המלך ליאופולד השני, טוענים ההיסטוריונים, אחראי למותם של כעשרה מיליון מבני קונגו. אלה נרצחו, עונו למוות, הורעבו, נמכרו לעבדות מינית וכיוצא באלה מפני שלא עמדו במכסות של עבודת כפייה במטעי הגומי, במכרות ובאיסוף השנהב — ענפי הגזל שליאופולד והפקידות הלבנה שלו חמדו כל כך. העונש הכי פופולרי למי שנדמה כמתעצל בעבודה היה כריתת יד — ללא משפט, כמובן. עדויות על מעשי הזוועה הגיעו, טיפין־טיפין, לידיעת המערב הקולוניאליסטי שבחל בהם, ובסופו של דבר הדיח את ליאופולד מ"ניהול" קונגו. הוא היה עריץ מזוויע, אבל לא בעל דמיון מפותח די הצורך להמציא את מכשיר העינויים הקרוי על שמו, תפוח ליאופולד, שאותו פוגשים בפתח "לב משוריין".
זהו חפץ מתכתי, בערך בגודל של כדור טניס, שברגע שהוא נדחף לפי הקורבן אי אפשר להוציאו משם. מי שמתפתה למשוך בחוט המשתלשל ממנו יגלה, לפני שריאותיו יוצפו דם והוא ייחנק בייסורים, כי מגיחות מתוכו 24 מחטים הממלאות את חלל הפה, חודרות לגלגל העין ומשם אל המוח. פרטים נוספים זמינים ממש בעמודים הראשונים של "לב משוריין", הנקראים כסנאף ספרותי טהור.
יו נסבו, מחברה המהולל של סדרת ספרי הבלש הארי הולה, נפרד כאן מן הפרקטיקה של "עובר האורח פסע לתומו בשלג / גשם / חול, כשפתאום נתקלה רגלו בדבר מה, הוא מעד ונפל ולחרדתו גילה אצבע זקורה", או משהו בדומה לזה, שדרכו מוחדרת בדרך כלל הגווייה הראשונה לסיפור. הפעם הוא מזמין את מעריציו הרבים של הארי להיות שותפים לייסורי הגסיסה ממכשיר האימים, לאימה המצמיתה של הקורבן, למחשבותיה של האשה הצעירה שיודעת שעוד מעט תמות ולמבטו שווה הנפש והמרוצה של הרוצח שיתגלה, לבסוף, אחרי 600 עמודים גדושים מדי. אם זו הדרך הנכונה ללכוד את תשומת הלב של הקוראים בעידן רווי בלשים, מדובר בהחלט בבעיה; הפורנוגרפיה של המוות האלים לא אמורה להיות שיאו של הסיפור או שיא הריגוש.
ממש בתחילת המאה הנוכחית, באביב 2001, שיגרה הוצאת בבל עב״ם ספרותי-אמנותי.
הספר ״זיעה מתוקה״, עליו חתומים במשותף ז׳וסטין פראנק ורועי רוזן, הביא לראשונה לקוראי העברית פרקים נרחבים מתוך רומן אוונגרדי ופורנוגרפי אבוד בשם ״זיעה מתוקה״. המחברת, ז׳וסטין פראנק (1900-1943), היתה אמנית וסופרת יהודייה נשכחת שנולדה באנטוורפן, פעלה בפריז ומתה בתל-אביב. לרומן של פראנק צורפו מסות היסטוריות וביקורתיות מאת האמן רועי רוזן והמתרגמת יוהנה פורר-הספרי הסוקרות את חייה ופועלה ומציעות פרשנויות שונות ליצירתה. כמו בספרים ובמונוגרפיות רבים אחרים המוקדשים לאמנות, את הטקסטים בספר ליוו שלל מראי מקום חזותיים, צילומים של פראנק וסביבתה בפריז ובתל אביב. וכן מבחר מיצירותיה ששרדו את פגעי הזמן.
אמנם, בעת יציאת הספר, נמצאו כמה היסטוריונים של האמנות שקראו את הספר מהר מדי ונתקפו בבהלה אמיתית על כך שנתפסו עם המכנסיים למטה והחמיצו את הפרק החשוב הזה של ההיסטוריה של האמנות, אך בזה פחות או יותר הסתכם הסקנדל. למרבה ההפתעה, למרות נושאיו הפרובוקטיביים ואולי אף השערורייתיים, הספר התקבל באהדה רבה. הביקורות בעיתונים השונים עקבו בסקרנות ובתשומת לב אחרי הפרויקט הטוטלי הזה של רוזן ושיבחו אותו ודנו בכובד ראש בקשרים הדמיוניים שהוא מציע בין דמויות ובין רעיונות, ובין ציור ובין כתיבה.
ההתקבלות החלקה הזאת בטח אומרת משהו על פרקטיקות אוונגרדיות כדוגמת השערורייה או הפרובוקציה שבשלב זה כבר קצת איבדו מכוחם אחרי מאה של אוונגרד, אבל היא אולי גם מעידה על איזו בריאות נפשית של קהל האמנות והספרות בישראל של תחילת המאה ה-21 שכבר לא הזדעזע משום דבר. המהדורה הראשונה של הספר אזלה די מהר.
כשרועי הציע לנו לפני כשנה וחצי להוציא מהדורה חדשה של הספר הזה, הסכמתי מיד. זה ספר שתמיד אהבתי, מבריק ומצחיק בטירוף. אבל חשבתי שהפעם אולי זה לא יעבור כל כך חלק, שהספר הזה עשוי להתקבל עכשיו אחרת ואולי לקבל משמעויות אחרות.
(צלם לא ידוע: ז׳וסטין פראנק ופניה חיסין בחוף תל-אביב, 1938)
עורכת: טל ניסן, מפיק: יוֹבל בן שושן, מרואיינים: צליל אברהם, ד"ר יואב רונאל
