על גב הספר "ענן של אפשרויות" נכתב, מפי עורכי "הפינגטון פוסט", שמייקל לואיס הוא "מגדולי כותבי הכרוניקה של תקופתנו". איני משוכנע שאני מבין לגמרי למה התכוונו עורכי האתר הנפוץ. אין ספק, עם זאת, שלואיס הוא מחבר ספרי העיון המצליח ביותר במעבר בין הספר לטלוויזיה. ספריו כמו נכתבו כטיוטות לתסריטים של שוברי קופות. כשאתה קורא את "ענן של אפשרויות", אינך יכול להימנע מחשיבה על ליהוק הסרט שיבוא בעקבותיו: מי יגלם את דניאל כהנמן ואת עמוס טברסקי ז"ל, וכיצד תונצח "החברות ששינתה את האופן שבו אנו חושבים"?
לואיס פיתח את הנוסחה המנצחת בספרו הקודם, "מאניבול", שנהפך עד מהרה לסרט מצליח בכיכובו של בראד פיט. במוקד הסרט ניצב בילי בין, מנהל קבוצת הבייסבול אוקלנד אתלטיקס, שגם הוא שינה את אופן החשיבה בתחומו. בין, שדווקא לא בא מן המגרש, הצליח להוכיח למומחים הגדולים, ותיקי קרבות ואליפויות, כי בלי חשיבה רציונלית לא יגיעו לעולם להישגים. לואיס מאוהב בסיפור ההוא עד כדי כך שהוא צירף אותו כפרק הראשון בספר שכתב על החברים המופלאים כהנמן וטברסקי. להגנתו נאמר שגם פה הוא מבקש להוכיח שהכל נטוע בדרך שאנחנו חושבים.
בניגוד ל"שיטה" שביקשו גיבוריו של לואיס להנהיג בספורט, שלא תמיד השיגה הצלחות בטוחות, ה"שיטה" של לואיס עצמו בכתיבת רבי מכר בדוקה וכמעט אינה כושלת. הוא מבקש להוכיח שגם החידושים המדעיים הגדולים והחשובים ביותר — יסודם בהנחות פשוטות ומובנות לכל נפש. הוא משכנע כל כך, שבמוחו של הקורא עולה כמעט מאליה השאלה "איך לא חשבתי על זה קודם?"
אם זה כל כך פשוט, יש להיצמד רק לשכבות העליונות והמובנות של המסקנות המדעיות ולא להלאות את הקוראים במיני "חפירות" מעמיקות וסבוכות. באופן שבו לואיס מתאר את מחקריהם של כהנמן וטברסקי הכל נראה פשוט והגיוני. כשאתה קורא את "ענן של אפשרויות", אתה מתייצב במחנה המרואיינים של החוקרים וגם אתה כושל בשאלות הפשוטות לכאורה. אילו היינו רציונליים יותר, לא היינו נופלים.
אבל ההפשטה ההופכת כל גילוי מדעי ל"משהו שכל אחד יכול להבין" היא הנדבך הראשון של ה"שיטה" של לואיס. מאחורי כל גילוי מדעי, חשוב ככל שיהיה, ניצבים בני אדם כמוני וכמוך. לכולם יש סיפור לספר. מה יותר מרתק ואנושי מסיפורו של אדם שכל חייו רצה לעסוק בספורט, אך נתיבות חייו הוליכו אותו הרחק מן המגרשים. ולפתע, מתחום אחר, מעולם אחר, הוא פורץ ומעצב תפישות חדשות, משפיע ומגשים חלום ילדות.
המוקד האנושי של הספר החדש הוא סיפור של חברות מופלאה, והמחבר יודע לנצל היטב את מה שמצטייר בעיניו כהתחברות לכאורה לא מובנת בין ניגודים. הרי כל מי שיודע משהו על חוכמת ההמונים מכיר את הנוסחה: ההתחברויות המוצלחות ביותר הן בין שני ניגודים.
ממש בתחילת המאה הנוכחית, באביב 2001, שיגרה הוצאת בבל עב״ם ספרותי-אמנותי.
הספר ״זיעה מתוקה״, עליו חתומים במשותף ז׳וסטין פראנק ורועי רוזן, הביא לראשונה לקוראי העברית פרקים נרחבים מתוך רומן אוונגרדי ופורנוגרפי אבוד בשם ״זיעה מתוקה״. המחברת, ז׳וסטין פראנק (1900-1943), היתה אמנית וסופרת יהודייה נשכחת שנולדה באנטוורפן, פעלה בפריז ומתה בתל-אביב. לרומן של פראנק צורפו מסות היסטוריות וביקורתיות מאת האמן רועי רוזן והמתרגמת יוהנה פורר-הספרי הסוקרות את חייה ופועלה ומציעות פרשנויות שונות ליצירתה. כמו בספרים ובמונוגרפיות רבים אחרים המוקדשים לאמנות, את הטקסטים בספר ליוו שלל מראי מקום חזותיים, צילומים של פראנק וסביבתה בפריז ובתל אביב. וכן מבחר מיצירותיה ששרדו את פגעי הזמן.
אמנם, בעת יציאת הספר, נמצאו כמה היסטוריונים של האמנות שקראו את הספר מהר מדי ונתקפו בבהלה אמיתית על כך שנתפסו עם המכנסיים למטה והחמיצו את הפרק החשוב הזה של ההיסטוריה של האמנות, אך בזה פחות או יותר הסתכם הסקנדל. למרבה ההפתעה, למרות נושאיו הפרובוקטיביים ואולי אף השערורייתיים, הספר התקבל באהדה רבה. הביקורות בעיתונים השונים עקבו בסקרנות ובתשומת לב אחרי הפרויקט הטוטלי הזה של רוזן ושיבחו אותו ודנו בכובד ראש בקשרים הדמיוניים שהוא מציע בין דמויות ובין רעיונות, ובין ציור ובין כתיבה.
ההתקבלות החלקה הזאת בטח אומרת משהו על פרקטיקות אוונגרדיות כדוגמת השערורייה או הפרובוקציה שבשלב זה כבר קצת איבדו מכוחם אחרי מאה של אוונגרד, אבל היא אולי גם מעידה על איזו בריאות נפשית של קהל האמנות והספרות בישראל של תחילת המאה ה-21 שכבר לא הזדעזע משום דבר. המהדורה הראשונה של הספר אזלה די מהר.
כשרועי הציע לנו לפני כשנה וחצי להוציא מהדורה חדשה של הספר הזה, הסכמתי מיד. זה ספר שתמיד אהבתי, מבריק ומצחיק בטירוף. אבל חשבתי שהפעם אולי זה לא יעבור כל כך חלק, שהספר הזה עשוי להתקבל עכשיו אחרת ואולי לקבל משמעויות אחרות.
(צלם לא ידוע: ז׳וסטין פראנק ופניה חיסין בחוף תל-אביב, 1938)
עורכת: טל ניסן, מפיק: יוֹבל בן שושן, מרואיינים: צליל אברהם, ד"ר יואב רונאל
