נוכחות של החיים והמוות, החסד והאלימות, הכרוכים זה בזה בעוצמה, תופסת חלק משמעותי בהנכד, מבחינה תמטית ופואטית גם יחד.
בנובמבר 2022 הכרתי את קתרינה. היא הגיעה מאוסטריה ל־COP 27, ועידת האקלים של האו"ם שהתקיימה באותה שנה בשארם א־שייח', כחלק ממשלחת של ארגון סביבתי ששתינו עבדנו בו. מסיבות סביבתיות קתרינה לא מרבה לטוס, אז היא החליטה לנצל את הטיסה שהביאה אותה עד כאן ולהישאר לטיול של כמה חודשים במזרח התיכון. היא גרה כמה חודשים בתל אביב, נסעה לסופ"שים ברמאללה, טיילה בירדן ונחה בסיני. אהבתי לשמוע את הסיפורים שלה בכל פעם שחזרה מיעד אחד או אחר (במיוחד על רמאללה רציתי לשמוע). אבל יותר מהכול אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי כשהבנתי: מבחינת קתרינה, אין גבולות למרחב הזה. איפה שאני רואה מחסומים וקווים וגדרות, היא פשוט עוברת, תיירת ב"מידלאיסט". נזכרתי בה כשסיימתי לקרוא את הנכד של דרור בורשטיין.
אריה ודניאל, אב כבן 80 ובנו כבן 60, הולכים ברגל ביחד ממוזיאון הטבע בתל אביב לבית היולדות באיכילוב ביום לידת נכדו הראשון של דניאל. הימים ימי מלחמה מתמשכת, ובמסע של שעות ספורות נעים השניים מאתרים של אלימות לרגעים של חסד. כשהם מגיעים לבית היולדות, הם מוצאים את הנכד, אך לא את אימו, אורנה. דניאל, אביה, יוצא לחפש אותה ברחבי בית החולים. מתוך ההתרחשויות האלה, הרומן קופץ רבע מאה קדימה ומסתיים באפילוג חידתי — אוטופי או דיסטופי, תלוי מי קורא — שבו הנכד גדל להיות מוזיקאי שחי באלכסנדריה ונע בחופשיות במזרח תיכון פתוח, חופשי ומדומיין.
הנכד מזכיר במידת מה את הממואר של בורשטיין מ־2010, "נתניה". עם אותו עיסוק במבט בין־דורי ועם אותה מזיגה בין ריאליזם ובדיון, מציאות קונקרטית ומומצאת, בורשטיין מוליך את הקוראים ביד בוטחת ואלגנטית, והפעם גם משוחררת מאיזה עינוב אקדמי. אבל בניגוד ל"נתניה", על הנכד שורה איזה הלך רוח מהורהר מז'אנר מחשבות המחבר ממקום מושבו על הספסל ברחוב, יש בו איזו דחיסות פואטית מקוטעת, חסרת נשימה, כמו בין ערות לשינה, בין חלום לסיוט ביעותים. זוהי פואטיקה של מלחמה, כזו שקמים בה חמש פעמים בלילה כדי לרדת למקלט, כזו שהגבול בין יום ולילה מיטשטש בה והזמן מאבד משמעות. היצירה נפתחת בלידתו של הנכד, מאורע שמח ומלא תקווה, אך היא רוויה לכל אורכה באלימות ופחד בשלל מופעים: במלחמה שקורית ברקע כל הזמן, בקטטה שכוללת נשק חם ופורצת באמצע הרחוב, במגפה שמקורה בחיידקים שהגיעו מהירח, בחשש לאובדנות של יולדת טרייה, בהרג של דרור פצוע בגינה ציבורית ובעיון מעמיק ביצירה "ניצחון המוות" של ברויגל.
הזוכה בפרס עגנון לשנה זו הוא דרור בורשטיין. שופטי הפרס: ד"ר יחיל צבן, ד"ר שירה סתיו, ענת שרון בלייס.
מתוך נימוקי השופטים:
ספרו החדש 'הנכד' הוא מאורע בספרות הישראלית של הזמן הזה. הוא לא רק לוכד את רגע השבר הנוכחי על כאבו, אימתו ומופרכותו, אלא גם פותח את אופקי הדמיון החסומים בתנופה אוטופית מרהיבה. בורשטיין אוסף רשמים וצורות דיבור מן ההווה העירוני באוזן פקוחה ועין רואה, בקשב סאטירי הלוכד את אופיים האבסורדי של חיים באזור אסון המבקש לקיים שגרה. ספרו מעניק לנו תמונה צלולה של הווה פצוע ופגום ומעלה את השאלה הגדולה על מעשה האמנות בזמן הזה, על הפגיעה הקשה ביכולתנו לחלום ולברוא מציאות אחרת. שאלה שהתשובה עליה גלומה בעצם מעשה הכתיבה, בעצם מעשה הקריאה, המעניקים – אם לא תקווה – אפשרות להתבונן בעתיד אחר. לא בכדי הגיבור מצויד במשקפת.
זהו מסע עירוני בארץ התלויה על בלימה - בלימת השפה, האמנות, האמת והמוסר – הנע גם על ציר הזמן של מורשת רוחנית – שרשרת דורות של כתיבה עברית – שיצירתו היא מחוליותיה החשובות והיפות.
נסטסיה מרטן (- Nastassja Martin, 1986) היא אנתרופולוגית וסופרת צרפתייה החוקרת תרבויות ועמים באזורים הארקטיים והתת־ארקטיים משני צדי מצר ברינג. במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית האנתרופולוג פיליפ דסקולה, חיה במשך שנתיים בקרב בני הגוויצ׳ין בצפון אלסקה. ב־ 2015 , במהלך עבודת שדה בקרב בני האֶוֶנים בקמצ׳טקה, הותקפה מרטן על ידי דוב. המפגש הדרמטי הפך בסיס לספר זה, שזכה בכמה פרסים, בהם פרס ג׳וזף קסל, ואף עובד למחזה תיאטרון.
וככה זה מתחיל:
הדוב הסתלק כבר לפני כמה שעות ואני מחכה, מחכה שהערפל יתפזר. הערבה אדומה, הידיים אדומות, הפנים הנפוחות והשסועות כבר לא דומות לעצמן. כמו בימי המיתוס, העמימות שולטת, אני אותה צורה מטושטשת עם מאפיינים שנעלמו תחת הקרעים הפעורים בפנים, המכוסים בליחוֹת ובדם: זו לידה, כי ללא ספק זה לא מוות. סביבי קווצות פרווה חומה שהתמצקו בדם היבש שנקווה על האדמה, תזכורת לקרב האחרון. כבר שמונה שעות, אולי יותר, אני מקווה שהמסוק של הצבא הרוסי יחורר את הערפל ויבוא לקחת אותי.
קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".
יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".
