אפשר היה לומר שהזירה האינטלקטואלית הישראלית מצטרפת כרגיל באיחור מסוים לרוח הזמן — כמו שהגיבה לנושאים מדוברים אחרים דוגמת אנטי־גלובליזציה או משבר האקלים. אבל זה לא באמת המצב. ניו יורק ממוקמת כ–9,000 קילומטרים מעזה. תל אביב, לעומת זאת, נמצאת כ–70 קילומטרים מעזה. יתרה מכך: המדינה שהחריבה את עזה היא ישראל עצמה, והחיילים שעשו זאת מדברים עברית וחלקם אולי קוראים בעצמם ספרים בעברית. זה האתגר האינטלקטואלי העיקרי שעומד בפני כל מי שמפרסם ספר על עזה. כמובן, יש גם אתגרים נוספים מיידיים יותר: דעת הקהל הישראלית, גם של האופוזיציה, מצויה בהלך רוח מבוצר ומתגונן, ורובה מתייחסת לעיסוק העולמי בעזה כאל התפרצות צבועה במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הרע. רוב הישראלים לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עמוד אחד מז'אנר ספרי עזה בלי לפצוח בגידופים. ואם זה לא מספיק — המו"לות הישראלית מוחרמת ומבודדת, בפרט על ידי מחברים ומו"לים בעלי תודעה פוליטית שמאלית — בדיוק מסוג אלו שמפרסמים ספרים על עזה.
ובכל זאת הסכים פיליו, היסטוריון ודיפלומט צרפתי שחיבר ספרים רבים על אל־קאעדה, מלחמת האזרחים בסוריה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, שספרו יופיע בישראל. כפי שציין בראיון לנטע אחיטוב ב"הארץ" לפני כשנה, הוא אפילו היה מעוניין בכך, מתוך רצון שהישראלים יקראו על הנעשה בשמם. בשונה מרבים מהכותבים על הנושא, פיליו אינו מחזיק באידיאולוגיה אנטי־ציונית. ועם זאת, כבר מראשית הקריאה המבט שלו יוצר הזרה מבחינת הקורא הישראלי. אנחנו קוראים טקסט בעברית על עזה, כמו אינספור טקסטים אחרים שאליהם נחשף קורא העיתונים הישראלי — אבל את היחידה הגיאוגרפית המכונה אצלנו "הרצועה" פיליו מכנה באופן עקבי "המובלעת".
שטח אותה מובלעת חסום כידוע לכניסת תקשורת בינלאומית חופשית. מורשים להיכנס רק עיתונאים זרים מועטים, בליווי צבאי ישראלי — כלומר בכפוף לאינטרסים התעמולתיים של ישראל. אף על פי כן, פיליו הרגיש שהוא חייב להיכנס לשם. בסוף 2024 הוא הצטרף כמתנדב לארגון "רופאים ללא גבולות", ושהה במשך כחודשיים ברצועה, בעיקר באזור המוואסי שהוגדר כ"אזור הומניטרי".
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
