יש ספרים שכדאי לקרוא כי הם מספרים לך משהו שאינך יודעת, ויש ספרים שכדאי לקרוא דווקא כי הם מאלצים אותך לדעת. הספר 'היסטוריון בעזה' של ז'אן פייר פִילְיוּ, פרופסור צרפתי בן 63 מאוניברסיטת סיאנס פו שבפריז, שהקדיש את הקריירה המחקרית שלו ללימודי המזרח התיכון, שייך לקטגוריה השנייה.
במשך חודש ושלושה ימים, מדצמבר 2024 ועד ינואר 2025, השתלב פיליו במשלחת של הארגון ההומניטרי הבינלאומי 'רופאים ללא גבולות', וחי במה שקרוי "האזור ההומניטרי" שבדרום רצועת עזה. ספרו הוא תוצר השהות הזאת. זהו יומן עיוני, היסטורי ובעיקר חווייתי, שמשלב בין זיכרונות אישיים, סקירות גיאו-פוליטיות ותיעוד מצמרר של חיי היומיום תחת מצור ולחימה. דווקא מי שמתעקש, אחוז נקם, לטעון שאין חפים מפשע בעזה, כדאי שיתעמת עם עדותו של פיליו, שנכתבה בכל חומרת הרחמים, אם להשתמש בצירוף של המשורר יהודה עמיחי.
...
פיליו כותב בבהירות, וסגנון הכתיבה שלו הוא שילוב יוצא דופן של דייקנות היסטוריון ושל רגישות ספרותית. שפתו מאופקת, דמוית פרוטוקול. תאריכים ושעות, כמות משאיות סיוע ונקודות ציון, גילים של קורבנות ושמותיהם המלאים נמסרים בקפדנות יבשה.
...
פיליו מציג מבט שנדמה כבלתי משוחד ומתרחק מטון של מניפסט. הוא מוקיע את חמאס ברצינות, מתאר את "הסיוט שבתוך הסיוט" של שלטונו, את ההימור הציני של סינוואר ביום הטבח, את ירי פיקות הברכיים נגד בוזזים ואת ההצגה התעמולתית סביב החזרתן של החטופות. הוא מבקר באותה מידה את הרשות הפלסטינית הקפואה, את שתיקת המשטרים הערביים, את הפסיביות האירופית ואת כישלונותיהם של ביידן וטראמפ אחריו.
הקריאה אכן מתישה בשלב מסוים, שכן שטף הסטטיסטיקות מכביד, ופיליו עצמו מודה בכך כשהוא מציין שראה רק חמישית מהרצועה, וגם אין לו עדות מן הצד הישראלי. פתרון שתי המדינות שהוא קורא לו עלול להיקרא בידי ישראלים כפשטני. אבל לקרוא את 'היסטוריון בעזה' אין פירושו להסכים עם פיליו. פירושו לפתוח חלון נדיר, אולי הנדיר ביותר בעברית, אל ההווה של עזה. זה שאיננו זוכים לראות.
ערב שיוקדש לאחד היסודות הפלאיים והמסתוריים ביותר בעולם. במהלך הערב נתבונן בקשר הקדמוני שלנו עם כוח היצירה שממנו הגיחו החיים, מהזמן העמוק, לפני 4 מיליארד שנה - עד ימינו אנו. מור קדישזון וד"ר רחל גוטסמן ישוחחו על נהרות ונחלים בהיסטוריה הים תיכונית מזווית מיתית, היסטורית ופואטית.
מבקרי "הארץ" ממליצים על היצירות שכדאי לחפש בדוכני שבוע הספר: אביגדור פלדמן ממליץ על ״הנכד״, אדם רז ממליץ על ״היסטוריון בעזה״, שירין פלאח סעב על "חיים אחרים משלי”, שלי קרן על "אימפריית הסימנים”.
אני מאוד אוהב לקרוא את רולאן בארת ומאוד אוהב את התרבות היפנית
ושילוב של שניהם ביחד בהחלט יכול לגרום לי עונג.
כמו שבארת נגע בתחום אחר שאני אוהב, הצילום בספר אחר שלו וגרם לי להתבונן מחדש בתמונות ולגלות תובנות חדשות עליהם כך גם הוא גורם לי להתבונן על התרבות היפנית ועל הסימבוליקה שיש בה באופן שלא ראיתי בעבר ואם יש עבור קורא ממני מטרה בספרי הגות מסוג זה אז היא בין השאר היכולת שלי כקורא לראות בעקבות הטקסט דברים חדשים לגמרי וזה כל היופי בזה.
