אלחנדרו חודורובסקי נולד ב - 1929 בעיירה נידחת בצ'ילה להורים יהודים שברחו מרוסיה. כנער בצ'ילה עוד הספיק לכתוב ואף לפרסם שירה, ללמוד באוניברסיטה ולעזוב אותה עד מהרה כדי להצטרף לקרקס כליצן, לייסד תיאטרון פנטומימה ולהגר לצרפת בתחילת שנות העשרים לחייו. בצרפת הצטרף לקבוצת פנטומימה עם מרסל מרסו ונסע איתה בכל העולם. בשנות ה- 50 ביים כמה סרטים קצרים שרובם התבססו על פנטומימה, ושנחשבו כבר אז ליצירות מופת. הוא התערבב עם הסוריאליסטים הצרפתים (אנדרה ברטון ושות') שהשפיעו עליו רבות, אך במקביל גם התגבשה בו ההכרה שהם נעשים רכרוכיים ושמרנים מדי לטעמו, וכך ייסד בתחילת שנות ה-60 את "קבוצת הפאניקה" עם חבריו הסופר והמחזאי פרננדו אראבאל ורולנד טופור. כפעולת מחאה ואולי מתוך רצון לנער את הסוריאליזם משלוותו הבורגנית, השלישייה יצרה מיצגים ומחזות כאוטיים לחלוטין, מעוררי פלצות ויזואלית ולא בחלה בשום אמצעי כדי לגעת באבסורד.
בתחילת שנות ה–60 עבר חודורובסקי להתגורר במקסיקו סיטי, שם המשיך בחקר התיאטרון וגבולותיו ובעשייה הקולנועית. שני מפגשים משמעותיים השפיעו אז על המשך דרכו: הוא פגש את נזיר הזן-בודהיזם היפני אג'ו טקאטה, שלימד קבוצת אינטלקטואלים שעימה נמנה גם אריך פרום, ובמשך תקופה ארוכה ישב מדיטציית זן והגה בסיפורי זן (קואנים), עולם שהשפיע עליו רבות. המפגש המשמעותי הנוסף שלו היה עם השמאנית המרפאה "פאצ'יטה", ששמה נודע בכל רחבי מקסיקו, ומי שאימצה אותו בתור שוליה במשך כמה שנים. חודורובסקי היה עד לניתוחים מוזרים לאור נרות וללא הרדמה, להשתלות לב, ריאות, להסרות גידולים ומה לא, וחזה במו עיניו בריפוים יוצא הדופן של אלפי חולים. חצי מטיל ספק וחצי ירא מכוחה של המרפאה העוצמתית החליט חודורובסקי להישאר במחיצתה ולחקור לעומק את סודות הריפוי העתיק. עד היום הוא אינו נוקט עמדה לגבי אמיתותם של הניתוחים האלה, אבל השהייה במחיצת פאצ'יטה לימדה אותו כיצד מקבל עליו הגוף האנושי באופן בלתי אמצעי ומוחלט את השפה הסימבולית. תובנה זו היוותה אבן דרך למה שמאוחר יותר יתגבש בתור שיטת הריפוי "פסיכומאגיה".
חודורובסקי נאלץ לעזוב את מקסיקו בעקבות השערוריות שעוררו ה- happenings האמנותיים המשונים שיצר, שבשעתו לא הובנו כראוי על ידי הממסד התרבותי, וגם לא על ידי הממשלה והמשטרה. הוא ברח באמצע צילומי סרט לניו יורק ומשם השתקע בפריז וחי בה עד היום.
בתחילת שנות ה-70 הוא ביים את סרט הפולחן האוונגרדי el topo שבו גם כיכב. הסרט הרשים כל כך את ג'ון לנון שהוא החליט לתרום מיליון דולר לסרטו הבא the holy mountain, שעד היום נחשב כסרט פולחן פסיכדלי בקרב יודעי ח"ן.
