שמי הלילה של תל אביב חשוכים. אורות הכרך לא מגלים לנו את העושר שנמצא מסביבנו בכל רגע נתון, את 4,500 הכוכבים שאפשר לראות מחצי הכדור הצפוני, איך משפיעה עלינו העובדה שנדיר שאנחנו מביטים על השמים, וכשאנחנו כבר עושים זאת אנחנו בדרך כלל רואים נקודות בודדות מפוזרות, חסרות הקשר בתרבות שלנו? האם אנחנו מבינים את סדרי הגודל של היקום, את היחס בינינו לבין שאר הקיום? האם אנחנו חושבים על המשמעות של היותנו מורכבים מ"אבק כוכבים", כפי ששרה ג'וני מיטשל?
ספרו החדש והמאיר של דרור בורשטיין, "אדם בחלל", שואל את השאלות הללו. במבט נאיבי של אדם ברחוב שמסתכל מעלה אל השמים בוחן בורשטיין את היחס של בני האדם לכוכבים, לחלל ולכדור הארץ. הוא עושה זאת באמצעות אזכורים רבים, חכמים ומדויקים, של יצירות אמנות, מדרשים, פסוקים מהמקרא, שירה וזן בודהיזם ומחלץ מתוך ההקשרים הללו נקודת מבט מרגשת על חיינו, הקטנים או הגדולים ביחס לחלל – תלוי איך מסתכלים על זה. השאלות על חיינו ביחס ליקום הן השאלות הגדולות ביותר שאפשר לשאול, אך בורשטיין עושה זאת בלי פתוס, בלי יומרנות.
באחד הפרקים בספר דן בורשטיין בתמונות שמציגות את כדור הארץ מהחלל ושואל: "האם שינוי נקודת המבט שלנו על עצמנו יכול לשנות משהו בחיי היומיום? אולי עלינו לבהות בתצלומים האלה כל בוקר, במדיטציה. הייתי מצפה שב־24 בדצמבר 1968 (אז ראו לראשונה אסטרונאוטים באפולו 8 את כדור הארץ מהחלל, נ"נ) ייתמו כל המלחמות, זיהומי האוויר, הכחדת המינים בידי האדם. היינו אמורים להבין, לכל הפחות להרגיש, כמה אנו מבודדים בחלל, גוף אחד, אורגניזם אחד ואולי אף תא אחד, פגיע ונדיר".
- המבט שלנו על החלל ועל כדור הארץ לא הביא לשינויים שציפית להם. מה הספר מציע? מה הצפייה בכוכבים יכולה לתת לנו?
"חשוב לזכור – בייחוד בתוך ההקשר הישראלי שנוטה לאחרונה להצטמצם לבעיות הקיום הפוליטיות – שזה לא כל מה שיש. התקשורת אומרת שאנחנו צריכים לקום בבוקר ולחשוב רק על שחיתות, להיות בחרדה ממלחמה ובחרדה כלכלית. אני לא מבטל את הדברים האלה, הם קיימים וחשובים, אבל מי שחייו נעים סביב הדברים האלה בלבד – זה עצוב מאוד. פעילות פוליטית זה דבר מאוד חשוב אבל לא הייתי יכול לחיות את הקיום הישראלי בטהרתו. זה פשוט לא הגיוני. הספר הזה קודם כל אומר שיש במציאות עוד דברים. לא צריך להסתכל על הירח ולשכוח שאתה חי במדינת ישראל, אבל אפשר וצריך להסתכל על הירח ולזכור שאתה גם לא רק במדינת ישראל".
- יש מי שיגיד שזו בכלל פריבילגיה להתעסק בזה במציאות של ימינו.
"יכול להיות. אבל להרים את הראש ולהסתכל על הירח – את זה כל אחד יכול לעשות. אולי כל הספרות הוא דבר פריבילגי, אבל הכל יחסי – לקנות ספר ולקרוא אותו זו פריבילגיה קטנה ביחס לטוס לטורקיה לשבועיים, שזה מה שרוב האנשים בישראל מעדיפים. להסתכל על הכוכבים זה חינם, לא צריך מבצעים. זה כמו ללכת לטייל בים מהבחינה הזאת, בים נפגשים כל סוגי האנשים – עניים ועשירים, מכוניות יוקרה ואופניים. זה דמוקרטי מאוד במובן הזה, זה פתוח לכל. להתעניין בשמים זה חינמי, לא צריך כלום בשביל זה".
ג'ון פון נוימן, או בשמו ההונגרי נוימן יאנוש לאיוש, נולד לקראת סוף 1903 בבודפשט התוססת של הבֶּל אֶפּוֹק, שהיתה באותה העת מרכז תרבותי עולמי ואבן שואבת לאינטלקטואלים ואמנים באופן כללי, וליהודים בפרט. ב–1910 כרבע מאוכלוסיית העיר — כולל למעלה מחצי מהרופאים, עורכי הדין והבנקאים שבה, לצד רבים מסצנת התרבות שלה —היו יהודים. ההצלחה הזאת הגיעה עם מחיר. קונספירציות שטענו כי העיר נשלטת על ידי יהודים זכו להדהוד בקרב דמויות אנטישמיות, כמו ראש העיר של וינה, קרל לואגר, שכינה את העיר בכינוי הגנאי "יודאפשט".
מוד ונטורה ממשיכה לשאול את עצמה: "למה אנחנו לא יכולים לאהוב זה את זה כל החיים כמו שאהבנו ביום הראשון?" כיוון שאין לה תשובה, היא מדמיינת את האישה הזאת, האובססיבית לבעלה למרות השנים שלהם יחד. היא רוצה לשקוע בחיי היומיום של אישה נשואה בשנות הארבעים לחייה עם שני ילדים. לכתוב על ימיה, מחשבותיה, חלומותיה.״
אני מאוהבת בבעלי. אם כי עלי לומר: אני עדיין מאוהבת בבעלי.
אני אוהבת את בעלי כמו ביום הראשון, באהבת נעורים שכבר לא הולמת את גילנו. אני אוהבת אותו כאילו הייתי בת חמש-עשרה, כאילו הרגע נפגשנו, כאילו אין לנו שום מחויבות, לא בית לא ילדים. אני אוהבת אותו כאילו מעולם לא עזבו אותי, כאילו לא למדתי כלום, כאילו היה הראשון, כאילו אני עומדת למות בסוף השבוע.
אני חיה בפחד לאבד אותו. אני חוששת בכל רגע שנסיבות החיים יתהפכו עלי. אני מתגוננת מפני סכנות שלא קיימות.
על הכריכה:
קלמנטינה מופשטת מקליפתה (צילום: pxhere)
