"ודאות בחייהם של סטודנטים לארכיטקטורה היא מצרך נדיר", כותב מתיו פרדריק בפתח ספרו. "תוכנית הלימודים היא יצור מבלבל ופראי ומתוכה נגזרים שעות עבודה ארוכות, קריאה בטקסטים צפופים, ולעתים קרובות, התמודדות עם תוכני הוראה סתומים". גם אם שיעורים בארכיטקטורה הם מרתקים (והם אכן כאלה), הם עמוסים בהחרגות ובהסתייגויות רבות כל כך, שסטודנטים יכולים בקלות לתהות אם קיים בכלל משהו ממשי שאפשר ללמוד על ארכיטקטורה".
ואם זו החוויה שזכורה לאדריכלים משנות ההכשרה האקדמית שלהם, מה יגידו שוחרי האדריכלות שמנסים לבסס את השכלתם בתחום, ואנשים שחייהם הפגישו אותם עם אדריכלים - חברים, בני משפחה וקולגות - ואינם מצליחים להבין מה בעצם עושים האדריכלים האלה, משום שהם מתקשים להסביר?
"101 דברים שלמדתי בבית הספר לארכיטקטורה" יצא לפני עשר שנים בארה"ב, ומגיע כעת לחנויות הספרים בתרגומו העברית (הוצאת "בבל"). עם איורים פשוטים וקלילים, ומולם הסבר רהוט בגובה העיניים (וכמה שזה נחוץ, לעומת טקסטים מפוחלצים שעולם האדריכלות מולעט בהם), הנושאים שעולים בספר הם מגוונים: מהסברים קונסטרוקטיביים בסיסיים, דרך הכנת פרזנטציות, מושגים בהיסטוריה של האדריכלות, טעויות נפוצות בתכנון, ציטוטים מפורסמים, וגם כמה עצות בענייני התדמית והדימוי, כמו איך לשרטט קו שישכנע את הזולת כי לפניו עומד אדריכל רציני.
ג'ון פון נוימן, או בשמו ההונגרי נוימן יאנוש לאיוש, נולד לקראת סוף 1903 בבודפשט התוססת של הבֶּל אֶפּוֹק, שהיתה באותה העת מרכז תרבותי עולמי ואבן שואבת לאינטלקטואלים ואמנים באופן כללי, וליהודים בפרט. ב–1910 כרבע מאוכלוסיית העיר — כולל למעלה מחצי מהרופאים, עורכי הדין והבנקאים שבה, לצד רבים מסצנת התרבות שלה —היו יהודים. ההצלחה הזאת הגיעה עם מחיר. קונספירציות שטענו כי העיר נשלטת על ידי יהודים זכו להדהוד בקרב דמויות אנטישמיות, כמו ראש העיר של וינה, קרל לואגר, שכינה את העיר בכינוי הגנאי "יודאפשט".
מוד ונטורה ממשיכה לשאול את עצמה: "למה אנחנו לא יכולים לאהוב זה את זה כל החיים כמו שאהבנו ביום הראשון?" כיוון שאין לה תשובה, היא מדמיינת את האישה הזאת, האובססיבית לבעלה למרות השנים שלהם יחד. היא רוצה לשקוע בחיי היומיום של אישה נשואה בשנות הארבעים לחייה עם שני ילדים. לכתוב על ימיה, מחשבותיה, חלומותיה.״
אני מאוהבת בבעלי. אם כי עלי לומר: אני עדיין מאוהבת בבעלי.
אני אוהבת את בעלי כמו ביום הראשון, באהבת נעורים שכבר לא הולמת את גילנו. אני אוהבת אותו כאילו הייתי בת חמש-עשרה, כאילו הרגע נפגשנו, כאילו אין לנו שום מחויבות, לא בית לא ילדים. אני אוהבת אותו כאילו מעולם לא עזבו אותי, כאילו לא למדתי כלום, כאילו היה הראשון, כאילו אני עומדת למות בסוף השבוע.
אני חיה בפחד לאבד אותו. אני חוששת בכל רגע שנסיבות החיים יתהפכו עלי. אני מתגוננת מפני סכנות שלא קיימות.
על הכריכה:
קלמנטינה מופשטת מקליפתה (צילום: pxhere)
