הפוליטיקה שלנו בדרך כלל מדברת גבוהה גבוהה על דורי דורות ועל נצח ישראל, אבל לאמיתו של דבר היא אפילו לא מסוגלת להגיד לאזרחים אם בתי הספר ייפתחו ביום ראשון כרגיל או מתי יסיימו את עבודות הרכבת הקלה. עיקר העלילה של ״הנכד״, הרומן החדש של דרור בורשטיין, מתחולל בהווה הנצחי המדכדך שאנו חיים בו, אבל דווקא מתוך הדכדוך הזה פורצת בסופו של דבר איזו תקווה גדולה. הרומן הזה מדגים את יכולתה של הספרות לדמיין עתיד אחר ולומר אותו בתקופה שהפוליטיקה לא מסוגלת לייצר שום רעיון חדש. יש משהו מאוד מלהיב ומסעיר ואופטימי ופרודוקטיבי בתנופה הדמיונית של ״הנכד״, ויש בה גם משהו מאוד אמיתי ונכון וריאליסטי - אם רק נחשוב על ההבדל העצום בין העולם שלנו ובין והעולם של סבינו. זו טאוטולוגיה אבל ככה זה, העבר שייך לסבתות ולסבים והעתיד שייך לנכדות ולנכדים.
ערב שיוקדש לאחד היסודות הפלאיים והמסתוריים ביותר בעולם. במהלך הערב נתבונן בקשר הקדמוני שלנו עם כוח היצירה שממנו הגיחו החיים, מהזמן העמוק, לפני 4 מיליארד שנה - עד ימינו אנו. מור קדישזון וד"ר רחל גוטסמן ישוחחו על נהרות ונחלים בהיסטוריה הים תיכונית מזווית מיתית, היסטורית ופואטית.
מבקרי "הארץ" ממליצים על היצירות שכדאי לחפש בדוכני שבוע הספר: אביגדור פלדמן ממליץ על ״הנכד״, אדם רז ממליץ על ״היסטוריון בעזה״, שירין פלאח סעב על "חיים אחרים משלי”, שלי קרן על "אימפריית הסימנים”.
