נדרש לו רגע להבין שזה בית כנסת מאולתר. היו שם עשרה כיסאות פלסטיק לבנים. על הקירות היו תלויות תמונות של רבנים. רב שהיה מחובר לאינפוזיה עמד ונשא דרשה בפני שלושה חולים אחרים. היה שם גם חולה רביעי, ששכב על מיטה, אבל אותו דניאל לא ראה. ציור מגושם של פרוכת של ארון קודש צויר על קיר הבטון. הרב נשא עיניים מאירות אל דניאל ואמר, ייכנס, ייכנס כבודו, אנחנו כבר בחצי מניין. דניאל אמר, עברה פה אישה אולי בזמן האחרון? הרב אמר, לא, אני מצטער. אף פעם לא עברה פה שום אישה. אין לנו שום עזרת נשים. אפילו לא ספר תורה, אמר, והצביע על ציור ארון הקודש. דניאל אמר, יש לך מים אולי? אני לגמרי מיובש... והרב אמר, "מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה", יש כאן מיחם עם תה וגם ביסקוויטים פתיבר כשרים לפסח. אדוני ממהר? תשב, תשתה כוס תה, אנחנו אוחזים באמצע השיעור, אדוני יכול להצטרף. דניאל אמר, אני מחפש את הבת שלי, אני לא מוצא אותה. הרב אמר, פשיטא שתשוב, תשועת השם כהרף עין. דניאל אמר, אני עושה לי כוס תה, אני מאוד מודה לך. הרב הצביע על המיחם בידו שלא חוברה לעירוי, ואמר, רק תלחץ על הכפתור, שתבוא לך הרתיחה.
הרב חזר אל דרשתו. ובכן, רבותי, היכן אנו אוחזים, קראנו בשירת הים, ומה בא מיד לאחריה? אחרי נס המים הגדול? כאן, נדמה לי, חומד לו המקרא לצון, הבה נקרא, "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה". הם ראו את הים, הים נקרע להם, אבל לשתות אין להם אפילו טיפה. הם בין מים למים. וצמאים. אחר כך הם מגיעים למקום שופע מעיינות ותמרים, "וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם", אבל לא כתוב שהם אוכלים ולא כתוב שהם שותים. דניאל האזין בחצי אוזן ממקומו ליד המיחם, ובינתיים כרסם פתיבר עייף בטעם שוקו שהיה מונח שם בצלחת פלסטיק. "כׇּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ", המשיך הרב לקרוא בדילוגים. אבל אבוי, אנו מוצאים גם מוצאים את כל המחלה אצלנו. אצלי ואצלכם. ואדוני בריא? שאל את דניאל, אבל הוא לא השגיח שפונים אליו, היה מרוכז כולו במיחם המתאמץ. הוא שם שקיק תה ויסוצקי וכפית סוכר בכוס וחיכה. הוא לא ידע מה יהיה ולאן ללכת. הקדוש ברוך הוא, שהוא רופאנו, הפרופסור המומחה לכל המחלות, מנהל המחלקה, לא מרפא אותנו, וזאת על שום מה? שאל הרב ושהה ומשלא קיבל תשובה ענה, כי החולים אינם רוצים להתרפא. מה לעשות, לא מעוניינים. אוהבים את השיעול, אוהבים את הספחת, אוהבים שמגרד, אוהבים שהאיבר כרות, אוהבים את הציסטות, אוהבים. הרופא מביא לחולים עירוי, והחולים מתחכמים ושולפים את מחט העירוי מן הווריד. הרופא ממליץ לנתח, להוציא ביופסיה, והחולים בורחים מהמחלקה. הם רוצים לחצות את ים סוּף, אבל בכיוון ההפוך, אמר הרב, ככתוב "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאׇכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כׇּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב". מכאן אני מסיק שהתמרים לא השׂביעום, אמר