ממש בתחילת המאה הנוכחית, באביב 2001, שיגרה הוצאת בבל עב״ם ספרותי-אמנותי.
הספר ״זיעה מתוקה״, עליו חתומים במשותף ז׳וסטין פראנק ורועי רוזן, הביא לראשונה לקוראי העברית פרקים נרחבים מתוך רומן אוונגרדי ופורנוגרפי אבוד בשם ״זיעה מתוקה״. המחברת, ז׳וסטין פראנק (1900-1943), היתה אמנית וסופרת יהודייה נשכחת שנולדה באנטוורפן, פעלה בפריז ומתה בתל-אביב. לרומן של פראנק צורפו מסות היסטוריות וביקורתיות מאת האמן רועי רוזן והמתרגמת יוהנה פורר-הספרי הסוקרות את חייה ופועלה ומציעות פרשנויות שונות ליצירתה. כמו בספרים ובמונוגרפיות רבים אחרים המוקדשים לאמנות, את הטקסטים בספר ליוו שלל מראי מקום חזותיים, צילומים של פראנק וסביבתה בפריז ובתל אביב. וכן מבחר מיצירותיה ששרדו את פגעי הזמן.
אמנם, בעת יציאת הספר, נמצאו כמה היסטוריונים של האמנות שקראו את הספר מהר מדי ונתקפו בבהלה אמיתית על כך שנתפסו עם המכנסיים למטה והחמיצו את הפרק החשוב הזה של ההיסטוריה של האמנות, אך בזה פחות או יותר הסתכם הסקנדל. למרבה ההפתעה, למרות נושאיו הפרובוקטיביים ואולי אף השערורייתיים, הספר התקבל באהדה רבה. הביקורות בעיתונים השונים עקבו בסקרנות ובתשומת לב אחרי הפרויקט הטוטלי הזה של רוזן ושיבחו אותו ודנו בכובד ראש בקשרים הדמיוניים שהוא מציע בין דמויות ובין רעיונות, ובין ציור ובין כתיבה.
ההתקבלות החלקה הזאת בטח אומרת משהו על פרקטיקות אוונגרדיות כדוגמת השערורייה או הפרובוקציה שבשלב זה כבר קצת איבדו מכוחם אחרי מאה של אוונגרד, אבל היא אולי גם מעידה על איזו בריאות נפשית של קהל האמנות והספרות בישראל של תחילת המאה ה-21 שכבר לא הזדעזע משום דבר. המהדורה הראשונה של הספר אזלה די מהר.
כשרועי הציע לנו לפני כשנה וחצי להוציא מהדורה חדשה של הספר הזה, הסכמתי מיד. זה ספר שתמיד אהבתי, מבריק ומצחיק בטירוף. אבל חשבתי שהפעם אולי זה לא יעבור כל כך חלק, שהספר הזה עשוי להתקבל עכשיו אחרת ואולי לקבל משמעויות אחרות. ״זיעה מתוקה״ מוליך אותנו בכל מיני נתיבים אזוטריים שיכולים להתחיל במשיח השקר יעקב פראנק וב״מצווה שבאה בעבירה״, לעבור דרך המרקיז דה-סאד והסוריאליזם ולהגיע עד לציונות. כשהספר יצא הספקולציה הזאת באמת נשמעה קצת אזוטרית אבל כשחושבים על כך היום, הקשר בין ציונות וסוריאליזם כבר לא נראה כל כך דמיוני. כיום כבר מאכלסות את חיינו אינספור מוטציות רעיוניות, תיאוריות אזוטריות ודמויות משיחיות הזויות לא פחות מיעקב פראנק. שלא להזכיר את העובדה שעקרון ״המצווה שבאה בעבירה״ הוא כיום בישראל נורמה המיושמת באופן נרחב ברבים מאזורי הארץ.
מעבר לכך, אני חש שיש איזשהו סוג חדש, משונה, של אנכרוניזם שמלווה את היציאה המחודשת של הספר. בשונה מהאנכרוניזמים הרגילים שאנחנו חווים כשיוצא לנו לקרוא ספר ישן בהוצאה ישנה או מחודשת, עברית ארכאית, תעתיקים מיושנים, מנהגים, מכשירים ונורמות שאבד עליהן הכלח, טכנולוגיות שנעלמו וכיו״ב, אנכרוניזמים שמאפשרים לנו למדוד את הספר ואת עולמו ביחס למקומנו כקוראים עכשוויים, במקרה של ״זיעה מתוקה״, זה לא הספר שהתיישן אלא זו המציאות כולה שהתיישנה והלכה אחורה, ויחד איתה, אנחנו הקוראים. האנרגיה של דור האוונגרדיסטים של המאה העשרים, של דמויות כמו ברטון, בטאיי ופראנק, נבעה מהצורך להשתחרר מהכבלים של דור הוריהם בני המאה התשע עשרה, מערכיהם השמרניים ומדתם הדכאנית. מבחינה זו, בצרפת ובהרבה מקומות אחרים אפשר היה להגיד ברגע מסוים שהאוונגרד היה מפעל שדי הצליח.
