רונית פיינגולד, חנה הרציג, שולה טולמן, מירי נתן ופלד עצמה, חמש הנשים המעידות על עצמן, על אמן ועל משפחתן, הן בעלות תארים ועיסוקים בתחומי הרוח והחברה שכתיבה אינה זרה להן; שלוש מהן נשואות, שתיים מהן פלוס שלושה, אחת פלוס שניים ואחת אם לבן. בהקשר של הספר, המצב ההורי אינו אזכור דמוגרפי בלבד, אלא דרך להגדרתן כאמהות לדור השלישי. מצבן המשפחתי של פלד והרציג אינו מוזכר, אף כי מתבקש לבטא תובנות הוריות מצדן כלפי בנות ובני הדור הבא.
פלד מתארת את בדידות ילדותה כחוויה מרכזית ורואה לנכון לדבר על הבדידות שחוותה כמאפיינת של אותם ימים. "ההקלה שחוויתי אני במפגשים עם נשים אחדות שהן בנות הדור השני", היא כותבת במבוא לספר, "היא שהבהירה לי את ערכו האפשרי של ספר כזה, שיש בו יותר מקול אחד". וכאן נדרשת תשובה לשאלה: בדידות בהשוואה למי? המפגש בין ילדוּת לבדידות נפוץ בכל חברה, אלא אם כן מדובר כאן בשונוּת קיצונית ובחריגוּת ייחודית שמקדימות את הבדידות ומחוללות אותה.
