ההיסטוריה של התרבות העברית בישראל במאה העשרים היא במידה רבה תולדות המלנכוליה ויצרי המוות של יושבי המקום. היטיב לבטא את אותה התחושה הפיזמונאי אהוד מנור במילים: ״להיוולד כל בוקר מחדש, / עם כל מילת פרידה למות מעט ... לחיות על פני ובתוכי האדמה / הנוראה הזו״. קשה לקבוע מתי ואיך בדיוק נולדה המוסכמה, הנראית מובנת מאליה כיום, כי נושאה המרכזי של יצירה עברית ״גבוהה״, בסיפרות ובאמנות, הוא הדיכאון; כי תפקיד היצירה הוא לפרוט לפרוטות את אובדן עניינו של האמן העברי בעולם, לשמש תיבת תהודה למיאוסו של הקהל בחייו. הדבר קשור, נדמה לי, למאגיה או אנטי־מאגיה, בה נכרכו החיים בארץ הקודש, על אדמה שהיא אם כל פנטזיה עבור רוב בני המין האנושי. החיים על פני אדמה קונקרטית כזו, ארכי־פנטזיה שהתגלמה בחומר, מסרסים את כוחות הדמיון של יושבי הארץ. ישנן גם סיבות אחרות: היסטוריות, פוליטיות, חברתיות. יהיו אשר יהיו הטעמים לאותה מלנכוליה, היא בוודאי מטילה מגבלות שונות – ואולי גם מעניקה דבר מה לרגישות האמנותית העברית.
מבחינה זו, חייה הקצרים של ז׳וסטין פראנק בתל־אביב מ־1930 עת היגרה מצרפת ועד היעלמותה המסתורית ב־1943 – הם בבחינת נס גלוי. פלאי לא פחות מכך, גילויה מחדש של ז׳וסטין פראנק ושל ספרה, ״זיעה מתוקה״, על ידי רועי רוזן ב־2001. ייתכן שרק כיום, חצי מאה לאחר יצירת הספר לראשונה, ועם הוצאת הספר מחדש, מצויד הקורא באיברי החישה המתאימים כדי להתחכך בפרסונה של פראנק וביצירתה.
ז׳וסטין פראנק כתבה וציירה וחיה מתוך היקשרות עזה ובדרך כלל מיוסרת לעולם הקונקרטי. כל עמוד ב״זיעה מתוקה״ הרומן הפורנוגרפי שכתבה פראנק ב־1931, חדור בחדווה משולחת רסן. צעדיה של פראנק בנתיבי הפנטזיה המינית הסאדו־מזוכיסטית – בעקבות דרכו של המרקיז דה־סאד – קלילים ומלאי הומור. לא פעם קלילים אף יותר משל סאד עצמו. על ספריו, שנכתבו ברובם מתוך תא הכלא שלו במצודת הבסטיליה, מעיבה כפיית החזרה כמו גם פולמוסים פילוסופיים ארכניים. כל אלה הפכו את חלק מספריו כמעט בלתי ניתנים לקריאה.
בציוריה פראנק מציגה שעטנז של מוטיבים יהודים־דתיים ופורנוגרפיים ממשיים לעילא. אפילו הווייתה הפיזית של פראנק היא אמירת הן, גורפת ולא פעם תוקפנית, לחיים. רוזן לא חוסך בתיאורים, לאו דווקא מחמיאים, של ריחות הגוף של פראנק, הרגלי ההיגיינה שלה, מחלות המין והעיכול מהן נטען שסבלה וכיו״ב. בהחלט ייתכן, כותב רוזן, שכל אותן שמועות על מאפייניה הגופניים של פראנק, הופצו בזדון על ידי אנשים שהיו להם מניעים להבאיש את ריחה לדורות. לא בלתי מתקבל על הדעת, שמאחורי אותן שמועות הסתתר תיעוב אוטו־אנטישמי. בעלי הדיעה במעגלי תרבות העברית ראו בפראנק וביצירתה גילום ממשי יתר על המידה של דמות מסוימת של היהודי, ממנה ניסו בכל מאודם להתרחק. ואולם, אין עוררין כי גם אותן השמועות הן כיום חלק בלתי נפרד מהמורשת הפראנקיסטית.
