על גב הספר "ענן של אפשרויות" נכתב, מפי עורכי "הפינגטון פוסט", שמייקל לואיס הוא "מגדולי כותבי הכרוניקה של תקופתנו". איני משוכנע שאני מבין לגמרי למה התכוונו עורכי האתר הנפוץ. אין ספק, עם זאת, שלואיס הוא מחבר ספרי העיון המצליח ביותר במעבר בין הספר לטלוויזיה. ספריו כמו נכתבו כטיוטות לתסריטים של שוברי קופות. כשאתה קורא את "ענן של אפשרויות", אינך יכול להימנע מחשיבה על ליהוק הסרט שיבוא בעקבותיו: מי יגלם את דניאל כהנמן ואת עמוס טברסקי ז"ל, וכיצד תונצח "החברות ששינתה את האופן שבו אנו חושבים"?
לואיס פיתח את הנוסחה המנצחת בספרו הקודם, "מאניבול", שנהפך עד מהרה לסרט מצליח בכיכובו של בראד פיט. במוקד הסרט ניצב בילי בין, מנהל קבוצת הבייסבול אוקלנד אתלטיקס, שגם הוא שינה את אופן החשיבה בתחומו. בין, שדווקא לא בא מן המגרש, הצליח להוכיח למומחים הגדולים, ותיקי קרבות ואליפויות, כי בלי חשיבה רציונלית לא יגיעו לעולם להישגים. לואיס מאוהב בסיפור ההוא עד כדי כך שהוא צירף אותו כפרק הראשון בספר שכתב על החברים המופלאים כהנמן וטברסקי. להגנתו נאמר שגם פה הוא מבקש להוכיח שהכל נטוע בדרך שאנחנו חושבים.
בניגוד ל"שיטה" שביקשו גיבוריו של לואיס להנהיג בספורט, שלא תמיד השיגה הצלחות בטוחות, ה"שיטה" של לואיס עצמו בכתיבת רבי מכר בדוקה וכמעט אינה כושלת. הוא מבקש להוכיח שגם החידושים המדעיים הגדולים והחשובים ביותר — יסודם בהנחות פשוטות ומובנות לכל נפש. הוא משכנע כל כך, שבמוחו של הקורא עולה כמעט מאליה השאלה "איך לא חשבתי על זה קודם?"
אם זה כל כך פשוט, יש להיצמד רק לשכבות העליונות והמובנות של המסקנות המדעיות ולא להלאות את הקוראים במיני "חפירות" מעמיקות וסבוכות. באופן שבו לואיס מתאר את מחקריהם של כהנמן וטברסקי הכל נראה פשוט והגיוני. כשאתה קורא את "ענן של אפשרויות", אתה מתייצב במחנה המרואיינים של החוקרים וגם אתה כושל בשאלות הפשוטות לכאורה. אילו היינו רציונליים יותר, לא היינו נופלים.
אבל ההפשטה ההופכת כל גילוי מדעי ל"משהו שכל אחד יכול להבין" היא הנדבך הראשון של ה"שיטה" של לואיס. מאחורי כל גילוי מדעי, חשוב ככל שיהיה, ניצבים בני אדם כמוני וכמוך. לכולם יש סיפור לספר. מה יותר מרתק ואנושי מסיפורו של אדם שכל חייו רצה לעסוק בספורט, אך נתיבות חייו הוליכו אותו הרחק מן המגרשים. ולפתע, מתחום אחר, מעולם אחר, הוא פורץ ומעצב תפישות חדשות, משפיע ומגשים חלום ילדות.
המוקד האנושי של הספר החדש הוא סיפור של חברות מופלאה, והמחבר יודע לנצל היטב את מה שמצטייר בעיניו כהתחברות לכאורה לא מובנת בין ניגודים. הרי כל מי שיודע משהו על חוכמת ההמונים מכיר את הנוסחה: ההתחברויות המוצלחות ביותר הן בין שני ניגודים.
דימוי: "על פי תצלום של ג'אבר בדוואן", ציור של דוד ריב, 2025
אם היה מדובר בנושא אחר שעל סדר היום העולמי, אפשר היה לומר שהזירה האינטלקטואלית הישראלית מצטרפת כרגיל באיחור מסוים לרוח הזמן — כמו שהגיבה לנושאים מדוברים אחרים דוגמת אנטי־גלובליזציה או משבר האקלים. אבל זה לא באמת המצב. ניו יורק ממוקמת כ–9,000 קילומטרים מעזה. תל אביב, לעומת זאת, נמצאת כ–70 קילומטרים מעזה. יתרה מכך: המדינה שהחריבה את עזה היא ישראל עצמה, והחיילים שעשו זאת מדברים עברית וחלקם אולי קוראים בעצמם ספרים בעברית. זה האתגר האינטלקטואלי העיקרי שעומד בפני כל מי שמפרסם ספר על עזה. כמובן, יש גם אתגרים נוספים מיידיים יותר: דעת הקהל הישראלית, גם של האופוזיציה, מצויה בהלך רוח מבוצר ומתגונן, ורובה מתייחסת לעיסוק העולמי בעזה כאל התפרצות צבועה במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הרע. רוב הישראלים לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עמוד אחד מז'אנר ספרי עזה בלי לפצוח בגידופים. ואם זה לא מספיק — המו"לות הישראלית מוחרמת ומבודדת, בפרט על ידי מחברים ומו"לים בעלי תודעה פוליטית שמאלית — בדיוק מסוג אלו שמפרסמים ספרים על עזה.
ובכל זאת הסכים פיליו, היסטוריון ודיפלומט צרפתי שחיבר ספרים רבים על אל־קאעדה, מלחמת האזרחים בסוריה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, שספרו יופיע בישראל. כפי שציין בראיון לנטע אחיטוב ב"הארץ" לפני כשנה, הוא אפילו היה מעוניין בכך, מתוך רצון שהישראלים יקראו על הנעשה בשמם. בשונה מרבים מהכותבים על הנושא, פיליו אינו מחזיק באידיאולוגיה אנטי־ציונית. ועם זאת, כבר מראשית הקריאה המבט שלו יוצר הזרה מבחינת הקורא הישראלי. אנחנו קוראים טקסט בעברית על עזה, כמו אינספור טקסטים אחרים שאליהם נחשף קורא העיתונים הישראלי — אבל את היחידה הגיאוגרפית המכונה אצלנו "הרצועה" פיליו מכנה באופן עקבי "המובלעת".
שטח אותה מובלעת חסום כידוע לכניסת תקשורת בינלאומית חופשית. מורשים להיכנס רק עיתונאים זרים מועטים, בליווי צבאי ישראלי — כלומר בכפוף לאינטרסים התעמולתיים של ישראל. אף על פי כן, פיליו הרגיש שהוא חייב להיכנס לשם. בסוף 2024 הוא הצטרף כמתנדב לארגון "רופאים ללא גבולות", ושהה במשך כחודשיים ברצועה, בעיקר באזור המוואסי שהוגדר כ"אזור הומניטרי".
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