הרב, והדבר אינו מפתיע כמובן. שש מאות אלף איש על שבעים עצים... וחוץ מזה, מה תמרים, בשר בפיתה הם רוצים, לא תמרים ומים. הם רוצים לחזור למצרים, אבל עכשיו ים סוּף נסגר בחזרה כמו רוכסן. הם עוד לא קיבלו את התורה, אבל תגידו לי אתם, אנשים כאלה, ראויים לקבל את התורה? אפילו תמרים הם לא מקבלים בתודה. על כל פנים, אמר הרב והפסיק לרגע את הדרשה מפני שהמיחם הגיע לרתיחה בבעבוע רועש, ודניאל מזג לו מים אל הכוס. הם רוצים לבטל את יציאת מצרים, וכשיקבלו את עשרת הדיברות ינסו לבטל גם את עשרת הדיברות, ואכן הלוחות הראשונים ישובּרוּ. הם תמיד רוצים לחזור למצרים, הם מעדיפים להיות עבדים ולאכול בשר בפיתה מלהיות בני חורין שאוכלים תמרים ומים במדבר. מי חי על תמרים ומים? רק האיש הקדוש, אמר הרב. אחד מרבבה. הכול בסדר, אדוני, אתה מסתדר שם עם התה? יש גם סוכר. דניאל שמע ולא שמע את הדברים, ראשו לא היה נתון לזה, כי אם לבהלה שהלכה ותפחה בו, מפני שהבין שאין לו שום מושג מה לעשות ומה יהיה ובעיקר הבין שייתכן מאוד מאוד מאוד שאורנה כבר אינה בין החיים עכשיו, אולי זה שעה או שעתיים. התה היה רותח והוא נשף בו וחיכה שיתקרר מעט ואכל עוד פתיבר ועוד אחד וטבל בתה ואכל רך. הם יגיעו לשפת ים סוּף, המשיך הרב, וגם אם הוא לא ייקרע להם בכיוון ההפוך הם יחצו אותו. אפילו בשחייה. אם יהיו גוויות צפות של סוסים, הם יטפסו על הסוסים המתים ויחתרו בידיים, כי הם חייבים לחזור למצרים, הם השאירו הכול בבית, הוציאו אותם בכוח וכנגד רצונם. למה הדבר דומה? אמר הרב, לטרמיטים שהוציאו מהקן והטילו עליהם להיות גחליליות. טרמיטים שהגיע אליהם הטרמיט המושיע והוציא אותם מקן הטרמיטים והודיע להם כי הם עוברים דירה ומעתה יחדלו מלהיות טרמיטים ויהפכו לגחליליות. מודיעים לטרמיט שהוא צריך להפוך לגחלילית, להאיר, אבל זה לא פשוט כל כך. אפשר לעשות נס שיהפוך את היאור לדם ואפשר לעשות נס שיעשה חושך מצרים בכל ארץ מצרים, ונס ברד שישבּר את העצים, אבל לעשות נס שיגרום לטרמיט להפוך לגחלילית או לפרפר או לציפור שיר, זה כנראה לא אפשרי. דניאל נדרך. הטרמיט אוהב לאכול עץ, לא פרחים, קשה לשנות הרגלים כאלה. השיניים שלו בנויות לעץ, אין לו החדק המתאים למצוץ פרחים, אין לו מיתרי הקול לשיר מהעצים ואין לו שום נוצות. הטרמיט נולד אילם, הוא לא ישיר גם בפקודה, שמע דניאל ולגם מהתה המתוק. אי אפשר להפוך את לב העם. הטרמיט גדל וחוּנך להיות טרמיט והוא יודע להיות רק טרמיט, מה לעשות. אי אפשר להאשימו בכך. אחד המתפללים איבד כנראה את חוט המחשבה של המשל והדרשה ואמר, מה כבוד הרב אומר לנו בעצם, והוסיף, אצלי פעם נכנסו טרמיטים לכספת במושב ואכלו לי עשרת אלפים במזומן. הרב שאל, רחמנא ליצלן, עשרת אלפים שקלים הלכו? והחולה אמר, איפה, אם זה היה שקלים לא הייתי פוצה פה ומצפצף, אנחנו עובדים רק פרנק שוויצרי. חולה אחר תהה, מה שער הפרנק היום? ודניאל ממקומו אמר, בערך ארבע. הרב חזר לדרשתו ואמר, על כל פנים, נחזור לענייננו, הם נחושים לבטל את התורה, והם