הדבר הראשון שהכה בז'אן־פייר פיליו כשנכנס לעזה היה העובדה שהוא לא מזהה כלום. כל נקודות הציון שהכיר מביקוריו הרבים בעבר נחרבו, והוא חש חוסר אוריינטציה מוחלט. ערים, רחובות, מעברי חציה — הכל נראה כמו גבב של פסולת בניין. "אזורים חרבים צצים מתוך הצללים ככל שהשיירה מתקדמת", הוא כותב. "רצף אימה מתמשך. הנה עץ שנפל עם ענפים מעוותים, הנה בית הרוס, רחוק יותר בניין קורס. השיירה נעה קדימה בקצב המהיר ביותר שהכביש המשובש מאפשר. עזה שהכרתי כבר לא קיימת, עכשיו אני יודע. שממה שכזאת תגרום לנו לשכוח שעזה היתה במשך אלפי שנים נווה מדבר".
פיליו, מהמומחים הגדולים בעולם להיסטוריה של המזרח התיכון, הוא כמעט היחיד שעוסק בהיסטוריה של עזה. "עד היום אני האירופאי היחיד שחוקר את עזה", הוא אומר בראיון למוסף הארץ. "הייתי מקבל בברכה תחרות, אבל כנראה שבגלל הקושי להגיע לעזה ומחסור בארכיונים, היסטוריונים נמנעים מהנושא. זו גם הסיבה שהייתי חייב להגיע עכשיו לעזה. מנקודת מבט אקדמית הרגשתי שאני מאבד אחיזה. חשתי שהנתונים לא מספיקים, שאני חייב להיות שם ולראות בעצמי, לקרקע את ההבנה של המתרחש".
בדצמבר 2024, לאחר שהשיג מישראל את כל האישורים הנדרשים, נחת בעמאן ועשה את דרכו אל גבול ישראל. שם עלה על אוטובוס ישראלי עם קבוצת רופאים צרפתים, ובליווי משטרה צבאית נכנס לעזה דרך מעבר כרם שלום, שם אספו אותו אנשי האו"ם. הותר לו להביא תרופות לצריכה אישית בלבד ועד שלושה ק"ג מזון. פיליו שהה חודש בעזה המופגזת. הספר שכתב על כך, שכותרתו "היסטוריון בעזה", יצא לאור בצרפתית לפני שבועיים.
ניכר כי פיליו נע בשיחה עמו בין רצון לתאר את הזוועות והכאב שראה, לבין רצונו לשמור על זהירות מקצועית של היסטוריון נטול פניות. השניוּת הזאת מאפיינת גם את ספרו — לצד נתונים עובדתיים שאסף על המצב, מופיעים גם משפטים ברוח כזאת: "למרות שהייתי בכמה זירות מלחמה בעבר, מאוקראינה ועד אפגניסטן, דרך סוריה, עיראק וסומליה, מעולם, אבל מעולם, לא חוויתי דבר כזה... עכשיו אני מבין מדוע ישראל אוסרת על העיתונות הבינלאומית גישה לסצנה כה מזעזעת".
תיאור הביקור בעזה נפתח בפסקול מחריש האוזניים של הרצועה: זמזום עוצמתי של רחפנים חגים מעל. "זו המיה שלא מפסיקה והיא כל כך חזקה שאי אפשר לנהל שיחה רגילה בחוץ", הוא אומר. האפקט הפסיכולוגי של זמזום הרחפנים התמידי הוא שכבה של לחץ, שמתחלפת לעתים בתשישות בלתי נסבלת. אל רעש הטרטור הקבוע מצטרפים קולות הפצצות משתנות. פיליו מספר שלמד להבחין בין צלילים של פגזי טנקים לבין טילים המונחתים ממטוסים, כטב"מים, ספינות או כלי נשק אישיים, של חיילי צה"ל, חמאס או שודדי הסיוע ההומניטרי.
