רונית פיינגולד, חנה הרציג, שולה טולמן, מירי נתן ופלד עצמה, חמש הנשים המעידות על עצמן, על אמן ועל משפחתן, הן בעלות תארים ועיסוקים בתחומי הרוח והחברה שכתיבה אינה זרה להן; שלוש מהן נשואות, שתיים מהן פלוס שלושה, אחת פלוס שניים ואחת אם לבן. בהקשר של הספר, המצב ההורי אינו אזכור דמוגרפי בלבד, אלא דרך להגדרתן כאמהות לדור השלישי. מצבן המשפחתי של פלד והרציג אינו מוזכר, אף כי מתבקש לבטא תובנות הוריות מצדן כלפי בנות ובני הדור הבא.
פלד מתארת את בדידות ילדותה כחוויה מרכזית ורואה לנכון לדבר על הבדידות שחוותה כמאפיינת של אותם ימים. "ההקלה שחוויתי אני במפגשים עם נשים אחדות שהן בנות הדור השני", היא כותבת במבוא לספר, "היא שהבהירה לי את ערכו האפשרי של ספר כזה, שיש בו יותר מקול אחד". וכאן נדרשת תשובה לשאלה: בדידות בהשוואה למי? המפגש בין ילדוּת לבדידות נפוץ בכל חברה, אלא אם כן מדובר כאן בשונוּת קיצונית ובחריגוּת ייחודית שמקדימות את הבדידות ומחוללות אותה.
עורכת: טל ניסן, מפיק: יוֹבל בן שושן, מרואיינים: צליל אברהם, ד"ר יואב רונאל
כמי שלא היה שותף סוד של מיכל פלג אך הוציא לאור את ספרו הראשון של בן פול ״מלך, בלש״ קראתי מאוד בעניין את הכתבה המרתקת של גילי איזיקוביץ׳ על בן פול ומיכל פלג שהתפרסמה ב״הארץ״.
בזמנו קראתי את הפוסט של מוטי פוגל ואת ההשערה שלו שבן פול אינו אלא מיכל פלג. אני מכיר את מוטי הרבה שנים ודי סומך עליו, היה לי חלק קטן בבניית הבית ברחוב סימון קרובלייה שבו הוא מתגורר ושאותו הוא מכיר על כל קרביו, הוא אחד הקוראים הקשובים והרגישים שיש. התזה שלו, שבן פול הוא בעצם אישה נשמעה מעניינת ואולי אפילו משכנעת. זה היה רעיון מסעיר לחשוב שהמפגן הווירטואוזי הזה של כתיבה גברית נכתב על ידי אישה. לצערי, בשלב זה כבר לא יכולתי לחזור ולקרוא את התכתבויות הישנות שלי עם בן פול, על כל עליותיהן ומורדותיהן שכן המחשב שבו הן היו מאוכסנות ושהיה מונח ליד המיטה, עשרים סנטימטר מראשי, נגנב מביתי בפריצה שהתרחשה בליל יום הולדתי.
שני ספרים מאת מישל וולבק ולואי פייאר ראו אור לאחרונה בישראל ובעברית: ״המפה והטריטוריה״ – עיבוד לרומן שראה אור ב־2010, והקובץ הדק ״שבעה שירים מאויירים״ שראה אור לאחרונה. הקריאה ברומן ובחוברת השירים תמצא חן בוודאי בעיני חובבי וולבק: הם עשירים ברפרנסים שמחייבים שליטה במקורות התרבותיים של יצירתו ובשדה האמנותי הרחב של המאה ה־20. הצורה הגרפית מביאה לידי ביטוי את כשרונו של פייאר בבניית סיטואציות, דמויות ונופים, אבל לא פחות מכך חושפת את יכולתו לחבר בין הרבה עולמות יחד.
