ב"האלבום של אדל" המרהיב ביופיו ממחיז קלוד פונטי, באמצעות דימויים בלבד, עשרות עלילות שטות קטנות, הנתונות לפרשנות האישית של הקורא. פונטי מתייחס אל הקורא־הילד כאל אדם מעורב ובעל תושייה אינטלקטואלית. הוא לא "מפעיל" את הקורא, אלא מייצר סביבה מגוונת וחיה, ובה הקורא מעניין את עצמו. בשונה מהמקובל בז'אנר, בספר הזה אין משימה, מטרה, מוסר השכל או סימני דרך להתמצאות. אם כבר, פונטי מקניט את התועלת ואת היעילות — היציאה מהשורות היא ערך עליון.
ואמנם, הספר מתחיל בשורות מאורגנות, אוסף של דימויים, כמו מיניאטורות צייתניות על המדף: הדובון המחייך, הג'ירפה הייצוגית, הדג האדיש, ארנב השדה האפרפר, האיש בחליפה, השוטר במדים, השמש המחייכת, התרנגולת המהוגנת ועוד המוני חפצים שתקנים — כל אלה הולכים ומתפרפרים מתוך השורות, מקבלים חיים משלהם ועלילותיהם נקשרות זו בזו כאילו היו ערימת שמונצס שיצאה משליטה.
יוצאים מהכלל הם הגורים, המנהיגים את המרד. הנוכחות שלהם שונה מהבחינה הגרפית ומבחינת העלילה — הם אינם מופיעים כדימויים מוכנים מראש ואינם נגררים להרפתקה, אלא מניעים אותה. כבר בעמודים הראשונים אפשר לראות שהאפרוחים והחתלתולים לא עומדים בשקט בשביל התמונה. בשורה מתחתם אפשר לראות פעוטה, כנראה אדל כשהיתה קטנטונת, מתנסה בשפופרת צבע. בהמשך תופסת את מקומה אדל הילדה, שהופכת מפרגמנט מרוחק לדמות מלאת אופי ולוקחת את המהפכה שלב אחד קדימה. המהפכה היא גם ארס־פואטית — התעוררותם של דימויים ואובייקטים לחיים עצמאיים היא מרד באבא/היוצר, האספן, המתעד הקפדן.
ערב שיוקדש לאחד היסודות הפלאיים והמסתוריים ביותר בעולם. במהלך הערב נתבונן בקשר הקדמוני שלנו עם כוח היצירה שממנו הגיחו החיים, מהזמן העמוק, לפני 4 מיליארד שנה - עד ימינו אנו. מור קדישזון וד"ר רחל גוטסמן ישוחחו על נהרות ונחלים בהיסטוריה הים תיכונית מזווית מיתית, היסטורית ופואטית.
מבקרי "הארץ" ממליצים על היצירות שכדאי לחפש בדוכני שבוע הספר: אביגדור פלדמן ממליץ על ״הנכד״, אדם רז ממליץ על ״היסטוריון בעזה״, שירין פלאח סעב על "חיים אחרים משלי”, שלי קרן על "אימפריית הסימנים”.
