23.12.2018
"ודאות בחייהם של סטודנטים לארכיטקטורה היא מצרך נדיר", כותב מתיו פרדריק בפתח ספרו. "תוכנית הלימודים היא יצור מבלבל ופראי ומתוכה נגזרים שעות עבודה ארוכות, קריאה בטקסטים צפופים, ולעתים קרובות, התמודדות עם תוכני הוראה סתומים". גם אם שיעורים בארכיטקטורה הם מרתקים (והם אכן כאלה), הם עמוסים בהחרגות ובהסתייגויות רבות כל כך, שסטודנטים יכולים בקלות לתהות אם קיים בכלל משהו ממשי שאפשר ללמוד על ארכיטקטורה".
ואם זו החוויה שזכורה לאדריכלים משנות ההכשרה האקדמית שלהם, מה יגידו שוחרי האדריכלות שמנסים לבסס את השכלתם בתחום, ואנשים שחייהם הפגישו אותם עם אדריכלים - חברים, בני משפחה וקולגות - ואינם מצליחים להבין מה בעצם עושים האדריכלים האלה, משום שהם מתקשים להסביר?
"101 דברים שלמדתי בבית הספר לארכיטקטורה" יצא לפני עשר שנים בארה"ב, ומגיע כעת לחנויות הספרים בתרגומו העברית (הוצאת "בבל"). עם איורים פשוטים וקלילים, ומולם הסבר רהוט בגובה העיניים (וכמה שזה נחוץ, לעומת טקסטים מפוחלצים שעולם האדריכלות מולעט בהם), הנושאים שעולים בספר הם מגוונים: מהסברים קונסטרוקטיביים בסיסיים, דרך הכנת פרזנטציות, מושגים בהיסטוריה של האדריכלות, טעויות נפוצות בתכנון, ציטוטים מפורסמים, וגם כמה עצות בענייני התדמית והדימוי, כמו איך לשרטט קו שישכנע את הזולת כי לפניו עומד אדריכל רציני.
11.09.2025
ממש בתחילת המאה הנוכחית, באביב 2001, שיגרה הוצאת בבל עב״ם ספרותי-אמנותי.
הספר ״זיעה מתוקה״, עליו חתומים במשותף ז׳וסטין פראנק ורועי רוזן, הביא לראשונה לקוראי העברית פרקים נרחבים מתוך רומן אוונגרדי ופורנוגרפי אבוד בשם ״זיעה מתוקה״. המחברת, ז׳וסטין פראנק (1900-1943), היתה אמנית וסופרת יהודייה נשכחת שנולדה באנטוורפן, פעלה בפריז ומתה בתל-אביב. לרומן של פראנק צורפו מסות היסטוריות וביקורתיות מאת האמן רועי רוזן והמתרגמת יוהנה פורר-הספרי הסוקרות את חייה ופועלה ומציעות פרשנויות שונות ליצירתה. כמו בספרים ובמונוגרפיות רבים אחרים המוקדשים לאמנות, את הטקסטים בספר ליוו שלל מראי מקום חזותיים, צילומים של פראנק וסביבתה בפריז ובתל אביב. וכן מבחר מיצירותיה ששרדו את פגעי הזמן.
אמנם, בעת יציאת הספר, נמצאו כמה היסטוריונים של האמנות שקראו את הספר מהר מדי ונתקפו בבהלה אמיתית על כך שנתפסו עם המכנסיים למטה והחמיצו את הפרק החשוב הזה של ההיסטוריה של האמנות, אך בזה פחות או יותר הסתכם הסקנדל. למרבה ההפתעה, למרות נושאיו הפרובוקטיביים ואולי אף השערורייתיים, הספר התקבל באהדה רבה. הביקורות בעיתונים השונים עקבו בסקרנות ובתשומת לב אחרי הפרויקט הטוטלי הזה של רוזן ושיבחו אותו ודנו בכובד ראש בקשרים הדמיוניים שהוא מציע בין דמויות ובין רעיונות, ובין ציור ובין כתיבה.
ההתקבלות החלקה הזאת בטח אומרת משהו על פרקטיקות אוונגרדיות כדוגמת השערורייה או הפרובוקציה שבשלב זה כבר קצת איבדו מכוחם אחרי מאה של אוונגרד, אבל היא אולי גם מעידה על איזו בריאות נפשית של קהל האמנות והספרות בישראל של תחילת המאה ה-21 שכבר לא הזדעזע משום דבר. המהדורה הראשונה של הספר אזלה די מהר.
כשרועי הציע לנו לפני כשנה וחצי להוציא מהדורה חדשה של הספר הזה, הסכמתי מיד. זה ספר שתמיד אהבתי, מבריק ומצחיק בטירוף. אבל חשבתי שהפעם אולי זה לא יעבור כל כך חלק, שהספר הזה עשוי להתקבל עכשיו אחרת ואולי לקבל משמעויות אחרות.
(צלם לא ידוע: ז׳וסטין פראנק ופניה חיסין בחוף תל-אביב, 1938)
13.07.2025
עורכת: טל ניסן, מפיק: יוֹבל בן שושן, מרואיינים: צליל אברהם, ד"ר יואב רונאל