וכך, איזו מנוחה בניכר!
שם אני מוגן מהטיפשות, הוולגריות, היהירות, החברתיוּת,
הלאומיות, הנורמליות.
רולאן בארת, חוקר הסימנים הגדול, הגיע לטוקיו לראשונה ב-1966 ומצא שם את מה שתמיד חיפש: אימפריה של סימנים, מקום שבו נותנים כבוד אמיתי למעשה הסימון – לא באופן מוסרני, דתי או ממוסחר, אלא כחלק מאורח החיים היום-יומי.
הסימן היפני משורטט בכל מקום: במבנה של העיר, בחנויות, בגנים, בתיאטרון, במסעדות, באמנות השירה, ואפילו בפָּנים עצמם. אבל הסימן הזה אינו צופן בחובו איזה מסומן מסתורי שהחוקר המערבי צריך לפענח. להפך – הסימן היפני חוגג את ריקותו, מסתפק במועט, במחווה, בקידה של נימוסים, בהייקו של שלוש שורות. מאחורי כל אלה לא עומד דבר מלבד מעשה של סימון שחוגג את עצמו, מְכלה את עצמו ברגע שבוצע, ואינו מותיר שארית כפי שנהוג במערב. במרכז טוקיו ניצב ארמון הקיסר, אבל הוא ריק, וזה בדיוק מה שנותן לאימפריה את כוחה.
יפן מציבה היגיון שונה לגמרי מזה המערבי, ובארת, מוקסם, מעריץ, משרטט דיוקן לא רק של יפן אלא גם של המערב. הוא מנגיד את הסימנים היפניים לאלה המערביים, שנראים לפתע כבדים, גדושים, כמו תש כוחם. וכאן גם הרלבנטיות של הספר לימינו אנו: האם נשכיל למצוא מנוחה מסימנינו המעיקים, המביאים אסון אחר אסון, וללמוד סימון אחר, חדש-ישן?
ג'ון פון נוימן, או בשמו ההונגרי נוימן יאנוש לאיוש, נולד לקראת סוף 1903 בבודפשט התוססת של הבֶּל אֶפּוֹק, שהיתה באותה העת מרכז תרבותי עולמי ואבן שואבת לאינטלקטואלים ואמנים באופן כללי, וליהודים בפרט. ב–1910 כרבע מאוכלוסיית העיר — כולל למעלה מחצי מהרופאים, עורכי הדין והבנקאים שבה, לצד רבים מסצנת התרבות שלה —היו יהודים. ההצלחה הזאת הגיעה עם מחיר. קונספירציות שטענו כי העיר נשלטת על ידי יהודים זכו להדהוד בקרב דמויות אנטישמיות, כמו ראש העיר של וינה, קרל לואגר, שכינה את העיר בכינוי הגנאי "יודאפשט".
מוד ונטורה ממשיכה לשאול את עצמה: "למה אנחנו לא יכולים לאהוב זה את זה כל החיים כמו שאהבנו ביום הראשון?" כיוון שאין לה תשובה, היא מדמיינת את האישה הזאת, האובססיבית לבעלה למרות השנים שלהם יחד. היא רוצה לשקוע בחיי היומיום של אישה נשואה בשנות הארבעים לחייה עם שני ילדים. לכתוב על ימיה, מחשבותיה, חלומותיה.״
אני מאוהבת בבעלי. אם כי עלי לומר: אני עדיין מאוהבת בבעלי.
אני אוהבת את בעלי כמו ביום הראשון, באהבת נעורים שכבר לא הולמת את גילנו. אני אוהבת אותו כאילו הייתי בת חמש-עשרה, כאילו הרגע נפגשנו, כאילו אין לנו שום מחויבות, לא בית לא ילדים. אני אוהבת אותו כאילו מעולם לא עזבו אותי, כאילו לא למדתי כלום, כאילו היה הראשון, כאילו אני עומדת למות בסוף השבוע.
אני חיה בפחד לאבד אותו. אני חוששת בכל רגע שנסיבות החיים יתהפכו עלי. אני מתגוננת מפני סכנות שלא קיימות.
על הכריכה:
קלמנטינה מופשטת מקליפתה (צילום: pxhere)
