קל להחמיץ את המורכבות של 'הנכד'. לכאורה, שוטטות מהורהרת בנוסח ה- flâneur בין סבא טרי (דניאל) וסבא רבא (אריה) בתל אביב של 'חרבות ברזל' הבלתי נגמרת. אפילו מבקרת ספרות בעיתון שפעם כתבתי בו קראה כך את הספר. אבל הפרוזה של בורשטיין אינה תיאורית או מדיטטיבית, אלא מחרוזת של סמלים - פעם כינו זאת 'אלגוריה', צרוף של משלים סיפוריים שיש לקוראם לא (רק) על דרך הפשט.
בורשטיין מייצר גרסה משלו לשאלה 'האם/וכיצד ניתן לכתוב ספרות אחרי אושוויץ?' בהתאמה להווה הישראלי השסוע, הפצוע, אולי אנושות. הדרור הפגוע שדניאל ואריה מוצאים, כנראה אינו בר הצלה. האם חמלה כלפיו תתבטא במאבק להביאו לוטרינר (דניאל) או להרגו כמה שיותר מוקדם (אריה)? הדרור הוא כאן (גם) הסופר, דרור בורשטיין המדמם, ספק גוסס, שלא ברור כיצד יש לטפל בו, לא כאדם, אלא כיוצר. 'יצירה', הפעולה בו מביאים משהו חדש לעולם, מחייבת תנאים (תקווה, אמון, בטחון בעתיד, רצון להעניק...). רק שבישראל 2026 כל אלה נסדקו או קרסו. לידת הנכד שמובילה את הסיפור הזה, לידה אל מרחב נטול מפה, יוצרת זיקת עומק בין הולדה לבין כתיבה, בין הנכד לבין 'הנכד'. הדרור הפצוע איבד את יכולתו לעוף. הוא מכוון בכך גם לסופר וגם לקוראיו. מכל המלל שנשפך סביב ישראל במלחמה האחרונה, לא נתקלתי בדימוי קולע מזה למצבם של רבים מאיתנו: איבדנו את יכולתנו לעוף, לנוע בכל המישורים שאמורים להיות פתוחים בפנינו, ונותרנו מפרפרים לצד הדרך.
שאמשיך? כי כך הספר מרגיש—מרטיט, מדויק, מפלח—בכל עמוד שני. דניאל ואריה הולכים יחד. דניאל—שניבא חורבן לממלכות אדירות קדומות ושהה בין אריות מבלי שנפגע, אבל גם חזה מעין עתיד, צועד יחד עם אריה (במלעייל): ישראל כגוב אריות בה אתה לא רק מושלך לאריה, אלא נולד לו... הסב רבא אכן לוכד מבנה אלים, מין אתוס לוחמני אודות הקיום שלנו כאן. ברגע עז במיוחד, דניאל מטיח בו:
... אולי אתה צודק אבל החיים עוברים אבא החיים עוברים ואין לנו כבר זמן לזה די אין לנו כבר זמן למלחמות שלכם לגרדומים שלכם ... למה אתה עדיין מדבר כמו שדיברת בגיל שלושים אם אתה לא בן שלושים למה אתה תקוע באותן מילים איך זה יכול להיות שהשנים עוברות ושום דבר לא השתנה אצלך איך זה יכול להיות שלא למדת שום דבר איך זה יכול להיות שאתה תמיד אבל תמיד צודק וכל האחרים תמיד טועים זה לא נראה לך מוזר תציל את עצמך אתם בונים גרדום אבל האדמה נשמטת מתחת לגרדום החרקים נעלמים מהעולם דג אוכל דג אוכל דג אוכל דג אבל הים הולך ומתייבש סביבם סביבכם יש לנו נכד כן ומה מה מה אתה מוריש לו מה אתה מוריש לו (93-4)
רגע אפל במיוחד במטען הסמלי החבוק בו מתרחש במוזיאון, כשאריה ודניאל מתבוננים ב'ניצחון המוות' של ברויגל. הפרוזה עוברת על פרטי הציור: פסיפס של צורות המתה בהן שלדים ממיתים את החיים בשלל דרכים יצירתיות. הציור בעצמו הוא מטפורה ל'הנכד' ולקולאז' שהספר יוצר. נצחון המוות מקופל באופן בו המתים 'יולדים' את המתים הבאים, הלוחמים הבאים בצבאם הנלחם כנגד החיים. שוב, דימוי מבעית לפולחן המוות של ישראל 2026, בה יצירתיות מתבטאת בניסוח עוד ועוד דרכים לתרץ המשך מוות, אצלנו וגם אצלם. דניאל מתעכב על פרט בציור - זוג אוהבים מנגנים ששלד מלווה אותם, כנראה בידיעתם רק שהם מתעלמים מכך. שוב, ישראל 2026 והתוגה שעוטפת כל חגיגה מקבלת כאן ניסוח אלגורי מצמרר: המוות כגלגל שלישי, לא בדיוק נסתר, בתזמורת שמלווה כל שמחה.
והניסוחים התמציתיים אלגוריים הללו פוגשים אותך על כל צעד ושעל בקריאה: אישה שלא מצליחה עוד לנשום את האוויר כאן וחייבת לנשום דרך עשן עלי קנאביס, אדם שנכנס לחלום בלהות ומנסים להעיר אותו, כי אם לא מעירים מישהו מסיוט ממושך הוא עלול להשתגע, יולדת נטולת חלב שנוטשת את בנה ומחפשים אותה בחדר המתים, אמבולנס—רכב הצלה—נעול שלא ניתן להיכנס אליו, אוטובוס שלא ניתן לצאת ממנו, מישהי שמסרבת להיקבר בישראל, ספר—'הנכד'—שחובה להתרחץ אחרי שקוראים אותו...
אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה. המספר, כמו דניאל, הופך לנביא אחרית הימים, ומדבר בלשון נבואה: "אני רואה אותו נוסע ברכבת...". אבל—אולי כי כבר אין לי כנפיים) אני גם מבין את מי שהזדעזעו: אין דין לאומיות הדֶמֶה של חלק ממדינות ערב—המצאות שרירותיות של סייקס ופיקו–כדין השאיפה למקום תחת השמש ליהודים, וודאי בכל הנוגע ליהדות הפוסט-טראומטית שנוצרה כאן בצל השואה. מנגד, צריך לזכור ולהזכיר את אופייה המופשט של היהדות, חוסר ההצמדות לצלמים, למקומות, לאל שממוקם דווקא פה. הרי טמונים ביהדות הזרעים לחזון קוסמופוליטי רב-השראה שנותן מרחב לדתות האברהמיות מבלי לכרוך זאת בלוחמה ובטריטוריה.
נוכחות של החיים והמוות, החסד והאלימות, הכרוכים זה בזה בעוצמה, תופסת חלק משמעותי בהנכד, מבחינה תמטית ופואטית גם יחד.
בנובמבר 2022 הכרתי את קתרינה. היא הגיעה מאוסטריה ל־COP 27, ועידת האקלים של האו"ם שהתקיימה באותה שנה בשארם א־שייח', כחלק ממשלחת של ארגון סביבתי ששתינו עבדנו בו. מסיבות סביבתיות קתרינה לא מרבה לטוס, אז היא החליטה לנצל את הטיסה שהביאה אותה עד כאן ולהישאר לטיול של כמה חודשים במזרח התיכון. היא גרה כמה חודשים בתל אביב, נסעה לסופ"שים ברמאללה, טיילה בירדן ונחה בסיני. אהבתי לשמוע את הסיפורים שלה בכל פעם שחזרה מיעד אחד או אחר (במיוחד על רמאללה רציתי לשמוע). אבל יותר מהכול אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי כשהבנתי: מבחינת קתרינה, אין גבולות למרחב הזה. איפה שאני רואה מחסומים וקווים וגדרות, היא פשוט עוברת, תיירת ב"מידלאיסט".
דימוי: "על פי תצלום של ג'אבר בדוואן", ציור של דוד ריב, 2025
אם היה מדובר בנושא אחר שעל סדר היום העולמי, אפשר היה לומר שהזירה האינטלקטואלית הישראלית מצטרפת כרגיל באיחור מסוים לרוח הזמן — כמו שהגיבה לנושאים מדוברים אחרים דוגמת אנטי־גלובליזציה או משבר האקלים. אבל זה לא באמת המצב. ניו יורק ממוקמת כ–9,000 קילומטרים מעזה. תל אביב, לעומת זאת, נמצאת כ–70 קילומטרים מעזה. יתרה מכך: המדינה שהחריבה את עזה היא ישראל עצמה, והחיילים שעשו זאת מדברים עברית וחלקם אולי קוראים בעצמם ספרים בעברית. זה האתגר האינטלקטואלי העיקרי שעומד בפני כל מי שמפרסם ספר על עזה. כמובן, יש גם אתגרים נוספים מיידיים יותר: דעת הקהל הישראלית, גם של האופוזיציה, מצויה בהלך רוח מבוצר ומתגונן, ורובה מתייחסת לעיסוק העולמי בעזה כאל התפרצות צבועה במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הרע. רוב הישראלים לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עמוד אחד מז'אנר ספרי עזה בלי לפצוח בגידופים. ואם זה לא מספיק — המו"לות הישראלית מוחרמת ומבודדת, בפרט על ידי מחברים ומו"לים בעלי תודעה פוליטית שמאלית — בדיוק מסוג אלו שמפרסמים ספרים על עזה.
ובכל זאת הסכים פיליו, היסטוריון ודיפלומט צרפתי שחיבר ספרים רבים על אל־קאעדה, מלחמת האזרחים בסוריה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, שספרו יופיע בישראל. כפי שציין בראיון לנטע אחיטוב ב"הארץ" לפני כשנה, הוא אפילו היה מעוניין בכך, מתוך רצון שהישראלים יקראו על הנעשה בשמם. בשונה מרבים מהכותבים על הנושא, פיליו אינו מחזיק באידיאולוגיה אנטי־ציונית. ועם זאת, כבר מראשית הקריאה המבט שלו יוצר הזרה מבחינת הקורא הישראלי. אנחנו קוראים טקסט בעברית על עזה, כמו אינספור טקסטים אחרים שאליהם נחשף קורא העיתונים הישראלי — אבל את היחידה הגיאוגרפית המכונה אצלנו "הרצועה" פיליו מכנה באופן עקבי "המובלעת".
שטח אותה מובלעת חסום כידוע לכניסת תקשורת בינלאומית חופשית. מורשים להיכנס רק עיתונאים זרים מועטים, בליווי צבאי ישראלי — כלומר בכפוף לאינטרסים התעמולתיים של ישראל. אף על פי כן, פיליו הרגיש שהוא חייב להיכנס לשם. בסוף 2024 הוא הצטרף כמתנדב לארגון "רופאים ללא גבולות", ושהה במשך כחודשיים ברצועה, בעיקר באזור המוואסי שהוגדר כ"אזור הומניטרי".
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