פראנק משתייכת אל מסורת של מיסטיקנים פרברטים שאותה אכנה הנביאים הצואים. הגל ראשון של אותה נבואה טמאה התפרץ בראשית המודרניות, בשנים שקדמו למהפיכה הצרפתית. נציגיו הם משיחי השקר שבתאי צבי ויעקב פראנק כמו גם הסופר הליברטין, המרקיז דה־סאד. הגל השני התפרץ בעשור השלישי של המאה העשרים, על רקע המשבר הכלכלי העולמי, והשנים שקדמו לעליית הפשיזם באירופה. בין נציגי הגל השני ז׳ורז בטאי, שאף עמד בקשר רומנטי עם ז׳וסטין פראנק והיה הקורא הראשון של ״זיעה מתוקה״, אנטונן ארטו, שצמח מאותם חוגים סוריאליסטים צרפתים שבהם נעו בטאי ופראנק, עד שהתנער מהם סופית בשנות ה־30 על רקע ״הפוליטיזציה״ של החוג הסוריאליסטי, בעיקר של אנדרה ברטון, והתקרבותו למפלגה הקומוניסטית. פראנק היא הנציגה האחרונה – תרתי משמע – של מסורת זו. לפחות עד לשעת כתיבת המאמר הזה.
הנביאים הצואים צמחו, כאמור, מתוך שעת בין השמשות של שידוד ערכים. כוחות המהפכה והרסטורציה, נאבקו על ההכרעה בין שתי צורות של סדר. שניהם ראו בכאוס המהפכני, מצב זמני, עד שיותקן סדר חדש, ולאו דווקא רצוי. הנביאים הצואים, לעומת זאת, יצרו תיאולוגיה וצורה אמנותית שמחייבת, אף מקדשת, את אותה האנרכיה. הם העניקו לה תפקיד רוחני ומטפיזי ואמנותי הכרחי בחיי המין האנושי. כל אחד מהם ניסה, בדרכו, להמציא צורת פולחן אנרכיסטית שמבוססת על היפוך הסדרים, על התרת האיסורים על זיווג בין הנשגב לבין הבזוי. הנביאים הצואים מיזגו בין חקירה תיאולוגית־אסתטית קדחתנית, לבין מעשים של חילול הקודש, לא פחות קדחתניים. הם אימצו ומימשו, כל אחד מהם על פי דרכו, את עיקרון הכת של יעקב פראנק – ״מצווה הבאה בדבר עבירה״. על פי עיקרון זה, באותם רגעים של דמדומי עולם, עת ממתינים בני האדם לבואו של סדר חדש, נדרשים המאמינים, בני הכת הפרברטית, להעמיד את הסדר המוסרי על ראשו. על ידי ההתנסות בחטא הם מזרזים את בוא הגאולה. הם מקרבים הקטכליזם הדתי, החברתי, האמנותי שיסודו באנרכיה. החוקרת אן קאסטורפ, המצוטטת בספר, סברה כי גם פראנק פעלה מתוך להט משיחי וניסיון לזרז את הגאולה. רוזן מגדיר את הא־תאולוגיה של בטאי כ״להט דתי שלאחר מות האל, להט שניצת מתוך הגוף ומוביל להסגת גבולות לעירעור הסדר השיטתי של העולם״.
הנביאים הצואים משרטטים יחסים חדשים לא רק בין האדם לבין האל וציוויו המוסריים, אלא גם בין האדם לבין הטבע, העובדה הביולוגית. לא בכדי כמעט כל אחד מאותם נביאים צואים הקדיש חלק מיצירתו להפרשות, לשתן ולצואה, כלומר לאותם חומרים שבהם מנכיחה עצמה הביולוגיה בחיי האדם – במרכז הבמה. כך מתגלה עובדה שלא מרבים לדבר בה. בשעה שעל פני השטח מתחוללים מאבקים בין אידאולוגיות ושיטות יריבות, הרי שמאבק אחד מעולם לא פסק – בין בני האדם כציביליזציה לבין הכוחות הטבע, תנאי היסוד הביולוגיים שאליהם הוטל. במאבק זה ידם של בני האדם תמיד תהיה התחתונה. כוחות הביולוגיה לעד יהיו כאוטיים יותר ואלימים יותר מכפי שיכולים בני האדם להעלות אפילו על הדעת, ולו רק משום שהברוטליות של הביולוגיה מוטלת אל העולם בשיוויון נפש גמור, מתוך אדישות לתודעה האנושית.
