"ודאות בחייהם של סטודנטים לארכיטקטורה היא מצרך נדיר", כותב מתיו פרדריק בפתח ספרו. "תוכנית הלימודים היא יצור מבלבל ופראי ומתוכה נגזרים שעות עבודה ארוכות, קריאה בטקסטים צפופים, ולעתים קרובות, התמודדות עם תוכני הוראה סתומים". גם אם שיעורים בארכיטקטורה הם מרתקים (והם אכן כאלה), הם עמוסים בהחרגות ובהסתייגויות רבות כל כך, שסטודנטים יכולים בקלות לתהות אם קיים בכלל משהו ממשי שאפשר ללמוד על ארכיטקטורה".
ואם זו החוויה שזכורה לאדריכלים משנות ההכשרה האקדמית שלהם, מה יגידו שוחרי האדריכלות שמנסים לבסס את השכלתם בתחום, ואנשים שחייהם הפגישו אותם עם אדריכלים - חברים, בני משפחה וקולגות - ואינם מצליחים להבין מה בעצם עושים האדריכלים האלה, משום שהם מתקשים להסביר?
"101 דברים שלמדתי בבית הספר לארכיטקטורה" יצא לפני עשר שנים בארה"ב, ומגיע כעת לחנויות הספרים בתרגומו העברית (הוצאת "בבל"). עם איורים פשוטים וקלילים, ומולם הסבר רהוט בגובה העיניים (וכמה שזה נחוץ, לעומת טקסטים מפוחלצים שעולם האדריכלות מולעט בהם), הנושאים שעולים בספר הם מגוונים: מהסברים קונסטרוקטיביים בסיסיים, דרך הכנת פרזנטציות, מושגים בהיסטוריה של האדריכלות, טעויות נפוצות בתכנון, ציטוטים מפורסמים, וגם כמה עצות בענייני התדמית והדימוי, כמו איך לשרטט קו שישכנע את הזולת כי לפניו עומד אדריכל רציני.
כמי שלא היה שותף סוד של מיכל פלג אך הוציא לאור את ספרו הראשון של בן פול ״מלך, בלש״ קראתי מאוד בעניין את הכתבה המרתקת של גילי איזיקוביץ׳ על בן פול ומיכל פלג שהתפרסמה ב״הארץ״.
בזמנו קראתי את הפוסט של מוטי פוגל ואת ההשערה שלו שבן פול אינו אלא מיכל פלג. אני מכיר את מוטי הרבה שנים ודי סומך עליו, היה לי חלק קטן בבניית הבית ברחוב סימון קרובלייה שבו הוא מתגורר ושאותו הוא מכיר על כל קרביו, הוא אחד הקוראים הקשובים והרגישים שיש. התזה שלו, שבן פול הוא בעצם אישה נשמעה מעניינת ואולי אפילו משכנעת. זה היה רעיון מסעיר לחשוב שהמפגן הווירטואוזי הזה של כתיבה גברית נכתב על ידי אישה. לצערי, בשלב זה כבר לא יכולתי לחזור ולקרוא את התכתבויות הישנות שלי עם בן פול, על כל עליותיהן ומורדותיהן שכן המחשב שבו הן היו מאוכסנות ושהיה מונח ליד המיטה, עשרים סנטימטר מראשי, נגנב מביתי בפריצה שהתרחשה בליל יום הולדתי.
שני ספרים מאת מישל וולבק ולואי פייאר ראו אור לאחרונה בישראל ובעברית: ״המפה והטריטוריה״ – עיבוד לרומן שראה אור ב־2010, והקובץ הדק ״שבעה שירים מאויירים״ שראה אור לאחרונה. הקריאה ברומן ובחוברת השירים תמצא חן בוודאי בעיני חובבי וולבק: הם עשירים ברפרנסים שמחייבים שליטה במקורות התרבותיים של יצירתו ובשדה האמנותי הרחב של המאה ה־20. הצורה הגרפית מביאה לידי ביטוי את כשרונו של פייאר בבניית סיטואציות, דמויות ונופים, אבל לא פחות מכך חושפת את יכולתו לחבר בין הרבה עולמות יחד.
יובל אביב מתארח בתוכנית ״סוכן תרבות״ בכאן 11 ומשוחח עם קובי מידן על שיתוף הפעולה בין הסופר מישל וולבק והמאייר לואי פייאר ועל הרומן הגרפי המרהיב שלהם המתבסס על ״המפה והטריטוריה״, זוכה פרס גונקור לשנת 2010.
