דב כרמי הוא החיה החביבה עלי מבין ״שלושת החיות״ שיסדו את שלושת השושלות הדומיננטיות באדריכלות ישראל. הוא אחד הארכיטקטים הישראלים שאני הכי אוהב. מבין כל הכרמים שהיכרתי, הוא ללא ספק היה הכרמי שתמיד העדפתי. מכל בחינה, בעיקר הארכיטקטונית.
אולי תרמה לכך העובדה שלא רק שלא הכרתי אותו, גם לא ידעתי עליו כלום. בהשוואה לאריה שרון וזאב רכטר שהיו להם או עליהם ספרים שיצאו בימי חייהם או שיצאו לאחר מותם על ידי ממשיכי השושלת, וגם בהשוואה לשני ילדיו, רמי ועדה שגם להם יש כבר ספרים ופרסומים, על דב כרמי לא קראתי כמעט דבר. שמעתי עליו פעם כמה סיפורים מאמנון אלכסנדרוני שעבד איתו בצעירותו ונזכר בגעגועים כיצד היה משרטט את אותה החזית שוב ושוב, בשינויים זעירים, עד שהגיע לתוצאה שחיפש.
למעשה, חוץ מתיאורו של אלכסנדרוני על אודות איש שקט ומופנם ליד שולחן שרטוט, תיאור שהיה יכול להלום אינספור ארכיטקטים שהיכרתי, הכרתי את דב כרמי בעיקר וכמעט אך ורק דרך הבניינים שלו, שלכמה מהם הייתי חוזר בכל הזדמנות. הם פשוט נפלאים. תמיד טוב לי בהם, אני תמיד מרגיש בנוח שם, בארכיטקטורה השקטה, החכמה, המעודנת שלו, שמחושבת בקפדנות בכל קני המידה ושתמיד כדאי להתבונן בה גם ממש מקרוב שכן כרמי נתן מקום של כבוד לבעלי מלאכה מעולים, בנאים, מסגרים ונגרים ואפשר להם או עודד אותם להותיר את חותם מגע ידם. במהלך הקריירה היחסית קצרה שלו היה דב כרמי אחראי ושותף ליצירתן על כמה מהיצירות הארכיטקטוניות היפות, החשובות והאיקוניות בישראל: בתי המגורים התל אביביים מוקדמים כמו ליבלינג או מאוחרים כמו זלוציסטי, היכל התרבות, בית הוועד הפועל ובית אל על בתל אביב, גבעת רם והכנסת בירושלים. הארכיטקטורה של דב כרמי, מתחילתה ועד סופה, היא קלאסיקה מודרניסטית במיטבה שעד כה לא זכתה למקום משלה.
הנה משהו שלמדתי מהערה קטנה בספר הזה, שעל הכריכה שלו מופיע בית מקס ליבלינג של דב כרמי, הידוע כיום יותר בכינוי ״מרכז העיר הלבנה״, ומשמש בתמיכת ממשלת גרמניה הפדרלית מעין שגרירות של באוהאוס בתל אביב: דב כרמי לא למד ארכיטקטורה בבאוהאוס אלא באוניברסיטת גנט שבבלגיה. ושם, באוניברסיטת גנט שבבלגיה, למדה גם הארכיטקטית ג׳ניה אברבוך שתכננה את כיכר צינה דיזנגוף שמופיעה על כריכת המהדורה הדו-לשונית של הספר ״Dwelling on the Dunes״ של ניצה סמוק. ושם גם למד בנימין אידלסון (עוד זוכה פרס ישראל לארכיטקטורה). ומתברר שהם לא היו היחידים, בפקולטה לארכיטקטורה של אוניברסיטת גנט למדו עוד ארכיטקטים ארצישראלים: בנימין אנקשטיין, ישראל דן מילוסלבסקי, המהנדס אליהו פיטלסון. והיו ארכיטקטים ארצישראלים אחרים שלמדו במוסדות אחרים בבלגיה כמו חיים כשדן, בן-עמי שולמן או מיכאל קון. לכן, דווקא עכשיו, על רקע חגיגות של מאה השנים לייסוד באוהאוס, שכצפוי הגיעו גם לתל אביב, אפשר בהחלט וחשוב בהחלט לומר שההשפעה הבלגית על הארכיטקטורה המודרנית בתל אביב היתה משמעותית הרבה יותר מזו של באוהאוס.
ועוד מחשבה אחת. דב כרמי מת לפני יותר מחצי מאה בגיל 57. ספק אם בחייו, יכול היה כרמי בכלל להעלות על דעתו שהוא מייסד שושלת או לחזות את משטר השושלות הקבוע שישתרר בענף האדריכלות הישראלית, שבמסגרתו יצליחו כמה משרדים משפחתיים לשרוד במשך יותר משמונה עשורים, לעבור את את כל הדרך מהלירה הבריטית אל השקל החדש, 7 או 8 או 9 מלחמות (תלוי איך סופרים), עשרות ממשלות, מאות שרים, אלפי רפורמות, מאות אלפי פקידים. למיטב ידיעתי, אין לזה אח ורע בשום מקום בעולם.
