25.04.2019
אז למה הולכים לרעות בשדות זרים?
"בגלל שאין חיים ללא סקס. זה הדחף הפרימיטיבי הראשון. זוגיות ללא מיניות לא תשרוד, חד וחלק, אלא אם היא מתקיימת אך ורק לצורך הולדה. העניין הוא שבמשך 5,000 שנה גדלנו על מיתוסים שהרסו לנו את ההנאה. לדוגמה, אמרו לנו שהדחף האבולוציוני מניע את הגברים לפזר את זרעם ולהוליד כמה שיותר צאצאים".
זה לא נכון?
"זה קשקוש מקושקש. בחברה המערבית אין גבר שרוצה לשלם מזונות ליותר מגרושה אחת. אמרו לנו שרק הגברים נהנים ממין, בניגוד לנשים שמחפשות רומנטיקה. שטויות במיץ. ברגע שהאישה מגלה את האנרגיה המינית שלה היא יכולה ליהנות ממין כמו גבר ואפילו יותר מגבר, רק נשים מסוגלות לחוות אורגזמה בשרשרת. הישראליות והישראלים שוברים את שיאי הבגידות מפני שהמהפכה המינית סוף־סוף הגיעה אלינו. אנשים מחפשים אהבה בכל גיל ובכל מצב. בצרפת, לדוגמה, לא קוראים לזה 'לבגוד' אלא 'להתאוורר', ולכן הצרפתים פחות מתגרשים מהישראלים".
אז אתה ממליץ על בגידות כמתכון לשמירה על הנישואים?
"תלוי מה ההגדרה שלך לבגידה. לדעתי, בגידה זה שקר והסתרה. זוגות נשואים שרוצים לחוות איברי מין שונים מאלה שהם מכירים, הולכים מדי פעם למועדונים של חילופי זוגות שפורחים בתל־אביב. להסתכל לבד זו בגידה. להסתכל ביחד זה כיף".
גם אתה ורעייתך אימצתם את הבילוי הזה?
"רק כשאנחנו בחו"ל ובלי הילדים. ואת יודעת למה? פעם, בשתיים לפנות בוקר, נסעתי להתפלל בקבר של האר"י בצפת ואחר כך נכנסתי למקווה עם אחי החרדי. בעודנו משכשכים במים, בחושך, מישהו קפץ מולי וקרא, 'דוקטור דריי, מה שלומך?' זה היה נורא־נורא מביך שמזהים אותי".
11.09.2025
ממש בתחילת המאה הנוכחית, באביב 2001, שיגרה הוצאת בבל עב״ם ספרותי-אמנותי.
הספר ״זיעה מתוקה״, עליו חתומים במשותף ז׳וסטין פראנק ורועי רוזן, הביא לראשונה לקוראי העברית פרקים נרחבים מתוך רומן אוונגרדי ופורנוגרפי אבוד בשם ״זיעה מתוקה״. המחברת, ז׳וסטין פראנק (1900-1943), היתה אמנית וסופרת יהודייה נשכחת שנולדה באנטוורפן, פעלה בפריז ומתה בתל-אביב. לרומן של פראנק צורפו מסות היסטוריות וביקורתיות מאת האמן רועי רוזן והמתרגמת יוהנה פורר-הספרי הסוקרות את חייה ופועלה ומציעות פרשנויות שונות ליצירתה. כמו בספרים ובמונוגרפיות רבים אחרים המוקדשים לאמנות, את הטקסטים בספר ליוו שלל מראי מקום חזותיים, צילומים של פראנק וסביבתה בפריז ובתל אביב. וכן מבחר מיצירותיה ששרדו את פגעי הזמן.
אמנם, בעת יציאת הספר, נמצאו כמה היסטוריונים של האמנות שקראו את הספר מהר מדי ונתקפו בבהלה אמיתית על כך שנתפסו עם המכנסיים למטה והחמיצו את הפרק החשוב הזה של ההיסטוריה של האמנות, אך בזה פחות או יותר הסתכם הסקנדל. למרבה ההפתעה, למרות נושאיו הפרובוקטיביים ואולי אף השערורייתיים, הספר התקבל באהדה רבה. הביקורות בעיתונים השונים עקבו בסקרנות ובתשומת לב אחרי הפרויקט הטוטלי הזה של רוזן ושיבחו אותו ודנו בכובד ראש בקשרים הדמיוניים שהוא מציע בין דמויות ובין רעיונות, ובין ציור ובין כתיבה.
ההתקבלות החלקה הזאת בטח אומרת משהו על פרקטיקות אוונגרדיות כדוגמת השערורייה או הפרובוקציה שבשלב זה כבר קצת איבדו מכוחם אחרי מאה של אוונגרד, אבל היא אולי גם מעידה על איזו בריאות נפשית של קהל האמנות והספרות בישראל של תחילת המאה ה-21 שכבר לא הזדעזע משום דבר. המהדורה הראשונה של הספר אזלה די מהר.
כשרועי הציע לנו לפני כשנה וחצי להוציא מהדורה חדשה של הספר הזה, הסכמתי מיד. זה ספר שתמיד אהבתי, מבריק ומצחיק בטירוף. אבל חשבתי שהפעם אולי זה לא יעבור כל כך חלק, שהספר הזה עשוי להתקבל עכשיו אחרת ואולי לקבל משמעויות אחרות.
(צלם לא ידוע: ז׳וסטין פראנק ופניה חיסין בחוף תל-אביב, 1938)
13.07.2025
עורכת: טל ניסן, מפיק: יוֹבל בן שושן, מרואיינים: צליל אברהם, ד"ר יואב רונאל