הדבר הראשון שהכה בז'אן־פייר פיליו כשנכנס לעזה היה העובדה שהוא לא מזהה כלום. כל נקודות הציון שהכיר מביקוריו הרבים בעבר נחרבו, והוא חש חוסר אוריינטציה מוחלט. ערים, רחובות, מעברי חציה — הכל נראה כמו גבב של פסולת בניין. "אזורים חרבים צצים מתוך הצללים ככל שהשיירה מתקדמת", הוא כותב. "רצף אימה מתמשך. הנה עץ שנפל עם ענפים מעוותים, הנה בית הרוס, רחוק יותר בניין קורס. השיירה נעה קדימה בקצב המהיר ביותר שהכביש המשובש מאפשר. עזה שהכרתי כבר לא קיימת, עכשיו אני יודע. שממה שכזאת תגרום לנו לשכוח שעזה היתה במשך אלפי שנים נווה מדבר".
פיליו, מהמומחים הגדולים בעולם להיסטוריה של המזרח התיכון, הוא כמעט היחיד שעוסק בהיסטוריה של עזה. "עד היום אני האירופאי היחיד שחוקר את עזה", הוא אומר בראיון למוסף הארץ. "הייתי מקבל בברכה תחרות, אבל כנראה שבגלל הקושי להגיע לעזה ומחסור בארכיונים, היסטוריונים נמנעים מהנושא. זו גם הסיבה שהייתי חייב להגיע עכשיו לעזה. מנקודת מבט אקדמית הרגשתי שאני מאבד אחיזה. חשתי שהנתונים לא מספיקים, שאני חייב להיות שם ולראות בעצמי, לקרקע את ההבנה של המתרחש".
בדצמבר 2024, לאחר שהשיג מישראל את כל האישורים הנדרשים, נחת בעמאן ועשה את דרכו אל גבול ישראל. שם עלה על אוטובוס ישראלי עם קבוצת רופאים צרפתים, ובליווי משטרה צבאית נכנס לעזה דרך מעבר כרם שלום, שם אספו אותו אנשי האו"ם. הותר לו להביא תרופות לצריכה אישית בלבד ועד שלושה ק"ג מזון. פיליו שהה חודש בעזה המופגזת. הספר שכתב על כך, שכותרתו "היסטוריון בעזה", יצא לאור בצרפתית לפני שבועיים.
ניכר כי פיליו נע בשיחה עמו בין רצון לתאר את הזוועות והכאב שראה, לבין רצונו לשמור על זהירות מקצועית של היסטוריון נטול פניות. השניוּת הזאת מאפיינת גם את ספרו — לצד נתונים עובדתיים שאסף על המצב, מופיעים גם משפטים ברוח כזאת: "למרות שהייתי בכמה זירות מלחמה בעבר, מאוקראינה ועד אפגניסטן, דרך סוריה, עיראק וסומליה, מעולם, אבל מעולם, לא חוויתי דבר כזה... עכשיו אני מבין מדוע ישראל אוסרת על העיתונות הבינלאומית גישה לסצנה כה מזעזעת".
תיאור הביקור בעזה נפתח בפסקול מחריש האוזניים של הרצועה: זמזום עוצמתי של רחפנים חגים מעל. "זו המיה שלא מפסיקה והיא כל כך חזקה שאי אפשר לנהל שיחה רגילה בחוץ", הוא אומר. האפקט הפסיכולוגי של זמזום הרחפנים התמידי הוא שכבה של לחץ, שמתחלפת לעתים בתשישות בלתי נסבלת. אל רעש הטרטור הקבוע מצטרפים קולות הפצצות משתנות. פיליו מספר שלמד להבחין בין צלילים של פגזי טנקים לבין טילים המונחתים ממטוסים, כטב"מים, ספינות או כלי נשק אישיים, של חיילי צה"ל, חמאס או שודדי הסיוע ההומניטרי.
"מוות בעזה הוא חסר היגיון", כותב פיליו. כל אחד יכול למות בכל רגע מכל דבר ובכל מצב, וההבדל בין חיים למוות אקראי לחלוטין. החלטות קטנות, שמתרחשות מבלי משים — אם ללכת לשם או לכאן, אם לעמוד פה או במקום אחר, אם לישון עכשיו או אחר כך — מכריעות מי יחיה ומי ימות.
