בספר העיון הקודם של דרור בורשטיין (תמונות של בשר), לצד שלל מבטים שהופנו אל חיות ובני אדם באמנות מערבית ומזרחית כאחד, התבונן המחבר בתמונה מסין מראשית המאה ה-10 ("איש זֶן ונמר") המיוחסת לשי-קו. נראים בה איש ונמר חבוקים בהרמוניה; האדם רוכן על הנמר, מניח עליו את זרועו המקופלת, שניהם במעין תרדמה חלומית שקפאה בחלל הזמן, עיניהם עצומות. בעודנו מתבקשים להשהות, ולו לרגע, את האופק האלים המיוחס למפגש אדם-נמר, קירבה מיוחדת ואינטימית מתבהרת אל מול עינינו המשתהות, קירבה המפתיעה בעוצמתה הכבושה, השקטה, בין אדם לחיית טרף, בין קרוב לרחוק, בין אדם לטבע.
ספרו של בורשטיין, אדם בחלל, נכתב מבעד לאותה פרקטיקת התבוננות חכמה ומעודנת אשר מדמה את היד הכותבת ליד רושמת, את העט הנובע למכחול. בפשטות לכאורה, במעין מכניזם שעל סף שירת שתיקה אשר מסתירה מאחוריה מורכבות גדולה, בורשטיין הוא מורה מעולה לתרגול המבט השקט, אלא שעתה, מבעד לאותה התנסות אישית-גופנית המהולה באהבה בלתי-תלויה לדבר, מושא ההתבוננות הוא החלל אשר מתפקד כמוזיאון פתוח לרווחה וכמרחב מאגי אשר ככזה מזמן אליו את הפואטי, שכן כמו הרבה ספרים מתוחכמים גם ספרו של בורשטיין הוא רב-רובדי, כלומר שהוא גם טקסט גדוש, בשפת בני אדם, ביחס לאסטרונומיה וגם מעין הצהרה ארס-פואטית, תוך כדי תרגול ועידון רגעי התבוננות וכתיבה: "אפשר ללמוד מהכוכבים איך להתבונן בציור. שמי הלילה הם הבסיס לכל האמנות החזותית, הזמנה לחבר נקודות בקווים ולראות צורות ועלילות היכן שאינם. והרי זו תמצית אמנות הציור וההתבוננות בה" (עמ' 107).
הספר המעודן הזה, אשר משרשר זיקות והקשרים מרוחקים כביכול בקצב מסחרר, נכתב על ידי משורר-סופר שהוא גם חובב אסטרונומיה מושבע מילדות ("אינני מדען, רק חובב אסטרונומיה ותיק. התחלתי להביט בשמים ולחשוב עליהם כשהייתי בן שלוש עשרה, בזכות חוג אסטרונומיה שנערך בבית רמז בנתניה בהדרכת דוד סמיקט. ליטשתי מראה קעורה ובניתי טלסקופ בהדרכתו". עמ' 21), אשר מדמה לראות בתצלום של "גלקסיות המחושים", שצולם מטלסקופ החלל הַאבל, עוּבר המקופל ברחם אמו הניבט אלינו בצילום אולטרה-סאונד; ומשם נודדת האסוציאציה, במעין תנועה יפה ופתלתלה בחלל בפני עצמה, למדרש "ויקרא רבה" אשר מבקש להבין את העובר כפוטנציאל, ואזי מדמה אותו לפנקס סגור המחכה לדברים שיכתבו בו: "מקופל ומונח כפנקס, ראשו מונח לו בין ברכיו" (עמ' 84).
ממש בתחילת המאה הנוכחית, באביב 2001, שיגרה הוצאת בבל עב״ם ספרותי-אמנותי.
הספר ״זיעה מתוקה״, עליו חתומים במשותף ז׳וסטין פראנק ורועי רוזן, הביא לראשונה לקוראי העברית פרקים נרחבים מתוך רומן אוונגרדי ופורנוגרפי אבוד בשם ״זיעה מתוקה״. המחברת, ז׳וסטין פראנק (1900-1943), היתה אמנית וסופרת יהודייה נשכחת שנולדה באנטוורפן, פעלה בפריז ומתה בתל-אביב. לרומן של פראנק צורפו מסות היסטוריות וביקורתיות מאת האמן רועי רוזן והמתרגמת יוהנה פורר-הספרי הסוקרות את חייה ופועלה ומציעות פרשנויות שונות ליצירתה. כמו בספרים ובמונוגרפיות רבים אחרים המוקדשים לאמנות, את הטקסטים בספר ליוו שלל מראי מקום חזותיים, צילומים של פראנק וסביבתה בפריז ובתל אביב. וכן מבחר מיצירותיה ששרדו את פגעי הזמן.
אמנם, בעת יציאת הספר, נמצאו כמה היסטוריונים של האמנות שקראו את הספר מהר מדי ונתקפו בבהלה אמיתית על כך שנתפסו עם המכנסיים למטה והחמיצו את הפרק החשוב הזה של ההיסטוריה של האמנות, אך בזה פחות או יותר הסתכם הסקנדל. למרבה ההפתעה, למרות נושאיו הפרובוקטיביים ואולי אף השערורייתיים, הספר התקבל באהדה רבה. הביקורות בעיתונים השונים עקבו בסקרנות ובתשומת לב אחרי הפרויקט הטוטלי הזה של רוזן ושיבחו אותו ודנו בכובד ראש בקשרים הדמיוניים שהוא מציע בין דמויות ובין רעיונות, ובין ציור ובין כתיבה.
ההתקבלות החלקה הזאת בטח אומרת משהו על פרקטיקות אוונגרדיות כדוגמת השערורייה או הפרובוקציה שבשלב זה כבר קצת איבדו מכוחם אחרי מאה של אוונגרד, אבל היא אולי גם מעידה על איזו בריאות נפשית של קהל האמנות והספרות בישראל של תחילת המאה ה-21 שכבר לא הזדעזע משום דבר. המהדורה הראשונה של הספר אזלה די מהר.
כשרועי הציע לנו לפני כשנה וחצי להוציא מהדורה חדשה של הספר הזה, הסכמתי מיד. זה ספר שתמיד אהבתי, מבריק ומצחיק בטירוף. אבל חשבתי שהפעם אולי זה לא יעבור כל כך חלק, שהספר הזה עשוי להתקבל עכשיו אחרת ואולי לקבל משמעויות אחרות.
(צלם לא ידוע: ז׳וסטין פראנק ופניה חיסין בחוף תל-אביב, 1938)
עורכת: טל ניסן, מפיק: יוֹבל בן שושן, מרואיינים: צליל אברהם, ד"ר יואב רונאל
