בתמונה: לאסלו קרסנהורקאי בכרם שיזף בנגב, 2012 (צילום: צור שיזף)
אין גוזמה באמירה שבמקרים נדירים יצירת סופר החריג מכל בחינה באיכות כתיבתו זוכה לתהודה המגיעה לה. כתיבה יוצאת דופן עלולה לעורר לא רק קנאת סופרים והשתלחות מבקרים, אלא גם צרות עין ותסכול בקרב אנשים המתיימרים להבין הכל. למרות זאת, בחדשה על זכיית הסופר ההונגרי לאסלו קרסנהורקאי בפרס נובל לספרות לשנת 2025 לא היה בעיניי שום דבר מפתיע, כי למן ראשית קריאתי בספריו עוררה בליבי יצירתו התפעלות ויראת כבוד, הערכה ואף הערצה.
לאסלו קרסנהורקאי - בדומה לסופר הונגרי קודם שזכה בפרס, ניצול השואה אימרה קרטס, אולם גם בשונה ממנו - הוא עוף נדיר ויוצר מיוחד במינו מכל בחינה אפשרית. כתיבתו פורצת תדיר את מחסומי השפה ומסרבת לציית לפקודות התחביר. היא מצטיינת בריבוי משלבים, בעושר לשוני יוצא מגדר הרגיל וביכולת להביט במציאות כפי שהיא ולהתייחס אליה מכל זווית ראייה אפשרית. כל ספר שכתב קרסנהורקאי הוא עולם בפני עצמו. כל פן המתגלה באחת מיצירותיו פותח צוהר לאינספור תובנות עשירות ומעשירות בקשר למורכבות הקיום האנושי. במבט שטחי אפשר תמיד לגלות בספריו עלילות מרתקות הטומנות בחובן התחלה, אמצע וסוף, גם אם סדר רכיבי העלילה כולל תמיד יסודות מפתיעים ותהפוכות מדהימות. אולם קריאה מעמיקה יותר בכל יצירה ויצירה מגוללת בפני קוראיה רבדים מורכבים, המסרבים לצבוע את האמת ואת המציאות רק בשחור ובלבן. משום כך גם אין ביצירה זאת נכונות ללכת בתלם, להתגייס לטובת מחנה כזה או אחר, ולא כל שכן לא כניעה לאפשרות לזייף ולסלף את ריבוי פניו של העולם המורכב לצורך הצגת צד כזה או אחר כטוב בלבד או כרע בלבד.
שלושת ספריו של קרסנהורקאי שתירגמתי מהונגרית לעברית — 'מלחמה ומלחמה' (2011, המקור ההונגרי משנת 1999), 'תוגת ההתנגדות' (2017, המקור משנת 1989) ו'טנגו השטן' (2025, המקור משנת 1985) — ראו אור בהוצאות 'בבל' ו'ידיעות ספרים', ובשלושתם מתאפשר לקוראים להרחיב אופקים, לפתוח לעצמם צוהר לתובנות חדשות ביחס לעולם שמסביבם, ולהבין שגם כשהאמת קיימת, איננו בהכרח מסוגלים לראות נכוחה מה מסתתר מאחוריה ולהבין כהלכה מה משמעותה ביחס להווה חיינו.
דימוי: "על פי תצלום של ג'אבר בדוואן", ציור של דוד ריב, 2025
אם היה מדובר בנושא אחר שעל סדר היום העולמי, אפשר היה לומר שהזירה האינטלקטואלית הישראלית מצטרפת כרגיל באיחור מסוים לרוח הזמן — כמו שהגיבה לנושאים מדוברים אחרים דוגמת אנטי־גלובליזציה או משבר האקלים. אבל זה לא באמת המצב. ניו יורק ממוקמת כ–9,000 קילומטרים מעזה. תל אביב, לעומת זאת, נמצאת כ–70 קילומטרים מעזה. יתרה מכך: המדינה שהחריבה את עזה היא ישראל עצמה, והחיילים שעשו זאת מדברים עברית וחלקם אולי קוראים בעצמם ספרים בעברית. זה האתגר האינטלקטואלי העיקרי שעומד בפני כל מי שמפרסם ספר על עזה. כמובן, יש גם אתגרים נוספים מיידיים יותר: דעת הקהל הישראלית, גם של האופוזיציה, מצויה בהלך רוח מבוצר ומתגונן, ורובה מתייחסת לעיסוק העולמי בעזה כאל התפרצות צבועה במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הרע. רוב הישראלים לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עמוד אחד מז'אנר ספרי עזה בלי לפצוח בגידופים. ואם זה לא מספיק — המו"לות הישראלית מוחרמת ומבודדת, בפרט על ידי מחברים ומו"לים בעלי תודעה פוליטית שמאלית — בדיוק מסוג אלו שמפרסמים ספרים על עזה.
ובכל זאת הסכים פיליו, היסטוריון ודיפלומט צרפתי שחיבר ספרים רבים על אל־קאעדה, מלחמת האזרחים בסוריה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, שספרו יופיע בישראל. כפי שציין בראיון לנטע אחיטוב ב"הארץ" לפני כשנה, הוא אפילו היה מעוניין בכך, מתוך רצון שהישראלים יקראו על הנעשה בשמם. בשונה מרבים מהכותבים על הנושא, פיליו אינו מחזיק באידיאולוגיה אנטי־ציונית. ועם זאת, כבר מראשית הקריאה המבט שלו יוצר הזרה מבחינת הקורא הישראלי. אנחנו קוראים טקסט בעברית על עזה, כמו אינספור טקסטים אחרים שאליהם נחשף קורא העיתונים הישראלי — אבל את היחידה הגיאוגרפית המכונה אצלנו "הרצועה" פיליו מכנה באופן עקבי "המובלעת".
שטח אותה מובלעת חסום כידוע לכניסת תקשורת בינלאומית חופשית. מורשים להיכנס רק עיתונאים זרים מועטים, בליווי צבאי ישראלי — כלומר בכפוף לאינטרסים התעמולתיים של ישראל. אף על פי כן, פיליו הרגיש שהוא חייב להיכנס לשם. בסוף 2024 הוא הצטרף כמתנדב לארגון "רופאים ללא גבולות", ושהה במשך כחודשיים ברצועה, בעיקר באזור המוואסי שהוגדר כ"אזור הומניטרי".
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
