וכך, איזו מנוחה בניכר!
שם אני מוגן מהטיפשות, הוולגריות, היהירות, החברתיוּת,
הלאומיות, הנורמליות.
רולאן בארת, חוקר הסימנים הגדול, הגיע לטוקיו לראשונה ב-1966 ומצא שם את מה שתמיד חיפש: אימפריה של סימנים, מקום שבו נותנים כבוד אמיתי למעשה הסימון – לא באופן מוסרני, דתי או ממוסחר, אלא כחלק מאורח החיים היום-יומי.
הסימן היפני משורטט בכל מקום: במבנה של העיר, בחנויות, בגנים, בתיאטרון, במסעדות, באמנות השירה, ואפילו בפָּנים עצמם. אבל הסימן הזה אינו צופן בחובו איזה מסומן מסתורי שהחוקר המערבי צריך לפענח. להפך – הסימן היפני חוגג את ריקותו, מסתפק במועט, במחווה, בקידה של נימוסים, בהייקו של שלוש שורות. מאחורי כל אלה לא עומד דבר מלבד מעשה של סימון שחוגג את עצמו, מְכלה את עצמו ברגע שבוצע, ואינו מותיר שארית כפי שנהוג במערב. במרכז טוקיו ניצב ארמון הקיסר, אבל הוא ריק, וזה בדיוק מה שנותן לאימפריה את כוחה.
יפן מציבה היגיון שונה לגמרי מזה המערבי, ובארת, מוקסם, מעריץ, משרטט דיוקן לא רק של יפן אלא גם של המערב. הוא מנגיד את הסימנים היפניים לאלה המערביים, שנראים לפתע כבדים, גדושים, כמו תש כוחם. וכאן גם הרלבנטיות של הספר לימינו אנו: האם נשכיל למצוא מנוחה מסימנינו המעיקים, המביאים אסון אחר אסון, וללמוד סימון אחר, חדש-ישן?
לפני כשלוש שנים ראה אור בספרייה של בבל ״חלומות רכבת״ֿ, ספרו הלפני־אחרון של דניס ג’ונסון (2017-1949), שזכה לשבחים יוצאי–דופן ולפרסים רבים ונחשב לאחת מפסגות יצירתו. עכשיו הסיפור הגדול על רוברט גְרֵיינְייר, האיש שלא ידע מיהם הוריו ולא הותיר אחריו יורשים, שמעולם לא היה שיכור, שהיתה לו אהובה אחת ־ אשתו ומעולם לא רכש נשק חם ולא דיבר בטלפון, יוצא לאקרנים בעיבוד קולנועי ומוצג בקולנוע לב בתל אביב החל ב-7 בנובמבר ועתיד לאחר מכן גם לעלות לנטפליקס מאוחר יותר החודש.
בעת ביקורו האחרון בישראל שאלתי את מישל וולבק איזה מספריו של עמנואל קארר הוא הכי אוהב. הוא השיב בלי שום היסוס: ״חיים אחרים משלי״. הסכמתי איתו בקלות ושמחתי לבשר לו שהרומן הזה, שראה אור לראשונה בצרפת ב-2009, סוף סוף יראה אור בקרוב בעברית.
דימוי: Emmelene Landon, Océan, huile sur toile, 130 x 130 cm, 2023
בתמונה: לאסלו קרסנהורקאי בכרם שיזף בנגב, 2012 (צילום: צור שיזף)
אין גוזמה באמירה שבמקרים נדירים יצירת סופר החריג מכל בחינה באיכות כתיבתו זוכה לתהודה המגיעה לה. כתיבה יוצאת דופן עלולה לעורר לא רק קנאת סופרים והשתלחות מבקרים, אלא גם צרות עין ותסכול בקרב אנשים המתיימרים להבין הכל. למרות זאת, בחדשה על זכיית הסופר ההונגרי לאסלו קרסנהורקאי בפרס נובל לספרות לשנת 2025 לא היה בעיניי שום דבר מפתיע, כי למן ראשית קריאתי בספריו עוררה בליבי יצירתו התפעלות ויראת כבוד, הערכה ואף הערצה.
לאסלו קרסנהורקאי - בדומה לסופר הונגרי קודם שזכה בפרס, ניצול השואה אימרה קרטס, אולם גם בשונה ממנו - הוא עוף נדיר ויוצר מיוחד במינו מכל בחינה אפשרית. כתיבתו פורצת תדיר את מחסומי השפה ומסרבת לציית לפקודות התחביר. היא מצטיינת בריבוי משלבים, בעושר לשוני יוצא מגדר הרגיל וביכולת להביט במציאות כפי שהיא ולהתייחס אליה מכל זווית ראייה אפשרית. כל ספר שכתב קרסנהורקאי הוא עולם בפני עצמו. כל פן המתגלה באחת מיצירותיו פותח צוהר לאינספור תובנות עשירות ומעשירות בקשר למורכבות הקיום האנושי. במבט שטחי אפשר תמיד לגלות בספריו עלילות מרתקות הטומנות בחובן התחלה, אמצע וסוף, גם אם סדר רכיבי העלילה כולל תמיד יסודות מפתיעים ותהפוכות מדהימות. אולם קריאה מעמיקה יותר בכל יצירה ויצירה מגוללת בפני קוראיה רבדים מורכבים, המסרבים לצבוע את האמת ואת המציאות רק בשחור ובלבן. משום כך גם אין ביצירה זאת נכונות ללכת בתלם, להתגייס לטובת מחנה כזה או אחר, ולא כל שכן לא כניעה לאפשרות לזייף ולסלף את ריבוי פניו של העולם המורכב לצורך הצגת צד כזה או אחר כטוב בלבד או כרע בלבד.
