הסופר והמשורר הצרפתי מישל וולבק יקבל את פרס ירושלים לספרות לשנת 2025 במסגרת פורום הספר הבינלאומי שיתקיים במאי הקרוב. הפרס היוקרתי, המוענק על ידי ראש העיר ירושלים אחת לשנתיים, נחשב לאחד הפרסים הספרותיים החשובים בעולם. בין הזוכים בו בעבר: חורחה לואיס בורחס, אז'ן יונסקו, סימון דה בובואר, מילן קונדרה, סוזן סונטג, ג'ון מקסוול קוטזי, איסמעיל קאדרה, קרל אוּבֶה קְנַאוּסְגוׁרְד, ג'ויס קרול אוטס ואחרים.
חבר השופטים שכלל את חוקר הספרות פרופ׳ גור זיק, מבקר הספרות ד״ר אריק גלסנר וחוקרת הספרות גב׳ בלהה בן אליהו בחר פה אחד במישל וולבק בשל היותו "סופר רדיקלי" בעל "כישרון מוסרי", המעז לעסוק "בהיבטים הבסיסיים והמהותיים ביותר של הקיום האנושי".
הנה נימוקי חבר השופטים להענקת הפרס:
"מישל וולבק הוא ללא ספק מהסופרים הבולטים והמשפיעים בעולם כיום.
וולבק הוא סופר רדיקלי – החושב באופן עקרוני על המצב האנושי – והוא גם בעל מה שניתן לכנות 'כישרון מוסרי', כלומר יצירתו, בצד הערכים האסתטיים שניחנה בהם, מוּנעת בלהט מוסרי עז. בתקופה בה הספרות העולמית מתכנסת יותר ויותר לעיסוק בפוליטיקת זהויות, וולבק לא מפחד לעסוק בהיבטים הבסיסיים והמהותיים ביותר של הקיום האנושי (הזדקנות, מוות, אהבה ומין), ומעז לכתוב עליהם באופן הבהיר והנוקב ביותר.
בצד היותו בעל יכולת הכללה ופישוט נדירים, וולבק הוא סופר בעל כוח דמיון עז, מה שמאפשר לו הן לדמיין מציאויות אלטרנטיביות למציאות העכשווית והן לבקר בבהירות מאותן אלטרנטיבות את אותה מציאות עכשווית.
וולבק החזיר את הפסימיזם השופנהאוארי של המאה ה-19 ללב הדיון העכשווי, אך בה בעת הוא דרוך מאד לקראת האפשרות האנושית לאושר. למעשה, הוא בעל רגישות עילאית לאפשרות של אושר אנושי, הן אישי והן כללי-אוטופי. במובן זה, ניתן לכנות את וולבק סופר הומניסטי.
סוגיית חופש הפרט בחברה המודרנית הינה תמה מהותית העוברת כחוט השני ביצירתו. מחד, ניתן לראות בוולבק מבקר מרכזי של הליברליזם המוקצן, בו הפרט, המנושל מזהויות קולקטיביות (לאום, דת, מעמד, אידיאולוגיה, תרבות ייחודית), מוצא את עצמו, בשלהי המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21, מבודד לחלוטין בחברה ממוסחרת ותחרותית. הביקורת שהוא משמיע על הליברליזם המוקצן ראויה להאזנה. מאידך, אותה ביקורת עצמה שהשמיע וולבק, בעיקר בעשור וחצי הראשונים של יצירתו (כשהייתה עמדת מיעוט), היוותה בעצמה דוגמה ומופת ליכולת של הפרט לצאת נגד העמדה השלטת הרווחת בחברה ובתרבות בה הוא חי; ולדרך בה יכולת הניתוח של היחיד ביחס לחברה בה הוא חי יכולה לחלץ את אותו יחיד מהדוֹגמוֹת שלה ומהמובן-מאליו שהיא נוהגת לפיו ומכאן לסייע גם לאחרים בחילוץ זה.
על היותו של וולבק קול מובחן, אמיץ ומוסרי בספרות העכשווית אנו מוצאים לנכון להעניק לו את פרס ירושלים לספרות לשנת תשפ"ה".
קצת מפחיד להתקשר למישל וולבק. תירגמתי שניים מספריו אבל אף פעם לא דיברתי איתו, וגם אם שמעתי שבאופן אישי הוא אדם עדין וחביב, קשה להשתחרר מהתדמית של ה'אַנפַנט טֶריבּל' של הספרות הצרפתית ב-30 השנים האחרונות: גאון ארסי, פרובוקטור, מיזוגן, בלתי צפוי, ואני מזמין את שונאיו ומעריציו להוסיף את שאר התוויות החביבות עליהם, שכנראה יהיו כולן נכונות ושגויות בה-במידה.
אני מחייג את המספר ומקווה שרעשי הבנייה מהתמ"א הסמוך לא יפריעו מדי לשיחה. וולבק עונה מיד ופותח בהתנצלות על רעשי השיפוצים שיש כרגע בבניין שלו בפריז. ובכל זאת, איכשהו, העבודות נאלמות דום לשעה ואנחנו מצליחים לנהל שיחה שקטה בלי הפרעות. לרגעים, נדמה לי, כמעט שקטה מדי: בדיבור וולבק פחות עולץ ונשכני מאשר בפרוזה ובמאמרים שלו, מהורהר, מהסס, לא מרבה באמירות נחרצות. ואולי משהו התרכך בסופר, שבשנה הבאה ימלאו לו 70 (לפחות לפי אחת הגרסאות, שכן בכוונה טיפח עמימות סביב גילו)? גם ברומן האחרון שלו, "לחסל", יש לפעמים תחושה כזו, ועוד אחזור לכך בהמשך.
בהימראו ראמג׳י אמבדקר (1891-1956), בן לקאסטת מָהָאר האסורה בנגיעה ואחד המשפטנים המזהירים בדורו, היה שר המשפטים הראשון של הודו ועמד בראש הוועדה לניסוח החוקה. אמבדקר היה מבקרה החריף ביותר של שיטת הקאסטות המושרשת בהינדואיזם. בשונה מיריבו המר מהטמה גנדהי, שהכיר בפגמיה של השיטה אך העדיף אותה על שיטת המעמדות המערבית, הוא הטיף לחיסולה המוחלט, גם במחיר חיסולה של הדת ההינדואית שעליה ועל כתביה היא מתבססת.
הנה הקטע הפותח של המסה הארוכה שכתבה עליו הסופרת ארונדהטי רוי, ״הדוקטור והקדוש״. המסה מופיעה בלווית תרגום ספרו הקלאסי של אמבדקר ״חיסול הקאסטות״ שראה אור בבבל בספטמבר 2023, ערב המלחמה.
החודש, ב-14 באפריל, ימלאו 134 שנים ללידתו של האיש יוצא הדופן הזה.
מעבר לאי הדיוקים ההיסטוריים ולאפשרות הלא-במיוחד-מעניינת לקרוא את העלילה של ״הברוטליסט״ כמין רומן מפתח, הדבר שהטריד אותי יותר מכל בסרט הזה היה החיבור שהוא עושה בין שני נרטיבים ארכיטקטוניים, ששניהם כבר הוכחו כמזיקים. אפשר בקלות לסכם את התקציר של הסרט כ"אגדת הבאוהאוס פוגשת את כמעיין המתגבר.״