נחושים לבטל את יציאת מצרים. הם נחושים לא להיות גחליליות אלא טרמיטים, הם לא אוהבים את העבדות, אבל את החופש הם אוהבים עוד פחות כי העבדות ברורה להם והחופש לא. לכן הם נחושים לבטל את עשרת הדיברות, הם נחושים למחוק את כל ה"לא" מהלוחות, זה הכול, תיקון קטן, למחוק רק מילה קטנה פה ושם, המילה "לא". קל למחוק אותה, והם מוחקים את כל ה"לא" אחת אחת, עינינו הרואות, וכשהם ימחקו את כל ה"לא" גם הלוחות השניים יישברו. וזה יהיה הסוף. התהליך יושלם. הם יחזרו לחוף ים סוּף, מתישהו תעבור שם ספינה, הם ייתנו לרב חובל כמה גרושים, והוא ייקח אותם בחזרה למצרים ושלום על ישראל. הם יחזרו לבנות את קן הטרמיטים. "לא, תודה", הם אומרים. התורה מספרת לנו במפורש, הם אמרו למשה "לא, תודה", והם אומרים "לא, תודה" גם היום. הם לא רוצים לצאת ממצרים, כל העניין היה טעות אחת גדולה. הנס לא קרה. מתברר שאי אפשר לכפות על אנשים להשתנות. הם עמדו למרגלות הר סיני וחשבו רק על הרפסודה שתעביר אותם בחזרה והסתכלו לאחור אל המדבר, אני חושב שהם עמדו בגבם להר. הם אומרים למשה מפורשות, הרב דפדף לאחור, "חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם". הם ביקשו אז, ומבוקשם ניתן להם באיחור, כלומר בימינו אנו, אמר הרב, הם עכשיו עובדים את מצרים שבלב. "מצרים" בגימטרייה 380, כגימטרייה של "העם הנבחר", קבע הרב. דניאל חישב את הגימטרייה בראש ומצא שהצדק עם הרב. מה פירוש "מִצְרָיִם"? שאל הרב וענה, "מִצְרָיִם" בבחינת פרעה, פרעה בבחינה הותרה הרצועה, כלומר הכול מותר כמו לפרעה. ככתוב, "וַיָּקׇם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם". קם מלך חדש, אמר הרב, ואנחנו המלך הזה. הכול מותר להם, והם קוראים לזה "היהדות", אמר הרב, והבחין בבהלה שהעירוי שלו אזל, והשקית השקופה צמוקה ואמר, עד כאן להיום. ניפגש מחר אם ירצה השם, בעצם לא, מחר יש לי סבב הקרנות, לא אוכל לבוא, במחילה. החולים קמו בקושי ואמרו, רפואה שלמה כבוד הרב, והרב פנה הצידה והתחיל לגלגל החוצה את המיטה שעליה שכב החולה הרביעי שדניאל לא הבחין בו עד אז. החולה השוכב, שהיה ניכר כי הוא קרוב למוות יותר מאשר אל החיים, פנה אל דניאל, שעוד אחז בכוס התה הריקה ואמר לו, בצרפתית ובקול ניחר וקלוש, צר לי עליך, שאבדה לך הבת. ודניאל נבהל ויצא בחיפזון מדלת אחורית ליד ארונית של ספרי קודש וטליתות וסידורים וערימה של כיפות לבנות חדשות.
דימוי: מפת רשת הרכבות המהירות של איחוד המדינות האברהמיות / סטודיו דרום, שרון רוטברד
"הנכד" של דרור בורשטיין הוא נובלה של 155 עמודים בלבד, שמתחת לעטיפה המשפחתית האינטימית מסתתרת בה התגוששות אלימה ובלתי פוסקת בין יצירה לכיליון, בין חסד לאכזריות. התוצאה היא אחד הספרים הישראליים הנדירים שמצליחים להחזיק את שני הקטבים מבלי לפרק את המתח ביניהם.
דרור בורשטיין לוכד את הרגע הישראלי הנוכחי בספרו המעולה "הנכד" ומסביר איך זה קשור לבודהיזם, למה העניק לספר סוף אוטופי ולמה הסמרטפונים יותר גרועים מהרואין או קורונה.