באופן ארכיטיפי אותם כוחות טבע כאוטיים, מגלמים את היסוד הנשי בחברה האנושית. על כך אפשר ללמוד מחקר ארכיטיפ האם הגדולה כפי שהתפתח במחקריהם של יוהאן יקוב בכהופן, אריך ניומן וקמיל פאליה. האחרונה כתבה בספרה ״פרסונה מינית״ (Sexual Pesonae) כי אותו מאבק – בין היסוד הגברי־מתורבת לבין הנשי־כאוטי, מגולם באופנים השונים שבהם גברים ונשים מטילים את מימיהם. גברים משתינים בקו ישר, ממוקד אלי מטרה – כמו הפיסול האפוליני, מצלמת הקולנוע או קליע הרובה – ואילו נשים במטר רב-כיווני וכאוטי, כמו כוחות הטבע שמושלים בגוף בני האדם ובטבע הלא אנושי.
באופן דומה, אני סבור כי ישנן סיבות להניח כי היסוד הנשי הכאוטי, קרוב יותר אל היהדות מאשר אל הנצרות. על כך אפשר ללמוד מאופיו הבלתי צפוי, הדמוני, של האל המקראי; מין ההלכה, שמחדירה את הסדר הרוחני אל האזורים האינטימיים ביותר, הביולוגיים ביותר, של החיים האנושיים; מין המיסטיקה הקבלית שבמרכזה מצוי המשגל – הזיווג בין היסוד הגברי והנשי של האלוהות, בין אל לשכינה, והזיווג הקונקרטי, בין גברים לנשים, שמסמל ומממש את המשגל האלוהי.
הקריאה בזיעה מתוקה מהנה כל כך, מפתיעה כל כך ומצחיקה כל כך בגלל החופש המוחלט של אותו יסוד אנרכי. הספר רצוף מומנטים של קריסת הבדלים – בין קודש לחול, בין אסור למותר, בין אדם לחיה. סימן ההיכר של אותו יסוד הוא הצחוק הנשי המתגלגל. כך אומרת ראשל, גיבורת הספר ״זיעה מתוקה״ לרוזן אורדוקאס, שותפה לרצף המסעות והניסויים המיניים המתוארים בספר:
אתה אהובי נולדת פעמיים: לראשונה בטירת הוריך המיוחסים, גופיך נימוח ושברירי, נס נורמלי...אמך השנייה, פרה בלה, מדגרת רימה גועשת באורגיה של הרג המונים! אתה שראשך גור קופים מפותח, היית לחימרה מכמירה של כימיה והנדסה!
עתה ניתן לעמוד על יחידותהשל ז׳וסטין פראנק, ואולי גם על הטעמים לכך שבניגוד לכותביה לא העמידה לה ממשיכי ודרך ונשכחה עד לגילויה מחדש על ידי רוזן. בנפשו של כמעט כל האחד מהנביאים שקדמו לפראנק התחולל מאבק בלתי פוסק בין שני יצרים מנוגדים. מין העבר האחד, משיכה עזה אל הביולוגיה ואל הברוטליות, אל המיניות הפרברטית ואל הפורנוגרפיה. מין העבר השני, ניסיון להגן על עצמם, על שפיותם ועל שלמות יצירתם, באמצעות שמירה על מרחק ביקורתי ממופעיו הקונקרטיים של אותו יסוד. כך כותב רוזן על יחסיו של אנדרה ברטון עם נאדג׳ה, חולת נפש שהיתה מקור ההשראה לספר פרי עטו שנושא שם זה:
פראנק ידעה היטב שאישפוזה של נאדג׳ה האמיתית הניע אותו לנטוש אותה ללא היסוס. מודל השיגעון כמוזה ארוטית ואנטי־בורגנית עבור הגבר הסוריאליסט היה דבר אחד. ההתמודדות עם סבלה הממשי של אישה – דבר שונה לחלוטין.
אם כך דומה שעל הנביאים הצואים גוננה הדת הקתולית והפרסונה הגברית. פראנק לעומת זאת, אישה יהודייה, תעתה בסבך הכוחות הביולוגיים הקמאיים מבלי שהיתה לה קליפת הגנה מפניהם. המגע הישיר, חסר הזהירות של פראנק עם היסוד הנשי והאנרכי – בין אם מבחירה או מאין ברירה – הוא שהפך את יצירתה ליוצאת דופן ואת סיפור חייה לטראגי. מבחינה הזו, ייתכן שמבין הנביאים הצואים, הקרוב ביותר לפראנק היה אנטונן ארטו שאת שנותיו האחרונות בילה בייסורים קשים במוסד הפסיכיאטרי בו אושפז. ״לא רק חייה״, כותב רוזן, ״אלא גם אחריתה של פראנק מגלים מתח מתמשך בין אומללות וחולשה, לבין מעשה בחירה רדיקלי עם מימד של מיתוס פרטי״.
