ממש בתחילת המאה הנוכחית, באביב 2001, שיגרה הוצאת בבל עב״ם ספרותי-אמנותי.
הספר ״זיעה מתוקה״, עליו חתומים במשותף ז׳וסטין פראנק ורועי רוזן, הביא לראשונה לקוראי העברית פרקים נרחבים מתוך רומן אוונגרדי ופורנוגרפי אבוד בשם ״זיעה מתוקה״. המחברת, ז׳וסטין פראנק (1900-1943), היתה אמנית וסופרת יהודייה נשכחת שנולדה באנטוורפן, פעלה בפריז ומתה בתל-אביב. לרומן של פראנק צורפו מסות היסטוריות וביקורתיות מאת האמן רועי רוזן והמתרגמת יוהנה פורר-הספרי הסוקרות את חייה ופועלה ומציעות פרשנויות שונות ליצירתה. כמו בספרים ובמונוגרפיות רבים אחרים המוקדשים לאמנות, את הטקסטים בספר ליוו שלל מראי מקום חזותיים, צילומים של פראנק וסביבתה בפריז ובתל אביב. וכן מבחר מיצירותיה ששרדו את פגעי הזמן.
אמנם, בעת יציאת הספר, נמצאו כמה היסטוריונים של האמנות שקראו את הספר מהר מדי ונתקפו בבהלה אמיתית על כך שנתפסו עם המכנסיים למטה והחמיצו את הפרק החשוב הזה של ההיסטוריה של האמנות, אך בזה פחות או יותר הסתכם הסקנדל. למרבה ההפתעה, למרות נושאיו הפרובוקטיביים ואולי אף השערורייתיים, הספר התקבל באהדה רבה. הביקורות בעיתונים השונים עקבו בסקרנות ובתשומת לב אחרי הפרויקט הטוטלי הזה של רוזן ושיבחו אותו ודנו בכובד ראש בקשרים הדמיוניים שהוא מציע בין דמויות ובין רעיונות, ובין ציור ובין כתיבה.
ההתקבלות החלקה הזאת בטח אומרת משהו על פרקטיקות אוונגרדיות כדוגמת השערורייה או הפרובוקציה שבשלב זה כבר קצת איבדו מכוחם אחרי מאה של אוונגרד, אבל היא אולי גם מעידה על איזו בריאות נפשית של קהל האמנות והספרות בישראל של תחילת המאה ה-21 שכבר לא הזדעזע משום דבר. המהדורה הראשונה של הספר אזלה די מהר.
כשרועי הציע לנו לפני כשנה וחצי להוציא מהדורה חדשה של הספר הזה, הסכמתי מיד. זה ספר שתמיד אהבתי, מבריק ומצחיק בטירוף. אבל חשבתי שהפעם אולי זה לא יעבור כל כך חלק, שהספר הזה עשוי להתקבל עכשיו אחרת ואולי לקבל משמעויות אחרות. ״זיעה מתוקה״ מוליך אותנו בכל מיני נתיבים אזוטריים שיכולים להתחיל במשיח השקר יעקב פראנק וב״מצווה שבאה בעבירה״, לעבור דרך המרקיז דה-סאד והסוריאליזם ולהגיע עד לציונות. כשהספר יצא הספקולציה הזאת באמת נשמעה קצת אזוטרית אבל כשחושבים על כך היום, הקשר בין ציונות וסוריאליזם כבר לא נראה כל כך דמיוני. כיום כבר מאכלסות את חיינו אינספור מוטציות רעיוניות, תיאוריות אזוטריות ודמויות משיחיות הזויות לא פחות מיעקב פראנק. שלא להזכיר את העובדה שעקרון ״המצווה שבאה בעבירה״ הוא כיום בישראל נורמה המיושמת באופן נרחב ברבים מאזורי הארץ.