במשך כעשור עמל חודורובסקי על שחזור קלפי הטארות של מרסיי, התעמק בלימוד השפה הסימבולית העתיקה שלהם, והחל משנות ה-80 הוא נותן הרצאות רבות בנושא. פעמים רבות הצהיר כי אינו מעוניין להרוויח מקריאה בטארות, ושספרי הקומיקס שהוא מפרסם הם מקור פרנסתו העיקרי. ואכן, ב-30 השנים האחרונות חודורובסקי קורא בטארות בחינם מדי יום רביעי בקפה הסמוך לביתו. התמורה היחידה שהוא מבקש מהאנשים שבאים לקריאה ושמקבלים ממנו אקט פסיכומאגי, היא לכתוב לו ולדווח על ההשפעה שהיתה לאקט שביצעו על חייהם. סיפורים מאלפים אלה שזורים בספריו הרבים ומהווים מעין עדות קלינית חיה ותוססת לתחום הריפוי התיאטרלי-תרפויטי הזה הקרוי פסיכומאגיה.
ממש בתחילת המאה הנוכחית, באביב 2001, שיגרה הוצאת בבל עב״ם ספרותי-אמנותי.
הספר ״זיעה מתוקה״, עליו חתומים במשותף ז׳וסטין פראנק ורועי רוזן, הביא לראשונה לקוראי העברית פרקים נרחבים מתוך רומן אוונגרדי ופורנוגרפי אבוד בשם ״זיעה מתוקה״. המחברת, ז׳וסטין פראנק (1900-1943), היתה אמנית וסופרת יהודייה נשכחת שנולדה באנטוורפן, פעלה בפריז ומתה בתל-אביב. לרומן של פראנק צורפו מסות היסטוריות וביקורתיות מאת האמן רועי רוזן והמתרגמת יוהנה פורר-הספרי הסוקרות את חייה ופועלה ומציעות פרשנויות שונות ליצירתה. כמו בספרים ובמונוגרפיות רבים אחרים המוקדשים לאמנות, את הטקסטים בספר ליוו שלל מראי מקום חזותיים, צילומים של פראנק וסביבתה בפריז ובתל אביב. וכן מבחר מיצירותיה ששרדו את פגעי הזמן.
אמנם, בעת יציאת הספר, נמצאו כמה היסטוריונים של האמנות שקראו את הספר מהר מדי ונתקפו בבהלה אמיתית על כך שנתפסו עם המכנסיים למטה והחמיצו את הפרק החשוב הזה של ההיסטוריה של האמנות, אך בזה פחות או יותר הסתכם הסקנדל. למרבה ההפתעה, למרות נושאיו הפרובוקטיביים ואולי אף השערורייתיים, הספר התקבל באהדה רבה. הביקורות בעיתונים השונים עקבו בסקרנות ובתשומת לב אחרי הפרויקט הטוטלי הזה של רוזן ושיבחו אותו ודנו בכובד ראש בקשרים הדמיוניים שהוא מציע בין דמויות ובין רעיונות, ובין ציור ובין כתיבה.
ההתקבלות החלקה הזאת בטח אומרת משהו על פרקטיקות אוונגרדיות כדוגמת השערורייה או הפרובוקציה שבשלב זה כבר קצת איבדו מכוחם אחרי מאה של אוונגרד, אבל היא אולי גם מעידה על איזו בריאות נפשית של קהל האמנות והספרות בישראל של תחילת המאה ה-21 שכבר לא הזדעזע משום דבר. המהדורה הראשונה של הספר אזלה די מהר.
כשרועי הציע לנו לפני כשנה וחצי להוציא מהדורה חדשה של הספר הזה, הסכמתי מיד. זה ספר שתמיד אהבתי, מבריק ומצחיק בטירוף. אבל חשבתי שהפעם אולי זה לא יעבור כל כך חלק, שהספר הזה עשוי להתקבל עכשיו אחרת ואולי לקבל משמעויות אחרות.
(צלם לא ידוע: ז׳וסטין פראנק ופניה חיסין בחוף תל-אביב, 1938)
עורכת: טל ניסן, מפיק: יוֹבל בן שושן, מרואיינים: צליל אברהם, ד"ר יואב רונאל
