העולם של קלי לינק אינו דומה לשום עולם ספרותי אחר: הוא רק שלה. לינק, סופרת אמריקאית ש"מסתבכים בצרות" הוא קובץ הסיפורים השלישי שלה המתורגם לעברית, היא אמנית של דמיון ושל קומפוזיציה. דמיון הוא מצרך נדיר, במיוחד על רקע הספרות השגורה שמתמקדת בתיאור ריאליסטי של סאגות משפחתיות ואישיות. לכאורה, גם לינק חושפת דרמה אנושית של דמויות נוגעות ללב: אשה בודדה שבעלה נטש אותה, ואחיה התאום מגיע לבקר אותה ופורע את שגרת חייה; נערה מתבגרת שמקנאה בחברתה הטובה, משום שיש לה חבר שהיא רוצה לעצמה; זוג הומואים שנוסעים לחתונה על אי מבודד, בזמן שהאם הפונדקאית שנושאת ברחמה את בנם הבכור נתקפת צירים מוקדמים.
אבל זה רק חלק מהתמונה, משום שלינק מעצבת את הסצינות האנושיות הללו בתוך עולם שיש בו הפרעה; שיש בו הסתבכות בצרות. אלו צרות של אימה, מסתורין ופנטזיה, של רוחות רפאים ושל גיבורי על, של באר משאלות ושל תופעות לא מוסברות. לדמיון שלה אין גבול: האשה הבודדה שבעלה עזב אותה עובדת במשרד, שאליו מגיעים ומאוחסנים אנשים ישֵנים שנאספו מרחבי המדינה ולא ברור מדוע נרדמו ואיך להעירם; הנערה המתבגרת רוצה את החבר המקסים של חברתה הטובה, אבל החבר הוא צעצוע כמו־אנושי של רוח רפאים; וזוג ההומואים מהחתונה נתקלים על השולחן בחדרם בחיה מעופשת מפוחלצת, עם "פרצוף כועס. האף הוא מין חרטום מקומט, זיפי. איזה יצור מקומי. הם היו כזה מטרד שכולם פשוט השמידו אותם". ובכל זאת, שמץ חיים עוד מבעבע בתוכו.
כל סיפור הוא ביצת הפתעה, שלא ברור מה יגיח ממנה; אין שום דבר צפוי מראש במרחבים שאליהם הדמיון של לינק מגיע. הישויות העתידניות או העל־טבעיות נטועות בתוך קומפוזיציה שנונה, שמניחה אותן רק ברקע, בצדודית המבט: סיפורי החיים מוכרים מאוד, אבל הרקע זר ומוזר. המפגש בין השניים מתוח כמו קורי עכביש, פותח ביניהם דיאלוג סמוי שמגיע לנימים עמוקים של תשוקה ושל חרדה אנושית.
נראה שתאגיד השידור הציבורי החליט לזרום עם המגמה להפוך את אזרחי ישראל לנבערים. הדובדבן שעל קצפת החדשות הרעות: ״מה שכרוך״ תוכנית הרדיו היומית המשובחת של מיה סלע ויובל אביבי יורדת מלוח השידורים וככל הנראה תפנה את מקומה לתוכנית לילדים. זו תוכנית הרדיו היחידה, ולמעשה התוכנית היחידה בתאגיד השידור הציבורי ובתקשורת האלקטרונית כולה, שמוקדשת לספרים.
הנה קריאה מטעם אנשי ואוהבי ספר לגולן יוכפז, מנכ״ל תאגיד השידור הציבורי, לחזור בו מהחלטתו. אנו קוראים לקוראינו להצטרף לקריאה הזאת, לחתום ולשתף בכל הכוח!
סרטו של ז׳ורז׳ פרק מ-1978 המשחזר את הבריחה שלו מהבית כשהיה בן אחת-עשרה. תרגום מצרפתית: עמית רוטברד. הטקסט ראה אור בהוצאת תרס״ט.
ההיסטוריה של התרבות העברית בישראל במאה העשרים היא במידה רבה תולדות המלנכוליה ויצרי המוות של יושבי המקום. היטיב לבטא את אותה התחושה הפיזמונאי אהוד מנור במילים: ״להיוולד כל בוקר מחדש, / עם כל מילת פרידה למות מעט ... לחיות על פני ובתוכי האדמה / הנוראה הזו״. קשה לקבוע מתי ואיך בדיוק נולדה המוסכמה, הנראית מובנת מאליה כיום, כי נושאה המרכזי של יצירה עברית ״גבוהה״, בסיפרות ובאמנות, הוא הדיכאון; כי תפקיד היצירה הוא לפרוט לפרוטות את אובדן עניינו של האמן העברי בעולם, לשמש תיבת תהודה למיאוסו של הקהל בחייו. הדבר קשור, נדמה לי, למאגיה או אנטי־מאגיה, בה נכרכו החיים בארץ הקודש, על אדמה שהיא אם כל פנטזיה עבור רוב בני המין האנושי. החיים על פני אדמה קונקרטית כזו, ארכי־פנטזיה שהתגלמה בחומר, מסרסים את כוחות הדמיון של יושבי הארץ. ישנן גם סיבות אחרות: היסטוריות, פוליטיות, חברתיות.יהיו אשר יהיו הטעמים לאותה מלנכוליה, היא בוודאי מטילה מגבלות שונות – ואולי גם מעניקה דבר מה לרגישות האמנותית העברית.
מבחינה זו, חייה הקצרים של ז׳וסטין פראנק בתל־אביב – מ־1930 עת היגרה מצרפת ועד היעלמותה המסתורית ב־1943 – הם בבחינת נס גלוי. פלאי לא פחות מכך, גילויה מחדש של ז׳וסטין פראנק ושל ספרה, ״זיעה מתוקה״, על ידי רועי רוזן ב־2001. ייתכן שרק כיום, חצי מאה לאחר יצירת הספר לראשונה, ועם הוצאת הספר מחדש, מצויד הקורא באיברי החישה המתאימים כדי להתחכך בפרסונה של פראנק וביצירתה
דברים (שכמעט נאמרו) לרגל ערב ההשקה של המהדורה החדשה של ״זיעה מתוקה״.
