אני מאוד אוהב לקרוא את רולאן בארת ומאוד אוהב את התרבות היפנית
ושילוב של שניהם ביחד בהחלט יכול לגרום לי עונג.
כמו שבארת נגע בתחום אחר שאני אוהב, הצילום בספר אחר שלו וגרם לי להתבונן מחדש בתמונות ולגלות תובנות חדשות עליהם כך גם הוא גורם לי להתבונן על התרבות היפנית ועל הסימבוליקה שיש בה באופן שלא ראיתי בעבר ואם יש עבור קורא ממני מטרה בספרי הגות מסוג זה אז היא בין השאר היכולת שלי כקורא לראות בעקבות הטקסט דברים חדשים לגמרי וזה כל היופי בזה.
אימפריית הסימנים הוא ספר דק, מקוטע, כמעט אוורירי, אבל מאחוריו מסתתרת מחשבה עמוקה מאוד על האופן שבו תרבויות בונות משמעות. בארת לא כותב כאן מדריך ליפן, ולא מתיימר להסביר את היפנים או את ההיסטוריה שלהם. להפך. הוא מודה כמעט בגלוי שזו יפן מדומיינת, יפן של סימנים, יפן שמשמשת לו כמרחב מחשבתי שבו אפשר להיפטר מהרגלי החשיבה המערביים.
הקריאה בספר מרגישה כמו שיטוט איטי בעיר זרה. כל פרק הוא תחנה קטנה: מקלות אכילה, קופסת בנטו, קליגרפיה, תיאטרון, אריזה, רחוב, מחווה. אין כאן עלילה ואין טיעון גדול שמוליך אותך מנקודה לנקודה. יש רצף של התבוננויות. ובכל זאת, ככל שמתקדמים, מתגבשת תחושה ברורה של עולם אחר, עולם שבו הסימן אינו מחפש עומק נסתר, אלא מתקיים על פני השטח, כצורה, כמחווה, כמשחק.
אחת הדוגמאות שהכי נשארו איתי היא זו של מקלות האכילה. בארת משווה אותם למזלג המערבי, ומגלה דרכם הבדל תרבותי שלם. המזלג ננעץ באוכל, חודר אליו, כמעט תוקף אותו. מקלות האכילה לעומת זאת מרימים את המזון בעדינות. אין חדירה, אין קריעה, אין מחווה אלימה. זה רגע קטן מאוד, כמעט שולי, אבל דרכו נפתחת מחשבה רחבה יותר על תרבות שמעדיפה צמצום, עדינות ומחווה, על פני שליטה, חדירה ופירוק.
וזו בדיוק הגדולה של בארת. הוא לא מכביד על הקורא, לא מתנשא מעליו ולא בונה מערכת מושגים כבדה. הוא פשוט מציע דרך אחרת להסתכל. הוא לוקח חפצים יומיומיים, מחוות קטנות, צורות אריזה או כתיבה, ודרכן מזיז מעט את נקודת המבט שלנו. בסוף הקריאה אתה לא מרגיש שלמדת שיטה או תיאוריה, אלא שמשהו באופן שבו אתה מסתכל על העולם השתנה.
במובן הזה הספר הזכיר לי מאוד את מחשבות על הצילום. גם שם בארת לא מלמד אותך איך לנתח תמונה, אלא גורם לך להרגיש אותה אחרת. גם שם הוא משנה את המבט ולא רק את ההבנה. בשני הספרים האלה הוא מוכיח שהוא הוגה מסוג נדיר, כזה שלא רק מסביר רעיונות, אלא יוצר חוויה אינטלקטואלית שיש בה גם עדינות וגם יופי.
אימפריית הסימנים הוא ספר קטן ונעים לצלילה. אפשר לקרוא בו פרק אחד לפני השינה, או לשוטט בו באיטיות לאורך כמה ימים. זה לא ספר שמסיים אותך, אלא ספר שמרכך את המבט, מפנה מקום, וגורם לך להרגיש שהעולם מלא בסימנים שאתה עדיין לא יודע לקרוא. וזה אולי הדבר הכי יפה שספר הגות יכול לעשות.
לבלוג ביקורות הספרים של שניר פלג
דימוי: "על פי תצלום של ג'אבר בדוואן", ציור של דוד ריב, 2025
אם היה מדובר בנושא אחר שעל סדר היום העולמי, אפשר היה לומר שהזירה האינטלקטואלית הישראלית מצטרפת כרגיל באיחור מסוים לרוח הזמן — כמו שהגיבה לנושאים מדוברים אחרים דוגמת אנטי־גלובליזציה או משבר האקלים. אבל זה לא באמת המצב. ניו יורק ממוקמת כ–9,000 קילומטרים מעזה. תל אביב, לעומת זאת, נמצאת כ–70 קילומטרים מעזה. יתרה מכך: המדינה שהחריבה את עזה היא ישראל עצמה, והחיילים שעשו זאת מדברים עברית וחלקם אולי קוראים בעצמם ספרים בעברית. זה האתגר האינטלקטואלי העיקרי שעומד בפני כל מי שמפרסם ספר על עזה. כמובן, יש גם אתגרים נוספים מיידיים יותר: דעת הקהל הישראלית, גם של האופוזיציה, מצויה בהלך רוח מבוצר ומתגונן, ורובה מתייחסת לעיסוק העולמי בעזה כאל התפרצות צבועה במקרה הטוב ואנטישמית במקרה הרע. רוב הישראלים לא היו מסוגלים לקרוא אפילו עמוד אחד מז'אנר ספרי עזה בלי לפצוח בגידופים. ואם זה לא מספיק — המו"לות הישראלית מוחרמת ומבודדת, בפרט על ידי מחברים ומו"לים בעלי תודעה פוליטית שמאלית — בדיוק מסוג אלו שמפרסמים ספרים על עזה.
ובכל זאת הסכים פיליו, היסטוריון ודיפלומט צרפתי שחיבר ספרים רבים על אל־קאעדה, מלחמת האזרחים בסוריה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, שספרו יופיע בישראל. כפי שציין בראיון לנטע אחיטוב ב"הארץ" לפני כשנה, הוא אפילו היה מעוניין בכך, מתוך רצון שהישראלים יקראו על הנעשה בשמם. בשונה מרבים מהכותבים על הנושא, פיליו אינו מחזיק באידיאולוגיה אנטי־ציונית. ועם זאת, כבר מראשית הקריאה המבט שלו יוצר הזרה מבחינת הקורא הישראלי. אנחנו קוראים טקסט בעברית על עזה, כמו אינספור טקסטים אחרים שאליהם נחשף קורא העיתונים הישראלי — אבל את היחידה הגיאוגרפית המכונה אצלנו "הרצועה" פיליו מכנה באופן עקבי "המובלעת".
שטח אותה מובלעת חסום כידוע לכניסת תקשורת בינלאומית חופשית. מורשים להיכנס רק עיתונאים זרים מועטים, בליווי צבאי ישראלי — כלומר בכפוף לאינטרסים התעמולתיים של ישראל. אף על פי כן, פיליו הרגיש שהוא חייב להיכנס לשם. בסוף 2024 הוא הצטרף כמתנדב לארגון "רופאים ללא גבולות", ושהה במשך כחודשיים ברצועה, בעיקר באזור המוואסי שהוגדר כ"אזור הומניטרי".
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
