ביצירותיו של כל סופר רציני יש עומק פילוסופי. אבל יש סופרים שההיבט הפילוסופי ביצירותיהם כה רחב, שהם כבר חורגים מהקטיגוריה של סופר בלבד ויש לכנותם סופר־פילוסוף. בקטיגוריה זו אפשר לכלול את טולסטוי, שתפישת האדם שלו, המוצגת בכתביו ההגותיים, מופיעה באופן ספרותי ברומאן "מותו של איוואן איליץ". אפשר לכלול בה את ז'אן פול סארטר שתפישת החירות הרדיקלית שלו מוצגת בסיפור "ילדותו של מנהיג" וברומאן "הבחילה". אלבר קאמי הוא סופר־פילוסוף מכיוון שמושג האבסורד, שהוא הפתח התיכון להגותו הפילוסופית, עומד במרכז סיפורו "הזר". יוצרים אחרים הנכללים בקטיגוריה של סופר־פילוסוף הם אלה שאף על פי שלא כתבו משנה פילוסופית סדורה ועצמאית, דפי הפרוזה שלהם רוויים ברעיונות פילוסופיים עמוקים. עם הקבוצה הזאת נמנים קפקא, דוסטוייבסקי, תומס מאן, מרסל פרוסט או בורחס. ויש הקטיגוריה השלישית, של סופרים שהפרוזה שלהם היא כל כולה פילוסופית: מוריס בלאנשו למשל. והבולט באלה הנמנים עם קטיגוריה זו הוא המשורר פרננדו פסואה.
לכל אורך המגנום אופוס שלו, "ספר האי נחת", רוקד פרננדו פסואה עם פילוסופים. חלקם הגיעו לרחבת הריקודים לפניו, עם חלק אחר הוא הגיע אליה בה בעת, וחלק נוסף הגיעו אליה אחריו, ולפרקים דומה שהפכו את תנועותיו הקטועות לכדי ריקוד מגובש. אלא שבניגוד לפילוסופים הללו, פסואה רוקד תמיד על סף העולם/תהום. כלומר: אין הוא מציב הגות שלמה ומסודרת שתהווה קרקע יציבה שעליה ניתן לעמוד, או לנוע אפילו לרגע אחד אל מול העולם, אלא הוא מבקש לצלול לתוכו ולהיות מחוצה לו בה בעת.
כמובן שהוא מודע לאי יכולתה של הכמיהה הזאת שלו להתממש. אבל עצם הניסיון שלו לממש אותה היא פיסת הקרקע היחידה שעליה הוא יכול לעמוד. רק ממנה הוא באמת יכול להתבונן על פני הדברים.
ממש בתחילת המאה הנוכחית, באביב 2001, שיגרה הוצאת בבל עב״ם ספרותי-אמנותי.
הספר ״זיעה מתוקה״, עליו חתומים במשותף ז׳וסטין פראנק ורועי רוזן, הביא לראשונה לקוראי העברית פרקים נרחבים מתוך רומן אוונגרדי ופורנוגרפי אבוד בשם ״זיעה מתוקה״. המחברת, ז׳וסטין פראנק (1900-1943), היתה אמנית וסופרת יהודייה נשכחת שנולדה באנטוורפן, פעלה בפריז ומתה בתל-אביב. לרומן של פראנק צורפו מסות היסטוריות וביקורתיות מאת האמן רועי רוזן והמתרגמת יוהנה פורר-הספרי הסוקרות את חייה ופועלה ומציעות פרשנויות שונות ליצירתה. כמו בספרים ובמונוגרפיות רבים אחרים המוקדשים לאמנות, את הטקסטים בספר ליוו שלל מראי מקום חזותיים, צילומים של פראנק וסביבתה בפריז ובתל אביב. וכן מבחר מיצירותיה ששרדו את פגעי הזמן.
אמנם, בעת יציאת הספר, נמצאו כמה היסטוריונים של האמנות שקראו את הספר מהר מדי ונתקפו בבהלה אמיתית על כך שנתפסו עם המכנסיים למטה והחמיצו את הפרק החשוב הזה של ההיסטוריה של האמנות, אך בזה פחות או יותר הסתכם הסקנדל. למרבה ההפתעה, למרות נושאיו הפרובוקטיביים ואולי אף השערורייתיים, הספר התקבל באהדה רבה. הביקורות בעיתונים השונים עקבו בסקרנות ובתשומת לב אחרי הפרויקט הטוטלי הזה של רוזן ושיבחו אותו ודנו בכובד ראש בקשרים הדמיוניים שהוא מציע בין דמויות ובין רעיונות, ובין ציור ובין כתיבה.
ההתקבלות החלקה הזאת בטח אומרת משהו על פרקטיקות אוונגרדיות כדוגמת השערורייה או הפרובוקציה שבשלב זה כבר קצת איבדו מכוחם אחרי מאה של אוונגרד, אבל היא אולי גם מעידה על איזו בריאות נפשית של קהל האמנות והספרות בישראל של תחילת המאה ה-21 שכבר לא הזדעזע משום דבר. המהדורה הראשונה של הספר אזלה די מהר.
כשרועי הציע לנו לפני כשנה וחצי להוציא מהדורה חדשה של הספר הזה, הסכמתי מיד. זה ספר שתמיד אהבתי, מבריק ומצחיק בטירוף. אבל חשבתי שהפעם אולי זה לא יעבור כל כך חלק, שהספר הזה עשוי להתקבל עכשיו אחרת ואולי לקבל משמעויות אחרות.
(צלם לא ידוע: ז׳וסטין פראנק ופניה חיסין בחוף תל-אביב, 1938)
עורכת: טל ניסן, מפיק: יוֹבל בן שושן, מרואיינים: צליל אברהם, ד"ר יואב רונאל
