ב"האלבום של אדל" המרהיב ביופיו ממחיז קלוד פונטי, באמצעות דימויים בלבד, עשרות עלילות שטות קטנות, הנתונות לפרשנות האישית של הקורא. פונטי מתייחס אל הקורא־הילד כאל אדם מעורב ובעל תושייה אינטלקטואלית. הוא לא "מפעיל" את הקורא, אלא מייצר סביבה מגוונת וחיה, ובה הקורא מעניין את עצמו. בשונה מהמקובל בז'אנר, בספר הזה אין משימה, מטרה, מוסר השכל או סימני דרך להתמצאות. אם כבר, פונטי מקניט את התועלת ואת היעילות — היציאה מהשורות היא ערך עליון.
ואמנם, הספר מתחיל בשורות מאורגנות, אוסף של דימויים, כמו מיניאטורות צייתניות על המדף: הדובון המחייך, הג'ירפה הייצוגית, הדג האדיש, ארנב השדה האפרפר, האיש בחליפה, השוטר במדים, השמש המחייכת, התרנגולת המהוגנת ועוד המוני חפצים שתקנים — כל אלה הולכים ומתפרפרים מתוך השורות, מקבלים חיים משלהם ועלילותיהם נקשרות זו בזו כאילו היו ערימת שמונצס שיצאה משליטה.
יוצאים מהכלל הם הגורים, המנהיגים את המרד. הנוכחות שלהם שונה מהבחינה הגרפית ומבחינת העלילה — הם אינם מופיעים כדימויים מוכנים מראש ואינם נגררים להרפתקה, אלא מניעים אותה. כבר בעמודים הראשונים אפשר לראות שהאפרוחים והחתלתולים לא עומדים בשקט בשביל התמונה. בשורה מתחתם אפשר לראות פעוטה, כנראה אדל כשהיתה קטנטונת, מתנסה בשפופרת צבע. בהמשך תופסת את מקומה אדל הילדה, שהופכת מפרגמנט מרוחק לדמות מלאת אופי ולוקחת את המהפכה שלב אחד קדימה. המהפכה היא גם ארס־פואטית — התעוררותם של דימויים ואובייקטים לחיים עצמאיים היא מרד באבא/היוצר, האספן, המתעד הקפדן.
דימוי: "על פי תצלום של ג'אבר בדוואן", ציור של דוד ריב, 2025
אם היה מדובר בנושא אחר שעל סדר היום העולמי, אפשר היה לומר שהזירה האינטלקטואלית הישראלית מצטרפת כרגיל באיחור מסוים לרוח הזמן — כמו שהגיבה לנושאים מדוברים אחרים דוגמת אנטי־גלובליזציה או משבר האקלים. אבל זה לא באמת המצב. ניו יורק ממוקמת כ–9,000 קילומטרים מעזה. תל אביב, לעומת זאת, נמצאת כ–70 קילומטרים מעזה. יתרה מכך: המדינה שהחריבה את עזה היא ישראל עצמה, והחיילים שעשו זאת מדברים עברית וחלקם אולי קוראים בעצמם ספרים בעברית. זה האתגר האינטלקטואלי העיקרי שעומד בפני כל מי שמפרסם ספר על עזה. כמובן, יש גם אתגרים נוספים מיידיים יותר: דעת הקהל הישראלית, גם של האופוזיציה, מצויה בהלך רוח מבוצר ומתגונן, ורובה מתייחסת לעיסוק העולמי בעזה כאל התפרצות צבועה במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הרע. רוב הישראלים לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עמוד אחד מז'אנר ספרי עזה בלי לפצוח בגידופים. ואם זה לא מספיק — המו"לות הישראלית מוחרמת ומבודדת, בפרט על ידי מחברים ומו"לים בעלי תודעה פוליטית שמאלית — בדיוק מסוג אלו שמפרסמים ספרים על עזה.
ובכל זאת הסכים פיליו, היסטוריון ודיפלומט צרפתי שחיבר ספרים רבים על אל־קאעדה, מלחמת האזרחים בסוריה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, שספרו יופיע בישראל. כפי שציין בראיון לנטע אחיטוב ב"הארץ" לפני כשנה, הוא אפילו היה מעוניין בכך, מתוך רצון שהישראלים יקראו על הנעשה בשמם. בשונה מרבים מהכותבים על הנושא, פיליו אינו מחזיק באידיאולוגיה אנטי־ציונית. ועם זאת, כבר מראשית הקריאה המבט שלו יוצר הזרה מבחינת הקורא הישראלי. אנחנו קוראים טקסט בעברית על עזה, כמו אינספור טקסטים אחרים שאליהם נחשף קורא העיתונים הישראלי — אבל את היחידה הגיאוגרפית המכונה אצלנו "הרצועה" פיליו מכנה באופן עקבי "המובלעת".
שטח אותה מובלעת חסום כידוע לכניסת תקשורת בינלאומית חופשית. מורשים להיכנס רק עיתונאים זרים מועטים, בליווי צבאי ישראלי — כלומר בכפוף לאינטרסים התעמולתיים של ישראל. אף על פי כן, פיליו הרגיש שהוא חייב להיכנס לשם. בסוף 2024 הוא הצטרף כמתנדב לארגון "רופאים ללא גבולות", ושהה במשך כחודשיים ברצועה, בעיקר באזור המוואסי שהוגדר כ"אזור הומניטרי".
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