עתה, ניתן להבין דבר־מה שחמק מעיני בני דורה של פראנק. מזגה היה חומצי בעליל, דרכיה קוצניות, התקפי הזעם שעוררו בה אמנים אחרים, לא פעם היו לה לרועץ. אותו זעם לא היה רק ביטוי לקינאה או תחרותיות גרידא, שמאפיינים כל חוג אמנותי. היה זה זעם תיאולוגי, זעם קדוש, שביטא מחלוקת עמוקה על עתיד האמנות. יותר מכול חמתה בערה, נוכח אותם האמנים שהתיימרו לגלם את הסוריאליזם – כלומר את אותו יסוד אנרכי, נשי – אך בפועל נחלשו, הרימו ידיים, והסכימו לקבל עליהם, במידה לא מועטה של ציניות, את הסדר הפוליטי. בצרפת היו אלה הסוריאליסטים מחוגו של אנדרה ברטון לאחר שקיבלו עליהם את מוסרות הסדר המרקסיסטי. בישראל היה זה מרסל ינקו, אמן סוריאליסט שהיגר לישראל, אימץ אסתטיקה מודרניסטית שמרנית ואף נטמע במוסדות הציוניים ו״הוסיף כבוד״ לתרבות המקומית, שפי שכותב רוזן.
היה זה מאבק לחיים ולמוות, במלוא מובן המילה. שני היסודות, הגברי והנשי, המתורבת והכאוטי, אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. בעוד כוחו של היסוד הנשי הוא הכוח האינדבידאולי, זה שגלום באמונת היחיד, הכוח הגברי הוא מוסדי־קבוצתי ומאורגן. עד לשנים האחרונות, העשור השלישי במאה ה־21, ניתן היה כי הכוח הנשי נחל תבוסה מוחצת באותו מאבק. מורשתו המרכזית של המודרניזם לשנים הבאות לא היתה הסוריאליזם, אלא ההפשטה, והפוליטיקה שלו היתה זו של השמאל. אולם נדמה שבמאבק זה עדיין לא נאמרה המילה האחרונה. בשנים האחרונות, שוב מתהפכות היוצרות .
המהדורה השנייה של ספר זה, יוצאת לאור ברגע היסטורי שניתן לחשוב עליו כמהלכה האחרון של רוח המהפיכה הצרפתית אבל גם כראשית שקיעתה: תרבות ה־Woke, הקריאה לתיקון מוסרי, לשידוד ערכים ולהיפרעות ממסורות תרבותיות. בה בעת, את כוחות האנרכיה מגלמת הריאקציה הימנית לאותה מהפכנות. העיון בסיפור חייה וביצירתה של ז׳וסטין פראנק, מתוך ידיעת סופו של הסיפור, נכון לרגע זה, עשויים להזכיר את מה שנשכח מבינתה של נפש שאזרה כוחות כדי לקפוץ מעל תהום עמוקה. חלק הארי של העולם – היצירתי, המטפיזי והאמנותי – אינו נמצא משני עבריה של תהום הנשייה, בתחום הסדר, אלה ביצרים הרוחשים במצולותיה.
ז׳וסטין פראנק, ללא כותרת (דיוקן עצמי כאישה שחורה), 1938
ערב שיוקדש לאחד היסודות הפלאיים והמסתוריים ביותר בעולם. במהלך הערב נתבונן בקשר הקדמוני שלנו עם כוח היצירה שממנו הגיחו החיים, מהזמן העמוק, לפני 4 מיליארד שנה - עד ימינו אנו. מור קדישזון וד"ר רחל גוטסמן ישוחחו על נהרות ונחלים בהיסטוריה הים תיכונית מזווית מיתית, היסטורית ופואטית.
מבקרי "הארץ" ממליצים על היצירות שכדאי לחפש בדוכני שבוע הספר: אביגדור פלדמן ממליץ על ״הנכד״, אדם רז ממליץ על ״היסטוריון בעזה״, שירין פלאח סעב על "חיים אחרים משלי”, שלי קרן על "אימפריית הסימנים”.
