"הנכד" של דרור בורשטיין הוא נובלה של 155 עמודים בלבד, שמתחת לעטיפה המשפחתית האינטימית מסתתרת בה התגוששות אלימה ובלתי פוסקת בין יצירה לכיליון, בין חסד לאכזריות. התוצאה היא אחד הספרים הישראליים הנדירים שמצליחים להחזיק את שני הקטבים מבלי לפרק את המתח ביניהם.
אפשר אולי להתחיל את הסקירה על "הנכד" הספר החדש והמבריק של דרור בורשטיין בנקודה הזאת: בדרך לבקר את הנכד החדש שנולד, עוצרים הסבא דניאל ואביו אריה במוזיאון תל אביב. הם מביטים בציור "נצחון המוות" של פיטר ברויגל האב, שעל פי הכתוב, מוזיאון הפראדו במדריד השאיל למוזיאון תל אביב. זוהי כמובן בדיה ספרותית מוחלטת. בדיה מבריקה יש לומר. מוזיאון הפראדו במדריד מעולם לא השאיל את הציור הזה למוזיאון תל אביב, אבל נניח לזה לרגע. בפינה הימנית הקדמית של הציור יש זוג אוהבים, אבל המבט שלהם מופנה ימינה והחוצה - כלומר הם מנותקים מהזוועה האיומה שנשקפת בציור ומהשלדים שיצאו מתוך הקבר לנגוס באנשים החיים. הגבר מנגן בלאוטה, אבל מעל שניהם עומד שלד שמנגן אף הוא בכינור, ואולי כבר מפעיל לבדו מלמעלה את כל ההתרחשות הזאת. נדמה שהסצנה הזאת לוכדת הרבה מהמרכיבים שיש בנובלה הזאת, שהשאירה אותי חסר נשימה. אהבה ומוות. יצירה וכיליון. מרכיבים שפזורים בנדיבות לכל אורך הספר.
קודם כל בציר המרכזי - אורנה, האם שיולדת תינוק (חיים, המשכיות). ובלי לעשות ספוילר כבר על ההתחלה, אפשר לומר שהאם מבקשת את נפשה למות דווקא במעמד הלידה של בנה. הלאה, ובלי סדר חשיבות - אריה, אביו של דניאל שנוהג אלימות גדולה באשתו לאה (אמא של דניאל). ממש מבקש לעקור לה את הידיים כשהיא מבקשת לנגן על הפסנתר בביתם. שוב השלד והמוות והאלימות האכזרית, המתפרצת פתאום, באים חשבון עם היצירה והמוזיקה. וכמה דפים לפני כן, בגינת דובנוב, הסבא דניאל ואביו אריה משליכים לבנים על ציפור דרור (כשם המחבר) שלכודה מפרפרת בתוך ביצה (בסיום הסצנה המזוויעה, העוברים והשבים קוראים לעברם "רוצחים", כשם אחד מספריו המוקדמים של דרור בורשטיין). כלומר, בכל רגע נתון מתקיים בעצם מאבק אלים ורצחני על זהותו וטיבו של העולם שבו אנחנו חיים, ועל טיבן וזהותן של הנפשות שחיות ומתהלכות בו. האירוניה היא כמובן שהציור של ברויגל הוא מעין מסמן של התרבות ושל "אירופה הקלאסית". האלימות והאימה מושלכות משם לכאן באמצעות ייצוג אמנותי "מכובד", או מעין פרודיה על הייצוג הזה. הלאה משם (עמוד 113 בספר) דניאל משוטט במרתפי השאול של בית החולים בניסיון למצוא את בתו, ונקלע בין השאר למעין בית כנסת מאולתר עם ארון קודש מצויר ורב/חולה שמחובר בעצמו לאינפוזיה, בסצנה שהיא מבעיתה ומצחיקה עד דמעות בעת ובעונה אחת. בתוך הנאום הסהרורי שלו, הרב החולה מזכיר בין השאר את הטרמיט שצריך להפוך לגחלילית. אבל זה לא פשוט, כי לעשות נס שיהפוך טרמיט לגחלילית מפיצת אור, או לפרפר או לציפור שיר, זה כנראה בלתי אפשרי. אור ומוות. תקווה וחידלון.
קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".
יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".
אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה.
נוכחות של החיים והמוות, החסד והאלימות, הכרוכים זה בזה בעוצמה, תופסת חלק משמעותי בהנכד, מבחינה תמטית ופואטית גם יחד.
בנובמבר 2022 הכרתי את קתרינה. היא הגיעה מאוסטריה ל־COP 27, ועידת האקלים של האו"ם שהתקיימה באותה שנה בשארם א־שייח', כחלק ממשלחת של ארגון סביבתי ששתינו עבדנו בו. מסיבות סביבתיות קתרינה לא מרבה לטוס, אז היא החליטה לנצל את הטיסה שהביאה אותה עד כאן ולהישאר לטיול של כמה חודשים במזרח התיכון. היא גרה כמה חודשים בתל אביב, נסעה לסופ"שים ברמאללה, טיילה בירדן ונחה בסיני. אהבתי לשמוע את הסיפורים שלה בכל פעם שחזרה מיעד אחד או אחר (במיוחד על רמאללה רציתי לשמוע). אבל יותר מהכול אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי כשהבנתי: מבחינת קתרינה, אין גבולות למרחב הזה. איפה שאני רואה מחסומים וקווים וגדרות, היא פשוט עוברת, תיירת ב"מידלאיסט".