אנשים שאיבדו את אהוביהם לא יכולים אפילו להתאבל עליהם כמו שצריך כי אין הלוויה ואין קבר. "האבל קפוא, לעולם לא שלם", אומר פיליו ומספר על הפרקטיקה הנהוגה בעזה בימים אלו לרשום את שמות המתים מתחת להריסות על החורבות עצמן, כמעין מצבה. אם מדובר בילד או ילדה, נהוג להוסיף גם ציור קטן ליד השם.
הילדים שראה שברו את לבו במיוחד. "לילדי עזה של פעם היו תלבושת אחידה וילקוטים", מתאר פיליו. "היום אלה ילדי רחוב המלווים במוות ובנדודים. במזבלות הפתוחות הם מחפשים נייר, קרטון, ניילון, כל דבר שיכול לשמש להדלקת אש קטנה ולספק מעט חום. הם גוררים בקושי ג'ריקנים גדולים יותר מהם. בשולי הכבישים המאובקים הם מטרידים את 'הלקוחות' שלהם בשידול לקנות מהם דבר מה, אז הם שופכים קמח על צלחות או מוכרים חפצים ודברים מכל מיני סוגים שנאספו, מי יודע מאיפה". פיליו מציין שעל פי יוניסף, כל הילדים בעזה זקוקים בדחיפות לתמיכה סוציאלית ופסיכולוגית, אבל כרגע יש רק ארבעה פסיכיאטרים בכל רחבי עזה.
פיליו מתאר את התפוררות החברה העזתית, כפי שהכיר אותה. אחת הסיבות לכך היא הרעב הגדול. "גם מי שרוצה לחלוק מזון עם אחרים, לא יכול לעשות זאת מחוץ לחוג המשפחתי הקרוב והרעב", הוא אומר. "בעבר הסולידריות העזתית היתה גבוהה והדודים ובני הדודים היו קרובים מאוד אלה לאלה. עכשיו כולם מרוכזים בחוג המשפחתי המצומצם והגוסס".
במפגש מקוון של שאלות ותשובות עם קוראי "לה מונד", שערך לאחר חזרתו מעזה, הוסיף עוד גורם מכמיר לב להתפוררות הזאת: מוות סיטונאי של הורים לילדים קטנים. "הטרגדיה של יתומי עזה היא אחד האסונות הקשים ביותר", אמר לקוראי העיתון. "החברה העזתית, שהכרתי בעבר כמגוננת מאוד בתוך המבנה המשפחתי, קרסה תחת משקל הטבח הנרחב. יתומים פצועים נותרים נטושים בבתי חולים ללא קרובי משפחה, אפילו לא רחוקים, הבאים לקחת אותם".
למרות הרעב שבו הם נתונים, פיליו מתאר איך ראה ילדים עזתים שחולקים את מעט האוכל שלהם עם חתולי רחוב כחושי עצמות. כששאל אותם למה הם עושים זאת, הם הסבירו לו שהם יודעים איך מרגישים כשרעבים, ולא רוצים שהחתולים ירגישו כך. מראה נוסף שנגע בפיליו עמוקות הם הליצנים הרפואיים שמגיעים לבתי החולים ולמרפאות המאולתרות בניסיון מאומץ להעלות חיוך רפה על פני הפצועים והחולים.
"אני מעדיף להיאחז בשברי החיים שצפים מהספינה הטרופה הזאת", הוא כותב. "ילדות קטנות, ילקוטי בית ספר על גבן, יוצאות מתחתית סמטה, שם הן לומדות במוסד הנתמך על ידי סולטנות עומאן. ניצול, שאוהלו תקוע בהריסות, שומר על ניקיון המחסה שלו על ידי ריקון דלי פסולת על סף 'דלתו'. משפחה מצאה מקלט בקומה העליונה של בניין הרוס, כשכביסתה מתייבשת על מרפסת רעועה. אוהלים מטילים כתמים של ירוק, כחול ואדום על הסביבה האפרפרה".