"מוות בעזה הוא חסר היגיון", כותב פיליו. כל אחד יכול למות בכל רגע מכל דבר ובכל מצב, וההבדל בין חיים למוות אקראי לחלוטין. החלטות קטנות, שמתרחשות מבלי משים — אם ללכת לשם או לכאן, אם לעמוד פה או במקום אחר, אם לישון עכשיו או אחר כך — מכריעות מי יחיה ומי ימות.
אנשים שאיבדו את אהוביהם לא יכולים אפילו להתאבל עליהם כמו שצריך כי אין הלוויה ואין קבר. "האבל קפוא, לעולם לא שלם", אומר פיליו ומספר על הפרקטיקה הנהוגה בעזה בימים אלו לרשום את שמות המתים מתחת להריסות על החורבות עצמן, כמעין מצבה. אם מדובר בילד או ילדה, נהוג להוסיף גם ציור קטן ליד השם.
הילדים שראה שברו את לבו במיוחד. "לילדי עזה של פעם היו תלבושת אחידה וילקוטים", מתאר פיליו. "היום אלה ילדי רחוב המלווים במוות ובנדודים. במזבלות הפתוחות הם מחפשים נייר, קרטון, ניילון, כל דבר שיכול לשמש להדלקת אש קטנה ולספק מעט חום. הם גוררים בקושי ג'ריקנים גדולים יותר מהם. בשולי הכבישים המאובקים הם מטרידים את 'הלקוחות' שלהם בשידול לקנות מהם דבר מה, אז הם שופכים קמח על צלחות או מוכרים חפצים ודברים מכל מיני סוגים שנאספו, מי יודע מאיפה". פיליו מציין שעל פי יוניסף, כל הילדים בעזה זקוקים בדחיפות לתמיכה סוציאלית ופסיכולוגית, אבל כרגע יש רק ארבעה פסיכיאטרים בכל רחבי עזה.
פיליו מתאר את התפוררות החברה העזתית, כפי שהכיר אותה. אחת הסיבות לכך היא הרעב הגדול. "גם מי שרוצה לחלוק מזון עם אחרים, לא יכול לעשות זאת מחוץ לחוג המשפחתי הקרוב והרעב", הוא אומר. "בעבר הסולידריות העזתית היתה גבוהה והדודים ובני הדודים היו קרובים מאוד אלה לאלה. עכשיו כולם מרוכזים בחוג המשפחתי המצומצם והגוסס".
במפגש מקוון של שאלות ותשובות עם קוראי "לה מונד", שערך לאחר חזרתו מעזה, הוסיף עוד גורם מכמיר לב להתפוררות הזאת: מוות סיטונאי של הורים לילדים קטנים. "הטרגדיה של יתומי עזה היא אחד האסונות הקשים ביותר", אמר לקוראי העיתון. "החברה העזתית, שהכרתי בעבר כמגוננת מאוד בתוך המבנה המשפחתי, קרסה תחת משקל הטבח הנרחב. יתומים פצועים נותרים נטושים בבתי חולים ללא קרובי משפחה, אפילו לא רחוקים, הבאים לקחת אותם".
למרות הרעב שבו הם נתונים, פיליו מתאר איך ראה ילדים עזתים שחולקים את מעט האוכל שלהם עם חתולי רחוב כחושי עצמות. כששאל אותם למה הם עושים זאת, הם הסבירו לו שהם יודעים איך מרגישים כשרעבים, ולא רוצים שהחתולים ירגישו כך. מראה נוסף שנגע בפיליו עמוקות הם הליצנים הרפואיים שמגיעים לבתי החולים ולמרפאות המאולתרות בניסיון מאומץ להעלות חיוך רפה על פני הפצועים והחולים.
"אני מעדיף להיאחז בשברי החיים שצפים מהספינה הטרופה הזאת", הוא כותב. "ילדות קטנות, ילקוטי בית ספר על גבן, יוצאות מתחתית סמטה, שם הן לומדות במוסד הנתמך על ידי סולטנות עומאן. ניצול, שאוהלו תקוע בהריסות, שומר על ניקיון המחסה שלו על ידי ריקון דלי פסולת על סף 'דלתו'. משפחה מצאה מקלט בקומה העליונה של בניין הרוס, כשכביסתה מתייבשת על מרפסת רעועה. אוהלים מטילים כתמים של ירוק, כחול ואדום על הסביבה האפרפרה".
