נראה שתאגיד השידור הציבורי החליט לזרום עם המגמה להפוך את אזרחי ישראל לנבערים. הדובדבן שעל קצפת החדשות הרעות: ״מה שכרוך״ תוכנית הרדיו היומית המשובחת של מיה סלע ויובל אביבי יורדת מלוח השידורים וככל הנראה תפנה את מקומה לתוכנית לילדים. זו תוכנית הרדיו היחידה, ולמעשה התוכנית היחידה בתאגיד השידור הציבורי ובתקשורת האלקטרונית כולה, שמוקדשת לספרים.
הנה קריאה מטעם אנשי ואוהבי ספר לגולן יוכפז, מנכ״ל תאגיד השידור הציבורי, לחזור בו מהחלטתו. אנו קוראים לקוראינו להצטרף לקריאה הזאת, לחתום ולשתף בכל הכוח!
קריאה דחופה למנכ"ל תאגיד השידור הציבורי גולן יוכפז
עניין ביטול התוכנית "מה שכרוך"
נחרדנו – לא פחות – לשמוע על החלטתך להוריד מהאוויר את תוכנית הספרות "מה שכרוך" בהגשת מיה סלע. יש עשרות תוכניות "תרבות", אך יש בישראל תוכנית אחת המוקדשת לספרות – תוכנית אחת שבה אפשר לדבר על ספרות ממש, על ספרות עכשווית, ישראלית ומתורגמת; תוכנית אחת שבה משוררת צעירה ומתרגם מרוסית יכולים להתראיין ולזכות לאוזן קשבת; תוכנית אחת שבה אפשר לדבר על שוק הספרים המקומי, המסכן, החרוף; תוכנית אחת שבה אפשר לדבר על הדואופול סטימצקי את צומת ספרים, על הפיכת חנויות הספרים לחנויות צעצועים ומטעני טלפונים, על חיסולו של עם הספר היהודי. ואת התוכנית הזאת בחרת להוריד מהשידור.
מדוע? לכאורה כדי להפיק תוכן לילדים בזמן השהייה במקלטים. איזה תירוץ עלוב. עם כל הכבוד, ילדים אינם מאזינים לרדיו כאן. הם אינם מצטופפים במקלטים עם הטרנזיסטורים.
במקום להקדיש את תוכניות "מה שכרוך" להשפעת מלחמת "שאגת הארי" על הקוראים והסופרים, על העורכים והמגיהים והמעצבים; במקום לתת פתחון פה לחנויות הספרים העצמאיות ולמו"לים ולכל שאר העוסקים במלאכה הנאנקים תחת העול הכלכלי והמלחמות התכופות; בחרת להשתיק את פתחון הפה האחד שהיה לרפובליקה הספרותית הישראלית: רצועת "מה שכרוך". החלטתך האומללה אינה שונה מהחלטת שר התרבות מיקי זוהר לבטל את פרסי שר התרבות: היא עלבון נוסף לאינטליגנציה, מסמר נוסף בארון הקבורה של עולם הרוח.
אנחנו מקווים מאוד שביטול זה זמני, וקוראים לך לקצר זמן זה ככל האפשר – ולהחזיר את "מה שכרוך" לאוויר לאלתר. אדרבא, אתה דואג לילדים? דאג לכך שייחשפו לאנשי רוח וספר. לפני עשרים או שלושים שנה כולנו ראינו את יונה וולך מתראיינת בפריים טיים ואת אפרת מישורי משוררת ב"רק בישראל" ובחדשות השעה שמונה סיקרו מלחמות כתבי עת לספרות. חלפו-עברו הימים ההם. מר יוכפז, לא נשאר לנו דבר. אף לא דבר.
לחתימה: https://www.atzuma.co.il/hasifruthaivrit
סרטו של ז׳ורז׳ פרק מ-1978 המשחזר את הבריחה שלו מהבית כשהיה בן אחת-עשרה. תרגום מצרפתית: עמית רוטברד. הטקסט ראה אור בהוצאת תרס״ט.
ההיסטוריה של התרבות העברית בישראל במאה העשרים היא במידה רבה תולדות המלנכוליה ויצרי המוות של יושבי המקום. היטיב לבטא את אותה התחושה הפיזמונאי אהוד מנור במילים: ״להיוולד כל בוקר מחדש, / עם כל מילת פרידה למות מעט ... לחיות על פני ובתוכי האדמה / הנוראה הזו״. קשה לקבוע מתי ואיך בדיוק נולדה המוסכמה, הנראית מובנת מאליה כיום, כי נושאה המרכזי של יצירה עברית ״גבוהה״, בסיפרות ובאמנות, הוא הדיכאון; כי תפקיד היצירה הוא לפרוט לפרוטות את אובדן עניינו של האמן העברי בעולם, לשמש תיבת תהודה למיאוסו של הקהל בחייו. הדבר קשור, נדמה לי, למאגיה או אנטי־מאגיה, בה נכרכו החיים בארץ הקודש, על אדמה שהיא אם כל פנטזיה עבור רוב בני המין האנושי. החיים על פני אדמה קונקרטית כזו, ארכי־פנטזיה שהתגלמה בחומר, מסרסים את כוחות הדמיון של יושבי הארץ. ישנן גם סיבות אחרות: היסטוריות, פוליטיות, חברתיות.יהיו אשר יהיו הטעמים לאותה מלנכוליה, היא בוודאי מטילה מגבלות שונות – ואולי גם מעניקה דבר מה לרגישות האמנותית העברית.
מבחינה זו, חייה הקצרים של ז׳וסטין פראנק בתל־אביב – מ־1930 עת היגרה מצרפת ועד היעלמותה המסתורית ב־1943 – הם בבחינת נס גלוי. פלאי לא פחות מכך, גילויה מחדש של ז׳וסטין פראנק ושל ספרה, ״זיעה מתוקה״, על ידי רועי רוזן ב־2001. ייתכן שרק כיום, חצי מאה לאחר יצירת הספר לראשונה, ועם הוצאת הספר מחדש, מצויד הקורא באיברי החישה המתאימים כדי להתחכך בפרסונה של פראנק וביצירתה
דברים (שכמעט נאמרו) לרגל ערב ההשקה של המהדורה החדשה של ״זיעה מתוקה״.
בסדרת המפגשים הזאת נערוך היכרות עם הספר ועם הבניין, נתוודע לכמה מהסיפורים שבין דפיו, נשתמש בכמה מהמפתחות שלו וננצל כמה אפשרויות לשיטוט בין דפיו ומרחביו. בקיצור, נלמד להתגורר בו, להשתמש בו.ֿ
שרון רוטברד מתארח במועדון הסקרנות ומעביר סדרת הרצאות מקוונות על ״החיים הוראות שימוש״ וז׳ורז׳ פרק
