אז למה הולכים לרעות בשדות זרים?
"בגלל שאין חיים ללא סקס. זה הדחף הפרימיטיבי הראשון. זוגיות ללא מיניות לא תשרוד, חד וחלק, אלא אם היא מתקיימת אך ורק לצורך הולדה. העניין הוא שבמשך 5,000 שנה גדלנו על מיתוסים שהרסו לנו את ההנאה. לדוגמה, אמרו לנו שהדחף האבולוציוני מניע את הגברים לפזר את זרעם ולהוליד כמה שיותר צאצאים".
זה לא נכון?
"זה קשקוש מקושקש. בחברה המערבית אין גבר שרוצה לשלם מזונות ליותר מגרושה אחת. אמרו לנו שרק הגברים נהנים ממין, בניגוד לנשים שמחפשות רומנטיקה. שטויות במיץ. ברגע שהאישה מגלה את האנרגיה המינית שלה היא יכולה ליהנות ממין כמו גבר ואפילו יותר מגבר, רק נשים מסוגלות לחוות אורגזמה בשרשרת. הישראליות והישראלים שוברים את שיאי הבגידות מפני שהמהפכה המינית סוף־סוף הגיעה אלינו. אנשים מחפשים אהבה בכל גיל ובכל מצב. בצרפת, לדוגמה, לא קוראים לזה 'לבגוד' אלא 'להתאוורר', ולכן הצרפתים פחות מתגרשים מהישראלים".
אז אתה ממליץ על בגידות כמתכון לשמירה על הנישואים?
"תלוי מה ההגדרה שלך לבגידה. לדעתי, בגידה זה שקר והסתרה. זוגות נשואים שרוצים לחוות איברי מין שונים מאלה שהם מכירים, הולכים מדי פעם למועדונים של חילופי זוגות שפורחים בתל־אביב. להסתכל לבד זו בגידה. להסתכל ביחד זה כיף".
גם אתה ורעייתך אימצתם את הבילוי הזה?
"רק כשאנחנו בחו"ל ובלי הילדים. ואת יודעת למה? פעם, בשתיים לפנות בוקר, נסעתי להתפלל בקבר של האר"י בצפת ואחר כך נכנסתי למקווה עם אחי החרדי. בעודנו משכשכים במים, בחושך, מישהו קפץ מולי וקרא, 'דוקטור דריי, מה שלומך?' זה היה נורא־נורא מביך שמזהים אותי".
לפני כשלוש שנים ראה אור בספרייה של בבל ״חלומות רכבת״ֿ, ספרו הלפני־אחרון של דניס ג’ונסון (2017-1949), שזכה לשבחים יוצאי–דופן ולפרסים רבים ונחשב לאחת מפסגות יצירתו. עכשיו הסיפור הגדול על רוברט גְרֵיינְייר, האיש שלא ידע מיהם הוריו ולא הותיר אחריו יורשים, שמעולם לא היה שיכור, שהיתה לו אהובה אחת ־ אשתו ומעולם לא רכש נשק חם ולא דיבר בטלפון, יוצא לאקרנים בעיבוד קולנועי ומוצג בקולנוע לב בתל אביב החל ב-7 בנובמבר ועתיד לאחר מכן גם לעלות לנטפליקס מאוחר יותר החודש.
בעת ביקורו האחרון בישראל שאלתי את מישל וולבק איזה מספריו של עמנואל קארר הוא הכי אוהב. הוא השיב בלי שום היסוס: ״חיים אחרים משלי״. הסכמתי איתו בקלות ושמחתי לבשר לו שהרומן הזה, שראה אור לראשונה בצרפת ב-2009, סוף סוף יראה אור בקרוב בעברית.
דימוי: Emmelene Landon, Océan, huile sur toile, 130 x 130 cm, 2023
בתמונה: לאסלו קרסנהורקאי בכרם שיזף בנגב, 2012 (צילום: צור שיזף)
אין גוזמה באמירה שבמקרים נדירים יצירת סופר החריג מכל בחינה באיכות כתיבתו זוכה לתהודה המגיעה לה. כתיבה יוצאת דופן עלולה לעורר לא רק קנאת סופרים והשתלחות מבקרים, אלא גם צרות עין ותסכול בקרב אנשים המתיימרים להבין הכל. למרות זאת, בחדשה על זכיית הסופר ההונגרי לאסלו קרסנהורקאי בפרס נובל לספרות לשנת 2025 לא היה בעיניי שום דבר מפתיע, כי למן ראשית קריאתי בספריו עוררה בליבי יצירתו התפעלות ויראת כבוד, הערכה ואף הערצה.
לאסלו קרסנהורקאי - בדומה לסופר הונגרי קודם שזכה בפרס, ניצול השואה אימרה קרטס, אולם גם בשונה ממנו - הוא עוף נדיר ויוצר מיוחד במינו מכל בחינה אפשרית. כתיבתו פורצת תדיר את מחסומי השפה ומסרבת לציית לפקודות התחביר. היא מצטיינת בריבוי משלבים, בעושר לשוני יוצא מגדר הרגיל וביכולת להביט במציאות כפי שהיא ולהתייחס אליה מכל זווית ראייה אפשרית. כל ספר שכתב קרסנהורקאי הוא עולם בפני עצמו. כל פן המתגלה באחת מיצירותיו פותח צוהר לאינספור תובנות עשירות ומעשירות בקשר למורכבות הקיום האנושי. במבט שטחי אפשר תמיד לגלות בספריו עלילות מרתקות הטומנות בחובן התחלה, אמצע וסוף, גם אם סדר רכיבי העלילה כולל תמיד יסודות מפתיעים ותהפוכות מדהימות. אולם קריאה מעמיקה יותר בכל יצירה ויצירה מגוללת בפני קוראיה רבדים מורכבים, המסרבים לצבוע את האמת ואת המציאות רק בשחור ובלבן. משום כך גם אין ביצירה זאת נכונות ללכת בתלם, להתגייס לטובת מחנה כזה או אחר, ולא כל שכן לא כניעה לאפשרות לזייף ולסלף את ריבוי פניו של העולם המורכב לצורך הצגת צד כזה או אחר כטוב בלבד או כרע בלבד.
