עמרי הרצוג / "האוהד": אלטרנטיבה מבריקה לתיאורי מלחמת וייטנאם בקולנוע ההוליוודי

מה אני יודע על מלחמת וייטנאם? אני יודע שזו היתה מלחמה עקובה מדם; אני יודע ששתי המעצמות שנלחמו על המדינה הזאת החריבו אותה. הן פעלו בשם מנגנונים אידיאולוגיים שונים בתכלית, אולם היה להם מן המשותף: אמונה מוחלטת בנוגע לטיבו של הטוב והצודק; שאיפה להשתלט על הארץ כדי לגאול אותה מעצמה.

אבל מלחמת וייטנאם מוכרת לי בעיקר מהקולנוע ההוליוודי, שעיצב אותה כדרמה כל־אמריקאית: "אפוקליפסה עכשיו", "פלאטון", "צייד הצבאים", "מטאל ג'אקט". אלו היו סרטים ספקטקולריים, שבהם הג'ונגל הטרופי שימש תפאורת גיהנום מרהיבה לסצינות של קרב, אובדן, רעות ועוז רוח של לוחמים אמריקאים. האסיאתים היו רק ניצבים: עלובים, תמימים מדי או אכזריים מדי, בשר תותחים. בהפגנות שהתקיימו בארצות הברית נגד המלחמה כיכבה ג'יין פונדה, נערת זוהר של מצפון והתנגדות. 40 שנה לאחר המלחמה, אפשר כבר להכריז על ניצחונה החד־משמעי של הוליווד: מכונת התעמולה היעילה עיצבה את המלחמה הזאת בתודעה הגלובלית. לא תמיד ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים.

"האוהד", רומן הביכורים של הסופר האמריקאי יליד וייטנאם וייט תאן נוון, מעמיד במרכזו גבר וייטנאמי שנמלט מסייגון ללוס אנג'לס לאחר שהמלחמה הוכרעה. מטוסים אמריקאיים מבריחים אותו משם, יחד עם עמיתיו ומפקדיו מכוחות הדרום המובס. באחת הסצינות ברומן הוא מתבקש לייעץ לבמאי של סרט הוליוודי חדש על המלחמה. הצילומים נעשים בפיליפינים, כי וייטנאם נתונה תחת מרות המחנות הקומוניסטיים לחינוך מחדש. הגיבור מעיר על התסריט, מתרגם לניצבים את הוראות הבימוי, צופה בתפאורה שמוקמת כדי להיחרב על ידי חומרי נפץ והפצצות מבוימות. הוא צופה בסצינות של אונס נורא, שנועדו להבהיר לצופים בעולם כולו לאן מגעת אכזריותם וחוסר אנושיותם של חיילי הווייטקונג.

הגיבור מבקש להגן על השחקנים האסיאתים ואפילו להוסיף להם שורה בתסריט: שיוכלו לדבר, להשמיע קול. "היעדר אמצעי ייצור עלול לפעמים להביא למוות", הוא מעיד, "אך גם היעדר אמצעי הייצוג הוא סוג של מוות". הוא נכשל במלאכתו. ובמובן זה הרומן, שעם צאתו זכה בשורה ארוכה של פרסים ספרותיים יוקרתיים וביניהם פרס פוליצר לשנת 2016, מבקש לעמוד מנגד לסיפוריו של הקולנוע האמריקאי. הוא מספר על המלחמה מנקודת מבט אחרת, של גולה וייטנאמי בארצות הברית, של מי שכבר מכיר היטב את הקודים של המערב, ובכל זאת קשור לעמו ומשתוקק — באופן נואש, חסר סיכוי — לייצג קול חלופי.