אולם, בשונה משושלות אדריכלים אחרות בישראל שבהן חילופי הדורות עברו בדרך כלל בהצלחה או לפחות בשקט ותוך שמירה על המשכיות ורציפות המורשת הארכיטקטונית המשפחתית (שתי השושלות ההיסטוריות האחרות, רכטר ושרון, כבר מנוהלות בידי דור הנכדים), כשושלת, משפחת כרמי היתה כנראה שושלת לא-מתפקדת במיוחד. החוליה ההכרחית להמשכיות שושלת כרמי היתה בנו הבכור של דב כרמי, רמי, שהפך לשותפו של מ-1955 ועד פטירתו ב-1962, ושנים מאוחר יותר היה שותפה של עדה בפרויקט בית המשפט העליון. רמי היה בן השיח העיקרי של דב כרמי, שאיתו, על פי עדותה של עדה, ניהל וויכוחים סוערים. אבל רמי לא בדיוק המשיך את המשרד אלא פשוט החליף אותו, עשה משרד חדש. הוא אף פעם לא התנהג כמו שושלת, לא הציג את עצמו כחלק משושלת. הוא אמנם ערך לאביו מחווה יפה והקדיש לו פרק בספרו ״אדריכלות לירית״, אבל במשרד שלו לא היה ממש מקום להנצחת מורשת האב.
בכל ימי חיי נפגשתי עם רמי כרמי בסך הכול לשתי שיחות ארוכות בארבע עיניים. בשתיהן הוא לא חדל מלהקסים ולהרתיע אותי לסירוגין. בפעם הראשונה שנפגשנו, בשנות התשעים, הלכתי אליו לבית רוזמרין בהרצליה פיתוח כדי לשאול אותו למה סיידו את הבטון החשוף של בית ספר עמל. רמי יכול היה לדבר על ארכיטקטורה כמו שאיל שני מדבר על עגבניות, ועד מהרה הוא המם אותי עם שורה כמו ״בטון זה חומר שמלא בחושך״. על אף שאדריכל העיר דאז נשבע לי בחיי ילדיו שסיודו של בית ספר ״עמל״ נעשה על פי דרישתו התקיפה של כרמי, רמי הכחיש מכל וכול את מעורבותו ביוזמה הזאת. בסוף הוא סיפר לי שהוא החליט להיות ארכיטקט בהשפעת הרומן ״כמעין המתגבר״. אחר כך, כשחזרתי הביתה, חשבתי על זה, ויותר ויותר זה נראה היה לי מוזר, אך גם כנראה מלמד: יש לו בבית את דב כרמי אבל במקום זה הוא הולך ומתלהב מהווארד רוארק.
יצא לנו לדבר שוב אחרי הרבה שנים, כשהוא ניסה לעניין אותי בפרויקט מו״לי של כינוס כל כתביו. זה דווקא עניין אותי כי הוא כתב היטב והיתה לו עברית צברית יפה, אבל חשבתי שפרויקט כזה חייב לכלול שני נושאים שהוא מעולם התייחס אליהם ושהיו קרובים ללבי: התחנה המרכזית החדשה ודב כרמי. לצערי, אלו היו בדיוק שני הנושאים היחידים שלא היו כלולים בפרויקט שלו. רמי לא ידע הרבה או לא ממש רצה לדעת על התחנה המרכזית, והודה שלא ביקר בה מעולם. בנוגע לדב כרמי, הוא סיפר שבכוונתו לערוך תערוכה. ואכן, התערוכה, ״דב כרמי, אדריכל-מהנדס: דומסטיקה ציבורית״ אותה אצרה מאירה יגיד-חימוביץ׳, התקיימה ב-2010 בביתן הלנה רובינשטיין. שמעתי שיצא קטלוג, אך לא ראיתיו מעולם.
אין ספק שהספר הזה על דב כרמי שכתבה עדה בתו, שבו היא סוף סוף עושה צדק עם עבודתו, אבל גם מצהירה במופגן ״אבא שלי, דב כרמי״, רואה אור בזכות השושלת; אבל העובדה שהספר הזה יוצא רק עכשיו - 57 שנים לאחר מותו של דב כרמי ו-5 שנים לאחר מותו של רמי כרמי שהחזיק בארכיון המשרד - גם זה קרה או לא קרה, אך ורק בגלל השושלת. אם, כמו שהיה אומר טולסטוי, כל המשפחות האומללות הן אומללות כל אחת לפי דרכה, דב כרמי היה במובן מסוים כנראה הקורבן הראשון של הדינמיקה השושלתית הזאת באדריכלות ישראל.