אבל עכשיו, בשנת 2025, כמעט רבע מאה אחרי יציאתו של הספר לראשונה, נראה שאצלנו ובמקומות רבים ממהרים לחזור אחורה, לזמנים ישנים וטובים יותר. לדת, בכל מקום, יש חלק גדול בזה. זה לא שהאנושות צועדת במקום כפי שחשב בנימין, זה אנחנו שהולכים אחורה. כבר מזמן עקפנו את רועי רוזן שחיכה לנו ב-2001 והמשכנו להתקדם ל-1948 ול-1936-1939 ול-1929 ול-1921 ולמאה ה-19. יש הרבה שחושבים שאנחנו בכלל בדרך חזרה לימי התנ״ך.
בקיצור, המציאות נמצאת ברגרסיה והנורמות שהסוריאליסטים התקוממו כנגדן שוב שולטות בכיפה. נראה לי שסוף סוף הספר הזה הגיע לזמן הנכון. בזמנים סוריאליסטים אנחנו הכי זקוקים לסוריאליזם.
״זיעה מתוקה״ היה הספר השני שהתפרסם בסדרת המקור החדשנית בבל (דרום) שערך חיים פסח בין השנים 2001 ו-2005 שבמסגרתה הוציא לאור ספרות עברית ניסיונית, בין השאר את ספרי הביכורים של נדב לפיד, יוסי סוכרי ודרור בורשטיין. זו הזדמנות יפה להודות לו ולהוקיר את פועלו.
(צלם לא ידוע: ז׳וסטין פראנק ופניה חיסין בחוף תל-אביב, 1938)
לפני כשלוש שנים ראה אור בספרייה של בבל ״חלומות רכבת״ֿ, ספרו הלפני־אחרון של דניס ג’ונסון (2017-1949), שזכה לשבחים יוצאי–דופן ולפרסים רבים ונחשב לאחת מפסגות יצירתו. עכשיו הסיפור הגדול על רוברט גְרֵיינְייר, האיש שלא ידע מיהם הוריו ולא הותיר אחריו יורשים, שמעולם לא היה שיכור, שהיתה לו אהובה אחת ־ אשתו ומעולם לא רכש נשק חם ולא דיבר בטלפון, יוצא לאקרנים בעיבוד קולנועי ומוצג בקולנוע לב בתל אביב החל ב-7 בנובמבר ועתיד לאחר מכן גם לעלות לנטפליקס מאוחר יותר החודש.
בעת ביקורו האחרון בישראל שאלתי את מישל וולבק איזה מספריו של עמנואל קארר הוא הכי אוהב. הוא השיב בלי שום היסוס: ״חיים אחרים משלי״. הסכמתי איתו בקלות ושמחתי לבשר לו שהרומן הזה, שראה אור לראשונה בצרפת ב-2009, סוף סוף יראה אור בקרוב בעברית.
דימוי: Emmelene Landon, Océan, huile sur toile, 130 x 130 cm, 2023
בתמונה: לאסלו קרסנהורקאי בכרם שיזף בנגב, 2012 (צילום: צור שיזף)
אין גוזמה באמירה שבמקרים נדירים יצירת סופר החריג מכל בחינה באיכות כתיבתו זוכה לתהודה המגיעה לה. כתיבה יוצאת דופן עלולה לעורר לא רק קנאת סופרים והשתלחות מבקרים, אלא גם צרות עין ותסכול בקרב אנשים המתיימרים להבין הכל. למרות זאת, בחדשה על זכיית הסופר ההונגרי לאסלו קרסנהורקאי בפרס נובל לספרות לשנת 2025 לא היה בעיניי שום דבר מפתיע, כי למן ראשית קריאתי בספריו עוררה בליבי יצירתו התפעלות ויראת כבוד, הערכה ואף הערצה.
לאסלו קרסנהורקאי - בדומה לסופר הונגרי קודם שזכה בפרס, ניצול השואה אימרה קרטס, אולם גם בשונה ממנו - הוא עוף נדיר ויוצר מיוחד במינו מכל בחינה אפשרית. כתיבתו פורצת תדיר את מחסומי השפה ומסרבת לציית לפקודות התחביר. היא מצטיינת בריבוי משלבים, בעושר לשוני יוצא מגדר הרגיל וביכולת להביט במציאות כפי שהיא ולהתייחס אליה מכל זווית ראייה אפשרית. כל ספר שכתב קרסנהורקאי הוא עולם בפני עצמו. כל פן המתגלה באחת מיצירותיו פותח צוהר לאינספור תובנות עשירות ומעשירות בקשר למורכבות הקיום האנושי. במבט שטחי אפשר תמיד לגלות בספריו עלילות מרתקות הטומנות בחובן התחלה, אמצע וסוף, גם אם סדר רכיבי העלילה כולל תמיד יסודות מפתיעים ותהפוכות מדהימות. אולם קריאה מעמיקה יותר בכל יצירה ויצירה מגוללת בפני קוראיה רבדים מורכבים, המסרבים לצבוע את האמת ואת המציאות רק בשחור ובלבן. משום כך גם אין ביצירה זאת נכונות ללכת בתלם, להתגייס לטובת מחנה כזה או אחר, ולא כל שכן לא כניעה לאפשרות לזייף ולסלף את ריבוי פניו של העולם המורכב לצורך הצגת צד כזה או אחר כטוב בלבד או כרע בלבד.
