יש ספרים שכדאי לקרוא כי הם מספרים לך משהו שאינך יודעת, ויש ספרים שכדאי לקרוא דווקא כי הם מאלצים אותך לדעת. הספר 'היסטוריון בעזה' של ז'אן פייר פִילְיוּ, פרופסור צרפתי בן 63 מאוניברסיטת סיאנס פו שבפריז, שהקדיש את הקריירה המחקרית שלו ללימודי המזרח התיכון, שייך לקטגוריה השנייה.
במשך חודש ושלושה ימים, מדצמבר 2024 ועד ינואר 2025, השתלב פיליו במשלחת של הארגון ההומניטרי הבינלאומי 'רופאים ללא גבולות', וחי במה שקרוי "האזור ההומניטרי" שבדרום רצועת עזה. ספרו הוא תוצר השהות הזאת. זהו יומן עיוני, היסטורי ובעיקר חווייתי, שמשלב בין זיכרונות אישיים, סקירות גיאו-פוליטיות ותיעוד מצמרר של חיי היומיום תחת מצור ולחימה. דווקא מי שמתעקש, אחוז נקם, לטעון שאין חפים מפשע בעזה, כדאי שיתעמת עם עדותו של פיליו, שנכתבה בכל חומרת הרחמים, אם להשתמש בצירוף של המשורר יהודה עמיחי.
...
פיליו כותב בבהירות, וסגנון הכתיבה שלו הוא שילוב יוצא דופן של דייקנות היסטוריון ושל רגישות ספרותית. שפתו מאופקת, דמוית פרוטוקול. תאריכים ושעות, כמות משאיות סיוע ונקודות ציון, גילים של קורבנות ושמותיהם המלאים נמסרים בקפדנות יבשה.
...
פיליו מציג מבט שנדמה כבלתי משוחד ומתרחק מטון של מניפסט. הוא מוקיע את חמאס ברצינות, מתאר את "הסיוט שבתוך הסיוט" של שלטונו, את ההימור הציני של סינוואר ביום הטבח, את ירי פיקות הברכיים נגד בוזזים ואת ההצגה התעמולתית סביב החזרתן של החטופות. הוא מבקר באותה מידה את הרשות הפלסטינית הקפואה, את שתיקת המשטרים הערביים, את הפסיביות האירופית ואת כישלונותיהם של ביידן וטראמפ אחריו.
הקריאה אכן מתישה בשלב מסוים, שכן שטף הסטטיסטיקות מכביד, ופיליו עצמו מודה בכך כשהוא מציין שראה רק חמישית מהרצועה, וגם אין לו עדות מן הצד הישראלי. פתרון שתי המדינות שהוא קורא לו עלול להיקרא בידי ישראלים כפשטני. אבל לקרוא את 'היסטוריון בעזה' אין פירושו להסכים עם פיליו. פירושו לפתוח חלון נדיר, אולי הנדיר ביותר בעברית, אל ההווה של עזה. זה שאיננו זוכים לראות.
קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".
יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".
אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה.
נוכחות של החיים והמוות, החסד והאלימות, הכרוכים זה בזה בעוצמה, תופסת חלק משמעותי בהנכד, מבחינה תמטית ופואטית גם יחד.
בנובמבר 2022 הכרתי את קתרינה. היא הגיעה מאוסטריה ל־COP 27, ועידת האקלים של האו"ם שהתקיימה באותה שנה בשארם א־שייח', כחלק ממשלחת של ארגון סביבתי ששתינו עבדנו בו. מסיבות סביבתיות קתרינה לא מרבה לטוס, אז היא החליטה לנצל את הטיסה שהביאה אותה עד כאן ולהישאר לטיול של כמה חודשים במזרח התיכון. היא גרה כמה חודשים בתל אביב, נסעה לסופ"שים ברמאללה, טיילה בירדן ונחה בסיני. אהבתי לשמוע את הסיפורים שלה בכל פעם שחזרה מיעד אחד או אחר (במיוחד על רמאללה רציתי לשמוע). אבל יותר מהכול אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי כשהבנתי: מבחינת קתרינה, אין גבולות למרחב הזה. איפה שאני רואה מחסומים וקווים וגדרות, היא פשוט עוברת, תיירת ב"מידלאיסט".