פיליו מציין שיותר מ–80% מהעסקים בעזה אינם פעילים, ובכל זאת חלק מהמשכורות עדיין משולמות באמצעות העברות בנקאיות, בעיקר לעובדי מוסדות מקומיים כמו בתי חולים וארגונים בינלאומיים. העזתים רוכשים מוצרים באחת משתי דרכים — או באפליקציית תשלום או במזומן עם שקלים. בשהותו שם נע בין רפיח לאל מואסי שבדרום הרצועה. הוא חישב שמעל 33 אלף איש חיים בממוצע על קמ"ר ומתאר "אוקיינוס של אוהלים": "משני הצדדים, אוהלים נמתחים לאורך קילומטרים. חלק מהעקורים הקימו את מקלטיהם המאולתרים על החוף, מתמודדים עם משבי הרוח והגלים. שלטים מרחפים מעל פני השטח, מכריזים על מספרה, קפטריה או בוטיק מאולתרים עם שמות מפתים, שמסווים את ההיעדר".
מתוך ראיון עם נטע אחיטוב, הארץ 19 ביוני 2025. להמשך הראיון באתר הארץ
זו טאוטולוגיה אבל ככה זה, העבר שייך לסבתות ולסבים והעתיד שייך לנכדות ולנכדים.
נדרש לו רגע להבין שזה בית כנסת מאולתר. היו שם עשרה כיסאות פלסטיק לבנים. על הקירות היו תלויות תמונות של רבנים. רב שהיה מחובר לאינפוזיה עמד ונשא דרשה בפני שלושה חולים אחרים. היה שם גם חולה רביעי, ששכב על מיטה, אבל אותו דניאל לא ראה. ציור מגושם של פרוכת של ארון קודש צויר על קיר הבטון. הרב נשא עיניים מאירות אל דניאל ואמר, ייכנס, ייכנס כבודו, אנחנו כבר בחצי מניין. דניאל אמר, עברה פה אישה אולי בזמן האחרון? הרב אמר, לא, אני מצטער. אף פעם לא עברה פה שום אישה. אין לנו שום עזרת נשים. אפילו לא ספר תורה, אמר, והצביע על ציור ארון הקודש. דניאל אמר, יש לך מים אולי? אני לגמרי מיובש... והרב אמר, "מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה", יש כאן מיחם עם תה וגם ביסקוויטים פתיבר כשרים לפסח. אדוני ממהר? תשב, תשתה כוס תה, אנחנו אוחזים באמצע השיעור, אדוני יכול להצטרף. דניאל אמר, אני מחפש את הבת שלי, אני לא מוצא אותה. הרב אמר, פשיטא שתשוב, תשועת השם כהרף עין. דניאל אמר, אני עושה לי כוס תה, אני מאוד מודה לך. הרב הצביע על המיחם בידו שלא חוברה לעירוי, ואמר, רק תלחץ על הכפתור, שתבוא לך הרתיחה.
נראה שתאגיד השידור הציבורי החליט לזרום עם המגמה להפוך את אזרחי ישראל לנבערים. הדובדבן שעל קצפת החדשות הרעות: ״מה שכרוך״ תוכנית הרדיו היומית המשובחת של מיה סלע ויובל אביבי יורדת מלוח השידורים וככל הנראה תפנה את מקומה לתוכנית לילדים. זו תוכנית הרדיו היחידה, ולמעשה התוכנית היחידה בתאגיד השידור הציבורי ובתקשורת האלקטרונית כולה, שמוקדשת לספרים.
הנה קריאה מטעם אנשי ואוהבי ספר לגולן יוכפז, מנכ״ל תאגיד השידור הציבורי, לחזור בו מהחלטתו. אנו קוראים לקוראינו להצטרף לקריאה הזאת, לחתום ולשתף בכל הכוח!