מעבר לכך, אני חש שיש איזשהו סוג חדש, משונה, של אנכרוניזם שמלווה את היציאה המחודשת של הספר. בשונה מהאנכרוניזמים הרגילים שאנחנו חווים כשיוצא לנו לקרוא ספר ישן בהוצאה ישנה או מחודשת, עברית ארכאית, תעתיקים מיושנים, מנהגים, מכשירים ונורמות שאבד עליהן הכלח, טכנולוגיות שנעלמו וכיו״ב, אנכרוניזמים שמאפשרים לנו למדוד את הספר ואת עולמו ביחס למקומנו כקוראים עכשוויים, במקרה של ״זיעה מתוקה״, זה לא הספר שהתיישן אלא זו המציאות כולה שהתיישנה והלכה אחורה, ויחד איתה, אנחנו הקוראים. האנרגיה של דור האוונגרדיסטים של המאה העשרים, של דמויות כמו ברטון, בטאיי ופראנק, נבעה מהצורך להשתחרר מהכבלים של דור הוריהם בני המאה התשע עשרה, מערכיהם השמרניים ומדתם הדכאנית. מבחינה זו, בצרפת ובהרבה מקומות אחרים אפשר היה להגיד ברגע מסוים שהאוונגרד היה מפעל שדי הצליח.
אבל עכשיו, בשנת 2025, כמעט רבע מאה אחרי יציאתו של הספר לראשונה, נראה שאצלנו ובמקומות רבים ממהרים לחזור אחורה, לזמנים ישנים וטובים יותר. לדת, בכל מקום, יש חלק גדול בזה. זה לא שהאנושות צועדת במקום כפי שחשב בנימין, זה אנחנו שהולכים אחורה. כבר מזמן עקפנו את רועי רוזן שחיכה לנו ב-2001 והמשכנו להתקדם ל-1948 ול-1936-1939 ול-1929 ול-1921 ולמאה ה-19. יש הרבה שחושבים שאנחנו בכלל בדרך חזרה לימי התנ״ך.
בקיצור, המציאות נמצאת ברגרסיה והנורמות שהסוריאליסטים התקוממו כנגדן שוב שולטות בכיפה. נראה לי שסוף סוף הספר הזה הגיע לזמן הנכון. בזמנים סוריאליסטים אנחנו הכי זקוקים לסוריאליזם.
״זיעה מתוקה״ היה הספר השני שהתפרסם בסדרת המקור החדשנית בבל (דרום) שערך חיים פסח בין השנים 2001 ו-2005 שבמסגרתה הוציא לאור ספרות עברית ניסיונית, בין השאר את ספרי הביכורים של נדב לפיד, יוסי סוכרי ודרור בורשטיין. זו הזדמנות יפה להודות לו ולהוקיר את פועלו.
(צלם לא ידוע: ז׳וסטין פראנק ופניה חיסין בחוף תל-אביב, 1938)
נסטסיה מרטן (- Nastassja Martin, 1986) היא אנתרופולוגית וסופרת צרפתייה החוקרת תרבויות ועמים באזורים הארקטיים והתת־ארקטיים משני צדי מצר ברינג. במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית האנתרופולוג פיליפ דסקולה, חיה במשך שנתיים בקרב בני הגוויצ׳ין בצפון אלסקה. ב־ 2015 , במהלך עבודת שדה בקרב בני האֶוֶנים בקמצ׳טקה, הותקפה מרטן על ידי דוב. המפגש הדרמטי הפך בסיס לספר זה, שזכה בכמה פרסים, בהם פרס ג׳וזף קסל, ואף עובד למחזה תיאטרון.
וככה זה מתחיל:
הדוב הסתלק כבר לפני כמה שעות ואני מחכה, מחכה שהערפל יתפזר. הערבה אדומה, הידיים אדומות, הפנים הנפוחות והשסועות כבר לא דומות לעצמן. כמו בימי המיתוס, העמימות שולטת, אני אותה צורה מטושטשת עם מאפיינים שנעלמו תחת הקרעים הפעורים בפנים, המכוסים בליחוֹת ובדם: זו לידה, כי ללא ספק זה לא מוות. סביבי קווצות פרווה חומה שהתמצקו בדם היבש שנקווה על האדמה, תזכורת לקרב האחרון. כבר שמונה שעות, אולי יותר, אני מקווה שהמסוק של הצבא הרוסי יחורר את הערפל ויבוא לקחת אותי.
קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".
יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".
אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה.
