אני מאוד אוהב לקרוא את רולאן בארת ומאוד אוהב את התרבות היפנית
ושילוב של שניהם ביחד בהחלט יכול לגרום לי עונג.
כמו שבארת נגע בתחום אחר שאני אוהב, הצילום בספר אחר שלו וגרם לי להתבונן מחדש בתמונות ולגלות תובנות חדשות עליהם כך גם הוא גורם לי להתבונן על התרבות היפנית ועל הסימבוליקה שיש בה באופן שלא ראיתי בעבר ואם יש עבור קורא ממני מטרה בספרי הגות מסוג זה אז היא בין השאר היכולת שלי כקורא לראות בעקבות הטקסט דברים חדשים לגמרי וזה כל היופי בזה.
אימפריית הסימנים הוא ספר דק, מקוטע, כמעט אוורירי, אבל מאחוריו מסתתרת מחשבה עמוקה מאוד על האופן שבו תרבויות בונות משמעות. בארת לא כותב כאן מדריך ליפן, ולא מתיימר להסביר את היפנים או את ההיסטוריה שלהם. להפך. הוא מודה כמעט בגלוי שזו יפן מדומיינת, יפן של סימנים, יפן שמשמשת לו כמרחב מחשבתי שבו אפשר להיפטר מהרגלי החשיבה המערביים.
הקריאה בספר מרגישה כמו שיטוט איטי בעיר זרה. כל פרק הוא תחנה קטנה: מקלות אכילה, קופסת בנטו, קליגרפיה, תיאטרון, אריזה, רחוב, מחווה. אין כאן עלילה ואין טיעון גדול שמוליך אותך מנקודה לנקודה. יש רצף של התבוננויות. ובכל זאת, ככל שמתקדמים, מתגבשת תחושה ברורה של עולם אחר, עולם שבו הסימן אינו מחפש עומק נסתר, אלא מתקיים על פני השטח, כצורה, כמחווה, כמשחק.
אחת הדוגמאות שהכי נשארו איתי היא זו של מקלות האכילה. בארת משווה אותם למזלג המערבי, ומגלה דרכם הבדל תרבותי שלם. המזלג ננעץ באוכל, חודר אליו, כמעט תוקף אותו. מקלות האכילה לעומת זאת מרימים את המזון בעדינות. אין חדירה, אין קריעה, אין מחווה אלימה. זה רגע קטן מאוד, כמעט שולי, אבל דרכו נפתחת מחשבה רחבה יותר על תרבות שמעדיפה צמצום, עדינות ומחווה, על פני שליטה, חדירה ופירוק.
וזו בדיוק הגדולה של בארת. הוא לא מכביד על הקורא, לא מתנשא מעליו ולא בונה מערכת מושגים כבדה. הוא פשוט מציע דרך אחרת להסתכל. הוא לוקח חפצים יומיומיים, מחוות קטנות, צורות אריזה או כתיבה, ודרכן מזיז מעט את נקודת המבט שלנו. בסוף הקריאה אתה לא מרגיש שלמדת שיטה או תיאוריה, אלא שמשהו באופן שבו אתה מסתכל על העולם השתנה.
במובן הזה הספר הזכיר לי מאוד את מחשבות על הצילום. גם שם בארת לא מלמד אותך איך לנתח תמונה, אלא גורם לך להרגיש אותה אחרת. גם שם הוא משנה את המבט ולא רק את ההבנה. בשני הספרים האלה הוא מוכיח שהוא הוגה מסוג נדיר, כזה שלא רק מסביר רעיונות, אלא יוצר חוויה אינטלקטואלית שיש בה גם עדינות וגם יופי.
אימפריית הסימנים הוא ספר קטן ונעים לצלילה. אפשר לקרוא בו פרק אחד לפני השינה, או לשוטט בו באיטיות לאורך כמה ימים. זה לא ספר שמסיים אותך, אלא ספר שמרכך את המבט, מפנה מקום, וגורם לך להרגיש שהעולם מלא בסימנים שאתה עדיין לא יודע לקרוא. וזה אולי הדבר הכי יפה שספר הגות יכול לעשות.
לבלוג ביקורות הספרים של שניר פלג
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
"הנכד" של דרור בורשטיין הוא נובלה של 155 עמודים בלבד, שמתחת לעטיפה המשפחתית האינטימית מסתתרת בה התגוששות אלימה ובלתי פוסקת בין יצירה לכיליון, בין חסד לאכזריות. התוצאה היא אחד הספרים הישראליים הנדירים שמצליחים להחזיק את שני הקטבים מבלי לפרק את המתח ביניהם.
