"ודאות בחייהם של סטודנטים לארכיטקטורה היא מצרך נדיר", כותב מתיו פרדריק בפתח ספרו. "תוכנית הלימודים היא יצור מבלבל ופראי ומתוכה נגזרים שעות עבודה ארוכות, קריאה בטקסטים צפופים, ולעתים קרובות, התמודדות עם תוכני הוראה סתומים". גם אם שיעורים בארכיטקטורה הם מרתקים (והם אכן כאלה), הם עמוסים בהחרגות ובהסתייגויות רבות כל כך, שסטודנטים יכולים בקלות לתהות אם קיים בכלל משהו ממשי שאפשר ללמוד על ארכיטקטורה".
ואם זו החוויה שזכורה לאדריכלים משנות ההכשרה האקדמית שלהם, מה יגידו שוחרי האדריכלות שמנסים לבסס את השכלתם בתחום, ואנשים שחייהם הפגישו אותם עם אדריכלים - חברים, בני משפחה וקולגות - ואינם מצליחים להבין מה בעצם עושים האדריכלים האלה, משום שהם מתקשים להסביר?
"101 דברים שלמדתי בבית הספר לארכיטקטורה" יצא לפני עשר שנים בארה"ב, ומגיע כעת לחנויות הספרים בתרגומו העברית (הוצאת "בבל"). עם איורים פשוטים וקלילים, ומולם הסבר רהוט בגובה העיניים (וכמה שזה נחוץ, לעומת טקסטים מפוחלצים שעולם האדריכלות מולעט בהם), הנושאים שעולים בספר הם מגוונים: מהסברים קונסטרוקטיביים בסיסיים, דרך הכנת פרזנטציות, מושגים בהיסטוריה של האדריכלות, טעויות נפוצות בתכנון, ציטוטים מפורסמים, וגם כמה עצות בענייני התדמית והדימוי, כמו איך לשרטט קו שישכנע את הזולת כי לפניו עומד אדריכל רציני.
לפני כשלוש שנים ראה אור בספרייה של בבל ״חלומות רכבת״ֿ, ספרו הלפני־אחרון של דניס ג’ונסון (2017-1949), שזכה לשבחים יוצאי–דופן ולפרסים רבים ונחשב לאחת מפסגות יצירתו. עכשיו הסיפור הגדול על רוברט גְרֵיינְייר, האיש שלא ידע מיהם הוריו ולא הותיר אחריו יורשים, שמעולם לא היה שיכור, שהיתה לו אהובה אחת ־ אשתו ומעולם לא רכש נשק חם ולא דיבר בטלפון, יוצא לאקרנים בעיבוד קולנועי ומוצג בקולנוע לב בתל אביב החל ב-7 בנובמבר ועתיד לאחר מכן גם לעלות לנטפליקס מאוחר יותר החודש.
בעת ביקורו האחרון בישראל שאלתי את מישל וולבק איזה מספריו של עמנואל קארר הוא הכי אוהב. הוא השיב בלי שום היסוס: ״חיים אחרים משלי״. הסכמתי איתו בקלות ושמחתי לבשר לו שהרומן הזה, שראה אור לראשונה בצרפת ב-2009, סוף סוף יראה אור בקרוב בעברית.
דימוי: Emmelene Landon, Océan, huile sur toile, 130 x 130 cm, 2023
בתמונה: לאסלו קרסנהורקאי בכרם שיזף בנגב, 2012 (צילום: צור שיזף)
אין גוזמה באמירה שבמקרים נדירים יצירת סופר החריג מכל בחינה באיכות כתיבתו זוכה לתהודה המגיעה לה. כתיבה יוצאת דופן עלולה לעורר לא רק קנאת סופרים והשתלחות מבקרים, אלא גם צרות עין ותסכול בקרב אנשים המתיימרים להבין הכל. למרות זאת, בחדשה על זכיית הסופר ההונגרי לאסלו קרסנהורקאי בפרס נובל לספרות לשנת 2025 לא היה בעיניי שום דבר מפתיע, כי למן ראשית קריאתי בספריו עוררה בליבי יצירתו התפעלות ויראת כבוד, הערכה ואף הערצה.
לאסלו קרסנהורקאי - בדומה לסופר הונגרי קודם שזכה בפרס, ניצול השואה אימרה קרטס, אולם גם בשונה ממנו - הוא עוף נדיר ויוצר מיוחד במינו מכל בחינה אפשרית. כתיבתו פורצת תדיר את מחסומי השפה ומסרבת לציית לפקודות התחביר. היא מצטיינת בריבוי משלבים, בעושר לשוני יוצא מגדר הרגיל וביכולת להביט במציאות כפי שהיא ולהתייחס אליה מכל זווית ראייה אפשרית. כל ספר שכתב קרסנהורקאי הוא עולם בפני עצמו. כל פן המתגלה באחת מיצירותיו פותח צוהר לאינספור תובנות עשירות ומעשירות בקשר למורכבות הקיום האנושי. במבט שטחי אפשר תמיד לגלות בספריו עלילות מרתקות הטומנות בחובן התחלה, אמצע וסוף, גם אם סדר רכיבי העלילה כולל תמיד יסודות מפתיעים ותהפוכות מדהימות. אולם קריאה מעמיקה יותר בכל יצירה ויצירה מגוללת בפני קוראיה רבדים מורכבים, המסרבים לצבוע את האמת ואת המציאות רק בשחור ובלבן. משום כך גם אין ביצירה זאת נכונות ללכת בתלם, להתגייס לטובת מחנה כזה או אחר, ולא כל שכן לא כניעה לאפשרות לזייף ולסלף את ריבוי פניו של העולם המורכב לצורך הצגת צד כזה או אחר כטוב בלבד או כרע בלבד.
