נראה שתאגיד השידור הציבורי החליט לזרום עם המגמה להפוך את אזרחי ישראל לנבערים. הדובדבן שעל קצפת החדשות הרעות: ״מה שכרוך״ תוכנית הרדיו היומית המשובחת של מיה סלע ויובל אביבי יורדת מלוח השידורים וככל הנראה תפנה את מקומה לתוכנית לילדים. זו תוכנית הרדיו היחידה, ולמעשה התוכנית היחידה בתאגיד השידור הציבורי ובתקשורת האלקטרונית כולה, שמוקדשת לספרים.
הנה קריאה מטעם אנשי ואוהבי ספר לגולן יוכפז, מנכ״ל תאגיד השידור הציבורי, לחזור בו מהחלטתו. אנו קוראים לקוראינו להצטרף לקריאה הזאת, לחתום ולשתף בכל הכוח!
קריאה דחופה למנכ"ל תאגיד השידור הציבורי גולן יוכפז
עניין ביטול התוכנית "מה שכרוך"
נחרדנו – לא פחות – לשמוע על החלטתך להוריד מהאוויר את תוכנית הספרות "מה שכרוך" בהגשת מיה סלע. יש עשרות תוכניות "תרבות", אך יש בישראל תוכנית אחת המוקדשת לספרות – תוכנית אחת שבה אפשר לדבר על ספרות ממש, על ספרות עכשווית, ישראלית ומתורגמת; תוכנית אחת שבה משוררת צעירה ומתרגם מרוסית יכולים להתראיין ולזכות לאוזן קשבת; תוכנית אחת שבה אפשר לדבר על שוק הספרים המקומי, המסכן, החרוף; תוכנית אחת שבה אפשר לדבר על הדואופול סטימצקי את צומת ספרים, על הפיכת חנויות הספרים לחנויות צעצועים ומטעני טלפונים, על חיסולו של עם הספר היהודי. ואת התוכנית הזאת בחרת להוריד מהשידור.
מדוע? לכאורה כדי להפיק תוכן לילדים בזמן השהייה במקלטים. איזה תירוץ עלוב. עם כל הכבוד, ילדים אינם מאזינים לרדיו כאן. הם אינם מצטופפים במקלטים עם הטרנזיסטורים.
במקום להקדיש את תוכניות "מה שכרוך" להשפעת מלחמת "שאגת הארי" על הקוראים והסופרים, על העורכים והמגיהים והמעצבים; במקום לתת פתחון פה לחנויות הספרים העצמאיות ולמו"לים ולכל שאר העוסקים במלאכה הנאנקים תחת העול הכלכלי והמלחמות התכופות; בחרת להשתיק את פתחון הפה האחד שהיה לרפובליקה הספרותית הישראלית: רצועת "מה שכרוך". החלטתך האומללה אינה שונה מהחלטת שר התרבות מיקי זוהר לבטל את פרסי שר התרבות: היא עלבון נוסף לאינטליגנציה, מסמר נוסף בארון הקבורה של עולם הרוח.
אנחנו מקווים מאוד שביטול זה זמני, וקוראים לך לקצר זמן זה ככל האפשר – ולהחזיר את "מה שכרוך" לאוויר לאלתר. אדרבא, אתה דואג לילדים? דאג לכך שייחשפו לאנשי רוח וספר. לפני עשרים או שלושים שנה כולנו ראינו את יונה וולך מתראיינת בפריים טיים ואת אפרת מישורי משוררת ב"רק בישראל" ובחדשות השעה שמונה סיקרו מלחמות כתבי עת לספרות. חלפו-עברו הימים ההם. מר יוכפז, לא נשאר לנו דבר. אף לא דבר.
לחתימה: https://www.atzuma.co.il/hasifruthaivrit
דימוי: "על פי תצלום של ג'אבר בדוואן", ציור של דוד ריב, 2025
אם היה מדובר בנושא אחר שעל סדר היום העולמי, אפשר היה לומר שהזירה האינטלקטואלית הישראלית מצטרפת כרגיל באיחור מסוים לרוח הזמן — כמו שהגיבה לנושאים מדוברים אחרים דוגמת אנטי־גלובליזציה או משבר האקלים. אבל זה לא באמת המצב. ניו יורק ממוקמת כ–9,000 קילומטרים מעזה. תל אביב, לעומת זאת, נמצאת כ–70 קילומטרים מעזה. יתרה מכך: המדינה שהחריבה את עזה היא ישראל עצמה, והחיילים שעשו זאת מדברים עברית וחלקם אולי קוראים בעצמם ספרים בעברית. זה האתגר האינטלקטואלי העיקרי שעומד בפני כל מי שמפרסם ספר על עזה. כמובן, יש גם אתגרים נוספים מיידיים יותר: דעת הקהל הישראלית, גם של האופוזיציה, מצויה בהלך רוח מבוצר ומתגונן, ורובה מתייחסת לעיסוק העולמי בעזה כאל התפרצות צבועה במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הרע. רוב הישראלים לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עמוד אחד מז'אנר ספרי עזה בלי לפצוח בגידופים. ואם זה לא מספיק — המו"לות הישראלית מוחרמת ומבודדת, בפרט על ידי מחברים ומו"לים בעלי תודעה פוליטית שמאלית — בדיוק מסוג אלו שמפרסמים ספרים על עזה.
ובכל זאת הסכים פיליו, היסטוריון ודיפלומט צרפתי שחיבר ספרים רבים על אל־קאעדה, מלחמת האזרחים בסוריה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, שספרו יופיע בישראל. כפי שציין בראיון לנטע אחיטוב ב"הארץ" לפני כשנה, הוא אפילו היה מעוניין בכך, מתוך רצון שהישראלים יקראו על הנעשה בשמם. בשונה מרבים מהכותבים על הנושא, פיליו אינו מחזיק באידיאולוגיה אנטי־ציונית. ועם זאת, כבר מראשית הקריאה המבט שלו יוצר הזרה מבחינת הקורא הישראלי. אנחנו קוראים טקסט בעברית על עזה, כמו אינספור טקסטים אחרים שאליהם נחשף קורא העיתונים הישראלי — אבל את היחידה הגיאוגרפית המכונה אצלנו "הרצועה" פיליו מכנה באופן עקבי "המובלעת".
שטח אותה מובלעת חסום כידוע לכניסת תקשורת בינלאומית חופשית. מורשים להיכנס רק עיתונאים זרים מועטים, בליווי צבאי ישראלי — כלומר בכפוף לאינטרסים התעמולתיים של ישראל. אף על פי כן, פיליו הרגיש שהוא חייב להיכנס לשם. בסוף 2024 הוא הצטרף כמתנדב לארגון "רופאים ללא גבולות", ושהה במשך כחודשיים ברצועה, בעיקר באזור המוואסי שהוגדר כ"אזור הומניטרי".
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
