אני מאוהבת בבעלי. אם כי עלי לומר: אני עדיין מאוהבת בבעלי.
אני אוהבת את בעלי כמו ביום הראשון, באהבת נעורים שכבר לא הולמת את גילנו. אני אוהבת אותו כאילו הייתי בת חמש-עשרה, כאילו הרגע נפגשנו, כאילו אין לנו שום מחויבות, לא בית לא ילדים. אני אוהבת אותו כאילו מעולם לא עזבו אותי, כאילו לא למדתי כלום, כאילו היה הראשון, כאילו אני עומדת למות בסוף השבוע.
אני חיה בפחד לאבד אותו. אני חוששת בכל רגע שנסיבות החיים יתהפכו עלי. אני מתגוננת מפני סכנות שלא קיימות.
אהבתי אליו לא התפתחה בדרך הטבע: התשוקה העזה של התחלות מעולם לא הפכה להיקשרות עדינה. אני חושבת על בעלי כל הזמן, מתחשק לי לשלוח לו הודעה בכל שלב של היום שלי, אני מדמיינת את עצמי אומרת לו שאני אוהבת אותו בכל הבקרים, אני חולמת שאנחנו עושים אהבה בכל הלילות. אני מתאפקת, כי אני צריכה גם להיות רעיה ואם. תפקיד המאוהבת כבר לא לגילי. התשוקה לא מתיישבת עם שני ילדים בבית, זה לא לעניין אחרי כל כך הרבה שנות חיים משותפים. אני יודעת שאני צריכה להשתלט על עצמי כדי לאהוב.
אני מקנאת באהבות האסורות, בתשוקות הגנובות שאי אפשר לחיות לאור יום. אני עוד יותר מקנאת באהבה שהייתה ואיננה עוד או שהיא לא הדדית, כשהלב דופק באופן חד-סטרי, בלי לב שדופק בצד השני. אני מקנאת באלמנות, במאהבות ובנשים שננטשו, כי אני חיה כבר חמש-עשרה שנה באומללות המתמדת והפרדוקסלית שאוהבים אותי בחזרה, שאני חווה תשוקה נטולת כל מכשול נראה לעין.
לא פעם קיוויתי שבעלי ישקר לי, יבגוד בי או יעזוב אותי: קל יותר לשחק את תפקיד הגרושה השברירית. הוא כבר נכתב. כבר שיחקו אותו.
מאוהבים עד כלות הנשימה ששרים את האובדן או הדחייה, כאלה יש מיליונים. אבל אני לא מכירה שום ספר, שום סרט, שום שיר שיכול לשמש לי דוגמה ולהראות לי איך לאהוב טוב יותר וחזק פחות. אני לא מכירה שום גיבורה בשום מחזה שתוכל להראות לי מה עלי לעשות. אין לי שום מקור מידע על הצער שלי.
גם אין שום דבר שיכול לשכך אותו, כי בעלי נותן לי הכול. אני יודעת שנחיה יחד עד יומנו האחרון. אני אם שני ילדיו. אין לי שום דבר לשאוף אליו מעבר לזה, ובכל זאת, החסך שאני חווה הוא עצום ואני מצפה ממנו למלא אותו. אבל עם איזה בית, עם איזה ילד, עם איזה תכשיט, עם איזו הצהרה, עם איזה מסע, עם איזו מחווה הוא יוכל למלא את מה שכבר מלא?
ההיסטוריה של התרבות העברית בישראל במאה העשרים היא במידה רבה תולדות המלנכוליה ויצרי המוות של יושבי המקום. היטיב לבטא את אותה התחושה הפיזמונאי אהוד מנור במילים: ״להיוולד כל בוקר מחדש, / עם כל מילת פרידה למות מעט ... לחיות על פני ובתוכי האדמה / הנוראה הזו״. קשה לקבוע מתי ואיך בדיוק נולדה המוסכמה, הנראית מובנת מאליה כיום, כי נושאה המרכזי של יצירה עברית ״גבוהה״, בסיפרות ובאמנות, הוא הדיכאון; כי תפקיד היצירה הוא לפרוט לפרוטות את אובדן עניינו של האמן העברי בעולם, לשמש תיבת תהודה למיאוסו של הקהל בחייו. הדבר קשור, נדמה לי, למאגיה או אנטי־מאגיה, בה נכרכו החיים בארץ הקודש, על אדמה שהיא אם כל פנטזיה עבור רוב בני המין האנושי. החיים על פני אדמה קונקרטית כזו, ארכי־פנטזיה שהתגלמה בחומר, מסרסים את כוחות הדמיון של יושבי הארץ. ישנן גם סיבות אחרות: היסטוריות, פוליטיות, חברתיות.יהיו אשר יהיו הטעמים לאותה מלנכוליה, היא בוודאי מטילה מגבלות שונות – ואולי גם מעניקה דבר מה לרגישות האמנותית העברית.
מבחינה זו, חייה הקצרים של ז׳וסטין פראנק בתל־אביב – מ־1930 עת היגרה מצרפת ועד היעלמותה המסתורית ב־1943 – הם בבחינת נס גלוי. פלאי לא פחות מכך, גילויה מחדש של ז׳וסטין פראנק ושל ספרה, ״זיעה מתוקה״, על ידי רועי רוזן ב־2001. ייתכן שרק כיום, חצי מאה לאחר יצירת הספר לראשונה, ועם הוצאת הספר מחדש, מצויד הקורא באיברי החישה המתאימים כדי להתחכך בפרסונה של פראנק וביצירתה
דברים (שכמעט נאמרו) לרגל ערב ההשקה של המהדורה החדשה של ״זיעה מתוקה״.
בסדרת המפגשים הזאת נערוך היכרות עם הספר ועם הבניין, נתוודע לכמה מהסיפורים שבין דפיו, נשתמש בכמה מהמפתחות שלו וננצל כמה אפשרויות לשיטוט בין דפיו ומרחביו. בקיצור, נלמד להתגורר בו, להשתמש בו.ֿ
שרון רוטברד מתארח במועדון הסקרנות ומעביר סדרת הרצאות מקוונות על ״החיים הוראות שימוש״ וז׳ורז׳ פרק
האנשים והנשים של עזה תמיד אהבו לעשן, הנשים העדיפו נרגילה מעת לעת בין חברות, הגברים ביכרו את הסיגריה מהחפיסה היומית. לאחר שחמאס השתלט בכוח על המובלעת ביוני 2007, הוא מתפתה לאסור טבק. אנשי המיליציה האיסלאמית מתוסכלים מחוסר יכולתם להילחם ב"אויב הציוני" מחוץ לסיבובי עימות קצרים יחסית, אך הרי אסון לאזרחים. הם מסיטים ומשחררים את תוקפנותם הלוחמנית נגד אוכלוסייתם, הנתבעת להתאים את עצמה לחזונם ל"סדר מוסרי" כביכול. עשיתי אז חשבון שרצועת עזה היא השטח הערבי שמרושת בצפיפות הרבה ביותר בכוחות "ביטחון", למעשה במשטרות פוליטיות, בעולם ערבי שכבר רווי וצפוף בסוג של משטרות פוליטיות.
