ביצירותיו של כל סופר רציני יש עומק פילוסופי. אבל יש סופרים שההיבט הפילוסופי ביצירותיהם כה רחב, שהם כבר חורגים מהקטיגוריה של סופר בלבד ויש לכנותם סופר־פילוסוף. בקטיגוריה זו אפשר לכלול את טולסטוי, שתפישת האדם שלו, המוצגת בכתביו ההגותיים, מופיעה באופן ספרותי ברומאן "מותו של איוואן איליץ". אפשר לכלול בה את ז'אן פול סארטר שתפישת החירות הרדיקלית שלו מוצגת בסיפור "ילדותו של מנהיג" וברומאן "הבחילה". אלבר קאמי הוא סופר־פילוסוף מכיוון שמושג האבסורד, שהוא הפתח התיכון להגותו הפילוסופית, עומד במרכז סיפורו "הזר". יוצרים אחרים הנכללים בקטיגוריה של סופר־פילוסוף הם אלה שאף על פי שלא כתבו משנה פילוסופית סדורה ועצמאית, דפי הפרוזה שלהם רוויים ברעיונות פילוסופיים עמוקים. עם הקבוצה הזאת נמנים קפקא, דוסטוייבסקי, תומס מאן, מרסל פרוסט או בורחס. ויש הקטיגוריה השלישית, של סופרים שהפרוזה שלהם היא כל כולה פילוסופית: מוריס בלאנשו למשל. והבולט באלה הנמנים עם קטיגוריה זו הוא המשורר פרננדו פסואה.
לכל אורך המגנום אופוס שלו, "ספר האי נחת", רוקד פרננדו פסואה עם פילוסופים. חלקם הגיעו לרחבת הריקודים לפניו, עם חלק אחר הוא הגיע אליה בה בעת, וחלק נוסף הגיעו אליה אחריו, ולפרקים דומה שהפכו את תנועותיו הקטועות לכדי ריקוד מגובש. אלא שבניגוד לפילוסופים הללו, פסואה רוקד תמיד על סף העולם/תהום. כלומר: אין הוא מציב הגות שלמה ומסודרת שתהווה קרקע יציבה שעליה ניתן לעמוד, או לנוע אפילו לרגע אחד אל מול העולם, אלא הוא מבקש לצלול לתוכו ולהיות מחוצה לו בה בעת.
כמובן שהוא מודע לאי יכולתה של הכמיהה הזאת שלו להתממש. אבל עצם הניסיון שלו לממש אותה היא פיסת הקרקע היחידה שעליה הוא יכול לעמוד. רק ממנה הוא באמת יכול להתבונן על פני הדברים.
נסטסיה מרטן (- Nastassja Martin, 1986) היא אנתרופולוגית וסופרת צרפתייה החוקרת תרבויות ועמים באזורים הארקטיים והתת־ארקטיים משני צדי מצר ברינג. במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית האנתרופולוג פיליפ דסקולה, חיה במשך שנתיים בקרב בני הגוויצ׳ין בצפון אלסקה. ב־ 2015 , במהלך עבודת שדה בקרב בני האֶוֶנים בקמצ׳טקה, הותקפה מרטן על ידי דוב. המפגש הדרמטי הפך בסיס לספר זה, שזכה בכמה פרסים, בהם פרס ג׳וזף קסל, ואף עובד למחזה תיאטרון.
וככה זה מתחיל:
הדוב הסתלק כבר לפני כמה שעות ואני מחכה, מחכה שהערפל יתפזר. הערבה אדומה, הידיים אדומות, הפנים הנפוחות והשסועות כבר לא דומות לעצמן. כמו בימי המיתוס, העמימות שולטת, אני אותה צורה מטושטשת עם מאפיינים שנעלמו תחת הקרעים הפעורים בפנים, המכוסים בליחוֹת ובדם: זו לידה, כי ללא ספק זה לא מוות. סביבי קווצות פרווה חומה שהתמצקו בדם היבש שנקווה על האדמה, תזכורת לקרב האחרון. כבר שמונה שעות, אולי יותר, אני מקווה שהמסוק של הצבא הרוסי יחורר את הערפל ויבוא לקחת אותי.
קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".
יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".
אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה.
