ב"האלבום של אדל" המרהיב ביופיו ממחיז קלוד פונטי, באמצעות דימויים בלבד, עשרות עלילות שטות קטנות, הנתונות לפרשנות האישית של הקורא. פונטי מתייחס אל הקורא־הילד כאל אדם מעורב ובעל תושייה אינטלקטואלית. הוא לא "מפעיל" את הקורא, אלא מייצר סביבה מגוונת וחיה, ובה הקורא מעניין את עצמו. בשונה מהמקובל בז'אנר, בספר הזה אין משימה, מטרה, מוסר השכל או סימני דרך להתמצאות. אם כבר, פונטי מקניט את התועלת ואת היעילות — היציאה מהשורות היא ערך עליון.
ואמנם, הספר מתחיל בשורות מאורגנות, אוסף של דימויים, כמו מיניאטורות צייתניות על המדף: הדובון המחייך, הג'ירפה הייצוגית, הדג האדיש, ארנב השדה האפרפר, האיש בחליפה, השוטר במדים, השמש המחייכת, התרנגולת המהוגנת ועוד המוני חפצים שתקנים — כל אלה הולכים ומתפרפרים מתוך השורות, מקבלים חיים משלהם ועלילותיהם נקשרות זו בזו כאילו היו ערימת שמונצס שיצאה משליטה.
יוצאים מהכלל הם הגורים, המנהיגים את המרד. הנוכחות שלהם שונה מהבחינה הגרפית ומבחינת העלילה — הם אינם מופיעים כדימויים מוכנים מראש ואינם נגררים להרפתקה, אלא מניעים אותה. כבר בעמודים הראשונים אפשר לראות שהאפרוחים והחתלתולים לא עומדים בשקט בשביל התמונה. בשורה מתחתם אפשר לראות פעוטה, כנראה אדל כשהיתה קטנטונת, מתנסה בשפופרת צבע. בהמשך תופסת את מקומה אדל הילדה, שהופכת מפרגמנט מרוחק לדמות מלאת אופי ולוקחת את המהפכה שלב אחד קדימה. המהפכה היא גם ארס־פואטית — התעוררותם של דימויים ואובייקטים לחיים עצמאיים היא מרד באבא/היוצר, האספן, המתעד הקפדן.
ג'ון פון נוימן, או בשמו ההונגרי נוימן יאנוש לאיוש, נולד לקראת סוף 1903 בבודפשט התוססת של הבֶּל אֶפּוֹק, שהיתה באותה העת מרכז תרבותי עולמי ואבן שואבת לאינטלקטואלים ואמנים באופן כללי, וליהודים בפרט. ב–1910 כרבע מאוכלוסיית העיר — כולל למעלה מחצי מהרופאים, עורכי הדין והבנקאים שבה, לצד רבים מסצנת התרבות שלה —היו יהודים. ההצלחה הזאת הגיעה עם מחיר. קונספירציות שטענו כי העיר נשלטת על ידי יהודים זכו להדהוד בקרב דמויות אנטישמיות, כמו ראש העיר של וינה, קרל לואגר, שכינה את העיר בכינוי הגנאי "יודאפשט".
מוד ונטורה ממשיכה לשאול את עצמה: "למה אנחנו לא יכולים לאהוב זה את זה כל החיים כמו שאהבנו ביום הראשון?" כיוון שאין לה תשובה, היא מדמיינת את האישה הזאת, האובססיבית לבעלה למרות השנים שלהם יחד. היא רוצה לשקוע בחיי היומיום של אישה נשואה בשנות הארבעים לחייה עם שני ילדים. לכתוב על ימיה, מחשבותיה, חלומותיה.״
אני מאוהבת בבעלי. אם כי עלי לומר: אני עדיין מאוהבת בבעלי.
אני אוהבת את בעלי כמו ביום הראשון, באהבת נעורים שכבר לא הולמת את גילנו. אני אוהבת אותו כאילו הייתי בת חמש-עשרה, כאילו הרגע נפגשנו, כאילו אין לנו שום מחויבות, לא בית לא ילדים. אני אוהבת אותו כאילו מעולם לא עזבו אותי, כאילו לא למדתי כלום, כאילו היה הראשון, כאילו אני עומדת למות בסוף השבוע.
אני חיה בפחד לאבד אותו. אני חוששת בכל רגע שנסיבות החיים יתהפכו עלי. אני מתגוננת מפני סכנות שלא קיימות.
על הכריכה:
קלמנטינה מופשטת מקליפתה (צילום: pxhere)
