"הנכד" של דרור בורשטיין הוא נובלה של 155 עמודים בלבד, שמתחת לעטיפה המשפחתית האינטימית מסתתרת בה התגוששות אלימה ובלתי פוסקת בין יצירה לכיליון, בין חסד לאכזריות. התוצאה היא אחד הספרים הישראליים הנדירים שמצליחים להחזיק את שני הקטבים מבלי לפרק את המתח ביניהם.
אפשר אולי להתחיל את הסקירה על "הנכד" הספר החדש והמבריק של דרור בורשטיין בנקודה הזאת: בדרך לבקר את הנכד החדש שנולד, עוצרים הסבא דניאל ואביו אריה במוזיאון תל אביב. הם מביטים בציור "נצחון המוות" של פיטר ברויגל האב, שעל פי הכתוב, מוזיאון הפראדו במדריד השאיל למוזיאון תל אביב. זוהי כמובן בדיה ספרותית מוחלטת. בדיה מבריקה יש לומר. מוזיאון הפראדו במדריד מעולם לא השאיל את הציור הזה למוזיאון תל אביב, אבל נניח לזה לרגע. בפינה הימנית הקדמית של הציור יש זוג אוהבים, אבל המבט שלהם מופנה ימינה והחוצה - כלומר הם מנותקים מהזוועה האיומה שנשקפת בציור ומהשלדים שיצאו מתוך הקבר לנגוס באנשים החיים. הגבר מנגן בלאוטה, אבל מעל שניהם עומד שלד שמנגן אף הוא בכינור, ואולי כבר מפעיל לבדו מלמעלה את כל ההתרחשות הזאת. נדמה שהסצנה הזאת לוכדת הרבה מהמרכיבים שיש בנובלה הזאת, שהשאירה אותי חסר נשימה. אהבה ומוות. יצירה וכיליון. מרכיבים שפזורים בנדיבות לכל אורך הספר.
קודם כל בציר המרכזי - אורנה, האם שיולדת תינוק (חיים, המשכיות). ובלי לעשות ספוילר כבר על ההתחלה, אפשר לומר שהאם מבקשת את נפשה למות דווקא במעמד הלידה של בנה. הלאה, ובלי סדר חשיבות - אריה, אביו של דניאל שנוהג אלימות גדולה באשתו לאה (אמא של דניאל). ממש מבקש לעקור לה את הידיים כשהיא מבקשת לנגן על הפסנתר בביתם. שוב השלד והמוות והאלימות האכזרית, המתפרצת פתאום, באים חשבון עם היצירה והמוזיקה. וכמה דפים לפני כן, בגינת דובנוב, הסבא דניאל ואביו אריה משליכים לבנים על ציפור דרור (כשם המחבר) שלכודה מפרפרת בתוך ביצה (בסיום הסצנה המזוויעה, העוברים והשבים קוראים לעברם "רוצחים", כשם אחד מספריו המוקדמים של דרור בורשטיין). כלומר, בכל רגע נתון מתקיים בעצם מאבק אלים ורצחני על זהותו וטיבו של העולם שבו אנחנו חיים, ועל טיבן וזהותן של הנפשות שחיות ומתהלכות בו. האירוניה היא כמובן שהציור של ברויגל הוא מעין מסמן של התרבות ושל "אירופה הקלאסית". האלימות והאימה מושלכות משם לכאן באמצעות ייצוג אמנותי "מכובד", או מעין פרודיה על הייצוג הזה. הלאה משם (עמוד 113 בספר) דניאל משוטט במרתפי השאול של בית החולים בניסיון למצוא את בתו, ונקלע בין השאר למעין בית כנסת מאולתר עם ארון קודש מצויר ורב/חולה שמחובר בעצמו לאינפוזיה, בסצנה שהיא מבעיתה ומצחיקה עד דמעות בעת ובעונה אחת. בתוך הנאום הסהרורי שלו, הרב החולה מזכיר בין השאר את הטרמיט שצריך להפוך לגחלילית. אבל זה לא פשוט, כי לעשות נס שיהפוך טרמיט לגחלילית מפיצת אור, או לפרפר או לציפור שיר, זה כנראה בלתי אפשרי. אור ומוות. תקווה וחידלון.
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
דרור בורשטיין לוכד את הרגע הישראלי הנוכחי בספרו המעולה "הנכד" ומסביר איך זה קשור לבודהיזם, למה העניק לספר סוף אוטופי ולמה הסמרטפונים יותר גרועים מהרואין או קורונה.
