המלך ליאופולד השני, טוענים ההיסטוריונים, אחראי למותם של כעשרה מיליון מבני קונגו. אלה נרצחו, עונו למוות, הורעבו, נמכרו לעבדות מינית וכיוצא באלה מפני שלא עמדו במכסות של עבודת כפייה במטעי הגומי, במכרות ובאיסוף השנהב — ענפי הגזל שליאופולד והפקידות הלבנה שלו חמדו כל כך. העונש הכי פופולרי למי שנדמה כמתעצל בעבודה היה כריתת יד — ללא משפט, כמובן. עדויות על מעשי הזוועה הגיעו, טיפין־טיפין, לידיעת המערב הקולוניאליסטי שבחל בהם, ובסופו של דבר הדיח את ליאופולד מ"ניהול" קונגו. הוא היה עריץ מזוויע, אבל לא בעל דמיון מפותח די הצורך להמציא את מכשיר העינויים הקרוי על שמו, תפוח ליאופולד, שאותו פוגשים בפתח "לב משוריין".
זהו חפץ מתכתי, בערך בגודל של כדור טניס, שברגע שהוא נדחף לפי הקורבן אי אפשר להוציאו משם. מי שמתפתה למשוך בחוט המשתלשל ממנו יגלה, לפני שריאותיו יוצפו דם והוא ייחנק בייסורים, כי מגיחות מתוכו 24 מחטים הממלאות את חלל הפה, חודרות לגלגל העין ומשם אל המוח. פרטים נוספים זמינים ממש בעמודים הראשונים של "לב משוריין", הנקראים כסנאף ספרותי טהור.
יו נסבו, מחברה המהולל של סדרת ספרי הבלש הארי הולה, נפרד כאן מן הפרקטיקה של "עובר האורח פסע לתומו בשלג / גשם / חול, כשפתאום נתקלה רגלו בדבר מה, הוא מעד ונפל ולחרדתו גילה אצבע זקורה", או משהו בדומה לזה, שדרכו מוחדרת בדרך כלל הגווייה הראשונה לסיפור. הפעם הוא מזמין את מעריציו הרבים של הארי להיות שותפים לייסורי הגסיסה ממכשיר האימים, לאימה המצמיתה של הקורבן, למחשבותיה של האשה הצעירה שיודעת שעוד מעט תמות ולמבטו שווה הנפש והמרוצה של הרוצח שיתגלה, לבסוף, אחרי 600 עמודים גדושים מדי. אם זו הדרך הנכונה ללכוד את תשומת הלב של הקוראים בעידן רווי בלשים, מדובר בהחלט בבעיה; הפורנוגרפיה של המוות האלים לא אמורה להיות שיאו של הסיפור או שיא הריגוש.
דימוי: "על פי תצלום של ג'אבר בדוואן", ציור של דוד ריב, 2025
אם היה מדובר בנושא אחר שעל סדר היום העולמי, אפשר היה לומר שהזירה האינטלקטואלית הישראלית מצטרפת כרגיל באיחור מסוים לרוח הזמן — כמו שהגיבה לנושאים מדוברים אחרים דוגמת אנטי־גלובליזציה או משבר האקלים. אבל זה לא באמת המצב. ניו יורק ממוקמת כ–9,000 קילומטרים מעזה. תל אביב, לעומת זאת, נמצאת כ–70 קילומטרים מעזה. יתרה מכך: המדינה שהחריבה את עזה היא ישראל עצמה, והחיילים שעשו זאת מדברים עברית וחלקם אולי קוראים בעצמם ספרים בעברית. זה האתגר האינטלקטואלי העיקרי שעומד בפני כל מי שמפרסם ספר על עזה. כמובן, יש גם אתגרים נוספים מיידיים יותר: דעת הקהל הישראלית, גם של האופוזיציה, מצויה בהלך רוח מבוצר ומתגונן, ורובה מתייחסת לעיסוק העולמי בעזה כאל התפרצות צבועה במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הרע. רוב הישראלים לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עמוד אחד מז'אנר ספרי עזה בלי לפצוח בגידופים. ואם זה לא מספיק — המו"לות הישראלית מוחרמת ומבודדת, בפרט על ידי מחברים ומו"לים בעלי תודעה פוליטית שמאלית — בדיוק מסוג אלו שמפרסמים ספרים על עזה.
ובכל זאת הסכים פיליו, היסטוריון ודיפלומט צרפתי שחיבר ספרים רבים על אל־קאעדה, מלחמת האזרחים בסוריה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, שספרו יופיע בישראל. כפי שציין בראיון לנטע אחיטוב ב"הארץ" לפני כשנה, הוא אפילו היה מעוניין בכך, מתוך רצון שהישראלים יקראו על הנעשה בשמם. בשונה מרבים מהכותבים על הנושא, פיליו אינו מחזיק באידיאולוגיה אנטי־ציונית. ועם זאת, כבר מראשית הקריאה המבט שלו יוצר הזרה מבחינת הקורא הישראלי. אנחנו קוראים טקסט בעברית על עזה, כמו אינספור טקסטים אחרים שאליהם נחשף קורא העיתונים הישראלי — אבל את היחידה הגיאוגרפית המכונה אצלנו "הרצועה" פיליו מכנה באופן עקבי "המובלעת".
שטח אותה מובלעת חסום כידוע לכניסת תקשורת בינלאומית חופשית. מורשים להיכנס רק עיתונאים זרים מועטים, בליווי צבאי ישראלי — כלומר בכפוף לאינטרסים התעמולתיים של ישראל. אף על פי כן, פיליו הרגיש שהוא חייב להיכנס לשם. בסוף 2024 הוא הצטרף כמתנדב לארגון "רופאים ללא גבולות", ושהה במשך כחודשיים ברצועה, בעיקר באזור המוואסי שהוגדר כ"אזור הומניטרי".
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
