רונית פיינגולד, חנה הרציג, שולה טולמן, מירי נתן ופלד עצמה, חמש הנשים המעידות על עצמן, על אמן ועל משפחתן, הן בעלות תארים ועיסוקים בתחומי הרוח והחברה שכתיבה אינה זרה להן; שלוש מהן נשואות, שתיים מהן פלוס שלושה, אחת פלוס שניים ואחת אם לבן. בהקשר של הספר, המצב ההורי אינו אזכור דמוגרפי בלבד, אלא דרך להגדרתן כאמהות לדור השלישי. מצבן המשפחתי של פלד והרציג אינו מוזכר, אף כי מתבקש לבטא תובנות הוריות מצדן כלפי בנות ובני הדור הבא.
פלד מתארת את בדידות ילדותה כחוויה מרכזית ורואה לנכון לדבר על הבדידות שחוותה כמאפיינת של אותם ימים. "ההקלה שחוויתי אני במפגשים עם נשים אחדות שהן בנות הדור השני", היא כותבת במבוא לספר, "היא שהבהירה לי את ערכו האפשרי של ספר כזה, שיש בו יותר מקול אחד". וכאן נדרשת תשובה לשאלה: בדידות בהשוואה למי? המפגש בין ילדוּת לבדידות נפוץ בכל חברה, אלא אם כן מדובר כאן בשונוּת קיצונית ובחריגוּת ייחודית שמקדימות את הבדידות ומחוללות אותה.
קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".
יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".
אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה.
נוכחות של החיים והמוות, החסד והאלימות, הכרוכים זה בזה בעוצמה, תופסת חלק משמעותי בהנכד, מבחינה תמטית ופואטית גם יחד.
בנובמבר 2022 הכרתי את קתרינה. היא הגיעה מאוסטריה ל־COP 27, ועידת האקלים של האו"ם שהתקיימה באותה שנה בשארם א־שייח', כחלק ממשלחת של ארגון סביבתי ששתינו עבדנו בו. מסיבות סביבתיות קתרינה לא מרבה לטוס, אז היא החליטה לנצל את הטיסה שהביאה אותה עד כאן ולהישאר לטיול של כמה חודשים במזרח התיכון. היא גרה כמה חודשים בתל אביב, נסעה לסופ"שים ברמאללה, טיילה בירדן ונחה בסיני. אהבתי לשמוע את הסיפורים שלה בכל פעם שחזרה מיעד אחד או אחר (במיוחד על רמאללה רציתי לשמוע). אבל יותר מהכול אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי כשהבנתי: מבחינת קתרינה, אין גבולות למרחב הזה. איפה שאני רואה מחסומים וקווים וגדרות, היא פשוט עוברת, תיירת ב"מידלאיסט".
