רונית פיינגולד, חנה הרציג, שולה טולמן, מירי נתן ופלד עצמה, חמש הנשים המעידות על עצמן, על אמן ועל משפחתן, הן בעלות תארים ועיסוקים בתחומי הרוח והחברה שכתיבה אינה זרה להן; שלוש מהן נשואות, שתיים מהן פלוס שלושה, אחת פלוס שניים ואחת אם לבן. בהקשר של הספר, המצב ההורי אינו אזכור דמוגרפי בלבד, אלא דרך להגדרתן כאמהות לדור השלישי. מצבן המשפחתי של פלד והרציג אינו מוזכר, אף כי מתבקש לבטא תובנות הוריות מצדן כלפי בנות ובני הדור הבא.
פלד מתארת את בדידות ילדותה כחוויה מרכזית ורואה לנכון לדבר על הבדידות שחוותה כמאפיינת של אותם ימים. "ההקלה שחוויתי אני במפגשים עם נשים אחדות שהן בנות הדור השני", היא כותבת במבוא לספר, "היא שהבהירה לי את ערכו האפשרי של ספר כזה, שיש בו יותר מקול אחד". וכאן נדרשת תשובה לשאלה: בדידות בהשוואה למי? המפגש בין ילדוּת לבדידות נפוץ בכל חברה, אלא אם כן מדובר כאן בשונוּת קיצונית ובחריגוּת ייחודית שמקדימות את הבדידות ומחוללות אותה.
מפגש ספרותי ולשיחה עם דרור משעני ודרור בורשטיין, לרגל צאת ספריהם החדשים, הזדמנות לפני אחרונה (אחוזת בית, 2026) והנכד (בבל, 2026).
יום חמישי | 2.7.26 | 19:00
דרור משעני ודרור בורשטיין נפגשו לראשונה לפני שלושים שנה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. הם רצו ללמוד ספרות. לא היו להם תוכניות לכתוב ספרים. בשיחה לרגל צאת ספריהם החדשים, ישוחחו שני הדרורים על מה שהתגלה להם בשיעורי הספרות ההם, על בלשים ועל חרקים, על חולון ועל נתניה, ועל אפשרות הכתיבה היום.
אם רק נטה אוזן, נחדד את הקשב ונעניק לעולם מעט מתשומת לבנו, הוא כבר יספר לנו את סיפוריו.
לכבוד התערוכה "התיבה" ולרגל צאתו לאור של הספר "אוצר המים" בעריכת מור קדישזון, נתכנס להעניק מתשומת לבנו לסיפורי המים. נספר על טכניקות קדומות של אריגת מים ועץ שמגבירות מערכות חיים מזה כמה מיליוני שנים, נספר על שיקום נחלים במציאות שהולכת ובונה עוד ועוד ערים מיום ליום, ונספר על שפת המים בארצות הקור לעומת שפתם בארצות החום.
"הנכד" של דרור בורשטיין הוא נובלה של 155 עמודים בלבד, שמתחת לעטיפה המשפחתית האינטימית מסתתרת בה התגוששות אלימה ובלתי פוסקת בין יצירה לכיליון, בין חסד לאכזריות. התוצאה היא אחד הספרים הישראליים הנדירים שמצליחים להחזיק את שני הקטבים מבלי לפרק את המתח ביניהם.
