העולם של קלי לינק אינו דומה לשום עולם ספרותי אחר: הוא רק שלה. לינק, סופרת אמריקאית ש"מסתבכים בצרות" הוא קובץ הסיפורים השלישי שלה המתורגם לעברית, היא אמנית של דמיון ושל קומפוזיציה. דמיון הוא מצרך נדיר, במיוחד על רקע הספרות השגורה שמתמקדת בתיאור ריאליסטי של סאגות משפחתיות ואישיות. לכאורה, גם לינק חושפת דרמה אנושית של דמויות נוגעות ללב: אשה בודדה שבעלה נטש אותה, ואחיה התאום מגיע לבקר אותה ופורע את שגרת חייה; נערה מתבגרת שמקנאה בחברתה הטובה, משום שיש לה חבר שהיא רוצה לעצמה; זוג הומואים שנוסעים לחתונה על אי מבודד, בזמן שהאם הפונדקאית שנושאת ברחמה את בנם הבכור נתקפת צירים מוקדמים.
אבל זה רק חלק מהתמונה, משום שלינק מעצבת את הסצינות האנושיות הללו בתוך עולם שיש בו הפרעה; שיש בו הסתבכות בצרות. אלו צרות של אימה, מסתורין ופנטזיה, של רוחות רפאים ושל גיבורי על, של באר משאלות ושל תופעות לא מוסברות. לדמיון שלה אין גבול: האשה הבודדה שבעלה עזב אותה עובדת במשרד, שאליו מגיעים ומאוחסנים אנשים ישֵנים שנאספו מרחבי המדינה ולא ברור מדוע נרדמו ואיך להעירם; הנערה המתבגרת רוצה את החבר המקסים של חברתה הטובה, אבל החבר הוא צעצוע כמו־אנושי של רוח רפאים; וזוג ההומואים מהחתונה נתקלים על השולחן בחדרם בחיה מעופשת מפוחלצת, עם "פרצוף כועס. האף הוא מין חרטום מקומט, זיפי. איזה יצור מקומי. הם היו כזה מטרד שכולם פשוט השמידו אותם". ובכל זאת, שמץ חיים עוד מבעבע בתוכו.
כל סיפור הוא ביצת הפתעה, שלא ברור מה יגיח ממנה; אין שום דבר צפוי מראש במרחבים שאליהם הדמיון של לינק מגיע. הישויות העתידניות או העל־טבעיות נטועות בתוך קומפוזיציה שנונה, שמניחה אותן רק ברקע, בצדודית המבט: סיפורי החיים מוכרים מאוד, אבל הרקע זר ומוזר. המפגש בין השניים מתוח כמו קורי עכביש, פותח ביניהם דיאלוג סמוי שמגיע לנימים עמוקים של תשוקה ושל חרדה אנושית.
קריאתה הביקורתית של מעין איתן בנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין ("ספרים", 28.8) מזהה היטב את תפקידו של הרצף הסאטירי ביצירה זו, ובתוכו הסלידה של הגיבור דניאל מהגסות המאופיינת עם הישראליות העכשווית, ותחושת הזרות המכאיבה כאשר הוא בא במגע עם המרחב התל־אביבי. העדר אמפתיה או סבלנות, חשדנות בלתי פוסקת, צעיר שמלהטט במונחים תאגידיים חלולים, התקפות פתע מילוליות בין אזרחים — כל אלה מוצגים בנובלה כאוויר סמיך של מדינה השרויה בקהות חושים לנוכח אסונות מרובים. אבל הרצון של הגיבור לסוב לאחור, לסכור תריסים, להתרחץ בסבון ולהיכוות במים רותחים אינו מתפרש על ידִי כהתבדלות. זוהי בעיניי רתיעה, שנובעת מהלך נפש של ייאוש תהומי. דניאל הוא קורבן של המציאות הדורסנית, והנובלה אינה מעלימה את אחריותו האזרחית. אביו אריה מטיח בו: "אתה טורף־עַל שמשכנע את עצמו שהוא כבשה", ומוסיף: "אם אתה לא מהגר מכאן אתה חותם כל יום על הסכמה להיות איבר של האימפריה".
יצירתו של בורשטיין מפרקת את הלעג לצרכים רטוריים רחבים יותר, ובראשם חשיפת פצעיו של הייאוש. לכל דמות מוגחכת לכאורה מוצמד אסון פרטי שמגלה אותה בחולשתה ובאוזלת ידה. הצעיר שמדבר במונחים עסקיים מגלה תוך כדי שיחה שאביו לקה בשבץ. המוכרנית הנרגנת מתגלה כאישה עקרה שנמלטה מבעלה האלים. דניאל אינו חומק מן הלכלוך סביבו. ברגע המבחן המוסרי שלו בגינת דובנוב, הוא מתעקש לקחת ציפור דרור פצועה לטיפול וטרינרי. כאשר אביו מנסה להרוג אותה בבלוק כבד ומחטיא פעמיים, דניאל נאלץ להנחית על הציפור את הבלוק במו ידיו, בעוד עוברת אורח מכנה אותו ואת אביו "רוצחים".
אבל אז מגיע הפרק האחרון, המפעים. ידעתי שהוא שם, משום שבדיור המוגן של הורי הוקדש מפגש של מועדון הספרות לפרק הזה, ואמי ביקשה שאקרא אותו. מסתבר שהרוחות סערו שם: חזון גדוש תקווה בו המזרח התיכון עובר פרוק מלאומיות, כולל נסיגה מהרעיון הציוני לטובת מבנה שמתאים יותר לאזור. אסגיר שאני עצמי התמוגגתי מהחזיון שחותם את הספר, כמו גם עטיפתו הנפלאה (קרדיט לשרון רוטברד): תקווה פוליטית בתמונה.
נוכחות של החיים והמוות, החסד והאלימות, הכרוכים זה בזה בעוצמה, תופסת חלק משמעותי בהנכד, מבחינה תמטית ופואטית גם יחד.
בנובמבר 2022 הכרתי את קתרינה. היא הגיעה מאוסטריה ל־COP 27, ועידת האקלים של האו"ם שהתקיימה באותה שנה בשארם א־שייח', כחלק ממשלחת של ארגון סביבתי ששתינו עבדנו בו. מסיבות סביבתיות קתרינה לא מרבה לטוס, אז היא החליטה לנצל את הטיסה שהביאה אותה עד כאן ולהישאר לטיול של כמה חודשים במזרח התיכון. היא גרה כמה חודשים בתל אביב, נסעה לסופ"שים ברמאללה, טיילה בירדן ונחה בסיני. אהבתי לשמוע את הסיפורים שלה בכל פעם שחזרה מיעד אחד או אחר (במיוחד על רמאללה רציתי לשמוע). אבל יותר מהכול אני זוכרת את התדהמה שאחזה בי כשהבנתי: מבחינת קתרינה, אין גבולות למרחב הזה. איפה שאני רואה מחסומים וקווים וגדרות, היא פשוט עוברת, תיירת ב"מידלאיסט".
