הפוליטיקה שלנו בדרך כלל מדברת גבוהה גבוהה על דורי דורות ועל נצח ישראל, אבל לאמיתו של דבר היא אפילו לא מסוגלת להגיד לאזרחים אם בתי הספר ייפתחו ביום ראשון כרגיל או מתי יסיימו את עבודות הרכבת הקלה. עיקר העלילה של ״הנכד״, הרומן החדש של דרור בורשטיין, מתחולל בהווה הנצחי המדכדך שאנו חיים בו, אבל דווקא מתוך הדכדוך הזה פורצת בסופו של דבר איזו תקווה גדולה. הרומן הזה מדגים את יכולתה של הספרות לדמיין עתיד אחר ולומר אותו בתקופה שהפוליטיקה לא מסוגלת לייצר שום רעיון חדש. יש משהו מאוד מלהיב ומסעיר ואופטימי ופרודוקטיבי בתנופה הדמיונית של ״הנכד״, ויש בה גם משהו מאוד אמיתי ונכון וריאליסטי - אם רק נחשוב על ההבדל העצום בין העולם שלנו ובין והעולם של סבינו. זו טאוטולוגיה אבל ככה זה, העבר שייך לסבתות ולסבים והעתיד שייך לנכדות ולנכדים.
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
"הנכד" של דרור בורשטיין הוא נובלה של 155 עמודים בלבד, שמתחת לעטיפה המשפחתית האינטימית מסתתרת בה התגוששות אלימה ובלתי פוסקת בין יצירה לכיליון, בין חסד לאכזריות. התוצאה היא אחד הספרים הישראליים הנדירים שמצליחים להחזיק את שני הקטבים מבלי לפרק את המתח ביניהם.