פיליו מציין שיותר מ–80% מהעסקים בעזה אינם פעילים, ובכל זאת חלק מהמשכורות עדיין משולמות באמצעות העברות בנקאיות, בעיקר לעובדי מוסדות מקומיים כמו בתי חולים וארגונים בינלאומיים. העזתים רוכשים מוצרים באחת משתי דרכים — או באפליקציית תשלום או במזומן עם שקלים. בשהותו שם נע בין רפיח לאל מואסי שבדרום הרצועה. הוא חישב שמעל 33 אלף איש חיים בממוצע על קמ"ר ומתאר "אוקיינוס של אוהלים": "משני הצדדים, אוהלים נמתחים לאורך קילומטרים. חלק מהעקורים הקימו את מקלטיהם המאולתרים על החוף, מתמודדים עם משבי הרוח והגלים. שלטים מרחפים מעל פני השטח, מכריזים על מספרה, קפטריה או בוטיק מאולתרים עם שמות מפתים, שמסווים את ההיעדר".
מתוך ראיון עם נטע אחיטוב, הארץ 19 ביוני 2025. להמשך הראיון באתר הארץ
דימוי: "על פי תצלום של ג'אבר בדוואן", ציור של דוד ריב, 2025
אם היה מדובר בנושא אחר שעל סדר היום העולמי, אפשר היה לומר שהזירה האינטלקטואלית הישראלית מצטרפת כרגיל באיחור מסוים לרוח הזמן — כמו שהגיבה לנושאים מדוברים אחרים דוגמת אנטי־גלובליזציה או משבר האקלים. אבל זה לא באמת המצב. ניו יורק ממוקמת כ–9,000 קילומטרים מעזה. תל אביב, לעומת זאת, נמצאת כ–70 קילומטרים מעזה. יתרה מכך: המדינה שהחריבה את עזה היא ישראל עצמה, והחיילים שעשו זאת מדברים עברית וחלקם אולי קוראים בעצמם ספרים בעברית. זה האתגר האינטלקטואלי העיקרי שעומד בפני כל מי שמפרסם ספר על עזה. כמובן, יש גם אתגרים נוספים מיידיים יותר: דעת הקהל הישראלית, גם של האופוזיציה, מצויה בהלך רוח מבוצר ומתגונן, ורובה מתייחסת לעיסוק העולמי בעזה כאל התפרצות צבועה במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הרע. רוב הישראלים לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עמוד אחד מז'אנר ספרי עזה בלי לפצוח בגידופים. ואם זה לא מספיק — המו"לות הישראלית מוחרמת ומבודדת, בפרט על ידי מחברים ומו"לים בעלי תודעה פוליטית שמאלית — בדיוק מסוג אלו שמפרסמים ספרים על עזה.
ובכל זאת הסכים פיליו, היסטוריון ודיפלומט צרפתי שחיבר ספרים רבים על אל־קאעדה, מלחמת האזרחים בסוריה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, שספרו יופיע בישראל. כפי שציין בראיון לנטע אחיטוב ב"הארץ" לפני כשנה, הוא אפילו היה מעוניין בכך, מתוך רצון שהישראלים יקראו על הנעשה בשמם. בשונה מרבים מהכותבים על הנושא, פיליו אינו מחזיק באידיאולוגיה אנטי־ציונית. ועם זאת, כבר מראשית הקריאה המבט שלו יוצר הזרה מבחינת הקורא הישראלי. אנחנו קוראים טקסט בעברית על עזה, כמו אינספור טקסטים אחרים שאליהם נחשף קורא העיתונים הישראלי — אבל את היחידה הגיאוגרפית המכונה אצלנו "הרצועה" פיליו מכנה באופן עקבי "המובלעת".
שטח אותה מובלעת חסום כידוע לכניסת תקשורת בינלאומית חופשית. מורשים להיכנס רק עיתונאים זרים מועטים, בליווי צבאי ישראלי — כלומר בכפוף לאינטרסים התעמולתיים של ישראל. אף על פי כן, פיליו הרגיש שהוא חייב להיכנס לשם. בסוף 2024 הוא הצטרף כמתנדב לארגון "רופאים ללא גבולות", ושהה במשך כחודשיים ברצועה, בעיקר באזור המוואסי שהוגדר כ"אזור הומניטרי".
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