גם עכשיו, אחרי שקראתי את הספר היפה שכתבה עליו בתו האדריכלית עדה כרמי-מלמד, כשאני כבר יודע עליו יותר, אני עדיין לא יודע עליו הרבה. הספר ״אבא שלי, דב כרמי״ אינו ביוגרפיה. זוהי מונוגרפיה אישית ורגשית, שבה מתבוננת כרמי-מלמד במבחר בניינים של אביה. נראה שהספר נכתב מתוך אהבה גדולה וקרבה אך גם, למרבה הפליאה, מתוך מרחק גדול. בדרכו העדינה והמאופקת הספר מסגיר אבל גם מסתיר דרמה אישית, משפחתית ומקצועית: אולי בגלל הגיל, אולי בגלל המגדר, אולי בגלל הגורל, עדה הכירה את דב כרמי כאבא אך לא כארכיטקט. היא מעידה שמעולם לא זכתה לעבוד איתו ובכל חייה דיברה איתו רק פעם אחת על ארכיטקטורה. בספר, מנסה עדה כרמי-מלמיד לגשר על המרחק הזה כמעט אך ורק באמצעות התבוננות בארכיטקטורה שהותיר אביה. במהלך הקריאה תהיתי כמה היא באמת ידעה עליו. במובן מסוים היתה לי תחושה שהיא מתבוננת בפרויקטים האלה של אביה ומגלה אותם כמו לראשונה בדיוק כמו שאני מתבונן בספר הזה אחרי שפתחתי אותו מהניילון. אבל מצד שני, כשאני מסתכל על הפרויקטים של דב כרמי גם שאלתי את עצמי, מה עוד בכלל יש לדעת? מה עוד צריך לדעת? מה עוד צריך לדעת על אדם שכל מה שרצה לעשות זה לשבת ליד שולחן שרטוט ולעשות את עבודתו למופת?
ממש בתחילת המאה הנוכחית, באביב 2001, שיגרה הוצאת בבל עב״ם ספרותי-אמנותי.
הספר ״זיעה מתוקה״, עליו חתומים במשותף ז׳וסטין פראנק ורועי רוזן, הביא לראשונה לקוראי העברית פרקים נרחבים מתוך רומן אוונגרדי ופורנוגרפי אבוד בשם ״זיעה מתוקה״. המחברת, ז׳וסטין פראנק (1900-1943), היתה אמנית וסופרת יהודייה נשכחת שנולדה באנטוורפן, פעלה בפריז ומתה בתל-אביב. לרומן של פראנק צורפו מסות היסטוריות וביקורתיות מאת האמן רועי רוזן והמתרגמת יוהנה פורר-הספרי הסוקרות את חייה ופועלה ומציעות פרשנויות שונות ליצירתה. כמו בספרים ובמונוגרפיות רבים אחרים המוקדשים לאמנות, את הטקסטים בספר ליוו שלל מראי מקום חזותיים, צילומים של פראנק וסביבתה בפריז ובתל אביב. וכן מבחר מיצירותיה ששרדו את פגעי הזמן.
אמנם, בעת יציאת הספר, נמצאו כמה היסטוריונים של האמנות שקראו את הספר מהר מדי ונתקפו בבהלה אמיתית על כך שנתפסו עם המכנסיים למטה והחמיצו את הפרק החשוב הזה של ההיסטוריה של האמנות, אך בזה פחות או יותר הסתכם הסקנדל. למרבה ההפתעה, למרות נושאיו הפרובוקטיביים ואולי אף השערורייתיים, הספר התקבל באהדה רבה. הביקורות בעיתונים השונים עקבו בסקרנות ובתשומת לב אחרי הפרויקט הטוטלי הזה של רוזן ושיבחו אותו ודנו בכובד ראש בקשרים הדמיוניים שהוא מציע בין דמויות ובין רעיונות, ובין ציור ובין כתיבה.
ההתקבלות החלקה הזאת בטח אומרת משהו על פרקטיקות אוונגרדיות כדוגמת השערורייה או הפרובוקציה שבשלב זה כבר קצת איבדו מכוחם אחרי מאה של אוונגרד, אבל היא אולי גם מעידה על איזו בריאות נפשית של קהל האמנות והספרות בישראל של תחילת המאה ה-21 שכבר לא הזדעזע משום דבר. המהדורה הראשונה של הספר אזלה די מהר.
כשרועי הציע לנו לפני כשנה וחצי להוציא מהדורה חדשה של הספר הזה, הסכמתי מיד. זה ספר שתמיד אהבתי, מבריק ומצחיק בטירוף. אבל חשבתי שהפעם אולי זה לא יעבור כל כך חלק, שהספר הזה עשוי להתקבל עכשיו אחרת ואולי לקבל משמעויות אחרות.
(צלם לא ידוע: ז׳וסטין פראנק ופניה חיסין בחוף תל-אביב, 1938)
עורכת: טל ניסן, מפיק: יוֹבל בן שושן, מרואיינים: צליל אברהם, ד"ר יואב רונאל
